הביקורת נכתבה ביום שבת, 24 במרץ, 2012
ע"י 1Q84
ע"י 1Q84
אין הרעבה חינם...
המשך יבוא.
עכשיו סיימתי וצריך לנשום...
וסיימתי לנשום וכתבתי את הדברים האלה:
הראשון הוא שלי לבד.
השני הוא שלכן. כל אחת והסיפור שהיא מספרת לעצמה.
מהם חיינו, אם נוטלים מהם את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על אודותינו, על אודות אחרים ?
ומה מעמדו של הסיפור שלנו בעולם האמיתי, אם אין אפילו אוזן אחת שאפשר לחלוק עמה את חלקו
(כי לא הכול ראוי לאוזני הזולת) ?
האם תאפשרו לאדם אחר להציץ אל מנגנוניכם הפנימיים הכי אינטימיים ? האם אתן מאפשרות לעצמכן ?
ואולי באופן זה לפתוח מקום שבו הכל אפשרי, משוחרר מגבולות קודמים...
ואני ? האם אשתחרר ? או שאשאר לכוד כמו שמדמה גרוסמן:
"...ואסתי, שלא הצליחה לעקוב אחרי שברי המחשבות שלו, ידעה פתאום מה הוא מזכיר לה,
את העקרבים של באר-שבע שילדי הבלוק היו מקיפים במעגל של חבל בוער ומקטינים את המעגל עוד ועוד,
עד שהעקרב היה מכוון את עוקצו אל ראשו ומכיש ...
ואסתי חשבה איך הוא מסוגל להיות גם העקרב וגם המצית וגם מעגל האש ...".
ובכדי להבין את הדברים האלה מהמקום שבו הם נולדים, ובכדי להרגיש, מוכרחים להיחשף, להתערטל,
וכמובן, שמוכרחים לקרוא את הספר ! (ולא רק את הכריכה האחורית).
חג שמח,
גיל
0 הקוראים שאהבו את הביקורת