1. יום בחיים (לנון/מקרטני)

(מוקדש לכל האנשים, אי שם, שנתנו לי סיבה לחבב אותם.)





"ובכן, הייתי צריך לצחוק."

"שיין און יו, קרייזי דיאמונד" אני נעמד וצועק, באמצע שיעור ספרות (קוראים את התפסן בשדה השיפון).
את שאר השיעור אני מבלה בחוץ, מחפש עלים יפים שנשרו מהעצים, ובהליכה על קירות כדי לחמוק מהיועצת שתשאל אותי למה אני שוב מטייל על הקירות בזמן השיעור.




"הייתי חייב להסתכל, קראתי את הספר."

התיק נופל והכל מתפזר וממש, ממש בא לי לבכות, אבל רינה שם והיא מסתכלת עלי מוזר ולוקח לי רגע לקלוט שאני בוהק באור צהבהב כי העותק השלישי של התפסן התגלגל לתוך שלולית.




"מישהו דיבר ונמשכתי לחלום."

באמצע הבוחן בכימיה גיל צועק "תראווווווו קשת בענן." ואני מתבייש שאני לא שמתי לב לפניו, אבל באמת, חמצון-חיזור זה מהנושאים האהובים עלי, וזה יותר חשוב כרגע.
אחר כך, אליזה-שעולה-מצרפת-ומתעקשת-שיקראו-לה-עליזה אומרת שהבחוץ נראה כמו פילטר של אינסגרם ושמתי לב לפניה, למען האמת, אבל שתקתי. המורה מתעצבן ושולח אותה לסיבוב וזו הסיבה ששתקתי.
אני ממשיך לקלוע לעט שלי ראסטות.




"הם היו חייבים לספור את כולם, איך עוד היו יודעים כמה חורים נחוצים כדי למלא את האלברט הול?"

אני רוצה לקלף את הגלד שלי אבל השיער של הרגליים צמח פנימה ואני מצטער שאני לא בת או מנסה להזדהות איתן. אני רושם לעצמי להגיד את זה לרן, שיזכיר לי, כשאצא מהמקלחת, אבל כרגע, אני שוקע באיטיות במורד הקיר עד שאני יושב בפעם הראשונה והאחרונה בחיי על המרצפות הקרות של רצפת המקלחת, המים גועשים סביב כפות הרגליים שלי בדרכם לחור הניקוז.
אני משפר את האחיזה שלי בסכין קצת יותר ופונה לעניין הדחוף של מניעה מהצל של לחייך אחת ולתמיד.
קצת חבל לי מהמים שמתבזבזים אבל כשאני מדמיין את החיוך של הצל שלי נשטף במורד חור הניקוז, החיוך הזה שיש לו חוצפה לחייך אפילו עכשיו, נשטף עם הדם הכהה שזורם בעורקיו של הצל שלי, עם ההבטחה לספר לרן על השערות שברגליים שלי אני חושב על פיטר פן, מכל הדברים.

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

2. על חשיבותו של אספרגוס (או: סודות היקום כפי שהסברתי לאחותי הקטנה)

אינטרנט אלחוטי עובד הכי טוב בשירותים, היא קובעת בנימה נחרצת. וגם כל דבר אחר ביקום, היא מוסיפה, במחשבה שניה.

חוץ מאספרגוס. אספרגוס עובד יותר טוב בחלל החיצון.
אבל היא שכחה מזה, כי לא אכפת לה מאספרגוס.



(צריך להיות לה.)




(וחוץ מזה, מה לעזאזל אספרגוס יעשה בחלל החיצון, היא אומרת לי כשאני מזכירה לה אותו.)


('מה שהוא לא עושה בשירותים,' אני לא אומרת.)


(היא לא תבין.)

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

3. 42-967-14

היא לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל אם הייתם במקומה הייתם רואים חום בכל מקום.
היא לא אדם חום. אף פעם לא הייתה. היא מתעקשת שהיא צהובה בכל נימי נפשה.
היא יושבת על כיסא בר מסתובב לבן, עם משענת נמוכה, מנורה בודדה מאירה אותה. לפניה יש ספר פתוח, משהו של אגאתה כריסטי, אבל הרוח כבר מזמן העבירה את הדפים. בגללה גם כל החום. זה השיער שלה.
לילה עכשיו. עשרות מטרים מתחתיה אורות של איזו עיר מנצנצים. היא לא יודעת ולא באמת אכפת לה. היא מסתכלת.
כמה זיקוקים נשלחים למעלה סתם ככה, ומתפקעים בקול נפץ חלש שלא מגיע לאוזניה. הזיקוק הגבוה ביותר לא הגיע אפילו למחצית הגובה שהיא נמצאת בו.
היא פיזרה אותו בגלל הרוח. בדרך כלל הוא אסוף בגוש הדוק ומשוחרר ממנו לצורכי טיפוח בלבד.
היא מנסה להתמקד בספר שלפניה, ומגלה שמאוחר מדי. כולם משקרים.
היא יושבת שם, מזמזמת מנגינה בלי לחן, ומחפשת כוכבים, אבל היא לא, כי האורות המנצנצים שם למטה מרעילים את השמיים. ערים מרעילות את הכל. היא כן מוצאת את הירח, כמעט כתום וכמעט מלא, אבל הוא בסך הכל גוש אבן ולא כדור גז בוער בטמפרטורה שיכולה לשרוף את כל הערים בעולם ולהשאיר אותה לבד, על כיסא הבר המסתובב והלבן שלה, מזמזמת מנגינה בלי לחן.
אף אחד לא ישקר, כי לא יהיה מי.
הוא מרגיש כל כל טוב ברוח, קליל ונעים ויפה.

עוד זיקוק עלוב מתפצח כמה עשרות מטרים מתחתיה, העיר לא נשרפת ולא נעלמת, כולם משקרים בכל זאת, והרוח תפסיק מתישהו. השיער שלה יחזור להיות כבד וחום ומבולגן וגושי.

היא בדיוק מחפשת עט כדי לשרבט קטע חסר פואנטה על מפית שנשארה לה מהעוגיה שהיא קיבלה וחצי התעופפה ברוח חצי נאכלה, כשקוראים לה לחזור.
היא מטפסת למכונית 42-967-14 ומבטיחה שתכתוב אחר כך.
כולם משקרים.
אין לה עט.

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

4. לולאות

היא הייתה בת 14. גיל ממוצע, היא הייתה אומרת. אם הייתם שואלים אחרים, הם היו אומרים שהיא כשרונית. אם הייתם שואלים אותה, היא הייתה עונה במשיכת כתף שזה הכל מאוד טכני, ושברגע שמבינים בדיוק איך הלולאות קשורות אחת לשניה, כל אחד יכול לסרוג.
ויום אחד, זה עלה לה לראש.

גם לכם זה קרה, נכון? זה קרה לכולם. נמאס לכם להצטנע. אתם רוצים להתבלט. אתם רוצים לעשות משהו מיוחד. רובכם המשכתם במה שעשיתם קודם. ממילא יגידו כמה שאתם כשרוניים על כל מה שתעשו. לא היא.
היא החליטה לסרוג חורים.
אפשר להגיד שבלתי אפשרי לסרוג חורים. הם תמיד שם. אי אפשר לגרום להם להופיע. אולי בגלל זה היא עשתה את זה.

היא ישבה, עם זוג מסרגות עגולות וצמר כחול, וסרגה, ספר פתוח מונח על ברכיה, שירים של קולדפליי בוקעים מהרמקולים, או שאולי זה בכלל סרט של מונטי פייתון שהטלוויזיה מראה לה, ורגע, הצמר צהוב פתאום, איך זה קרה, וזו לא המורה להיסטוריה שאומרת לה להפסיק לסרוג סוודרים בשיעור?
ברגעים כאלה היא הייתה מרימה את מבטה לרגע מהסריגה שלה, שכרגע הייתה בצבע ירוק קיא, ואומרת שלא, זה לא סוודר, אלו חורים. כשהמורה אמרה לה לא להיות טיפשה, אי אפשר ליצור חורים, היא הייתה יוצאת החוצה, לסרוג חורים בשבמש. היא לא חזרה יותר לשיעורי היסטוריה.
כשזה קרה, החורים שלה מילאו כבר את כל התיק הירוק. אז היא הביאה עוד תיק, אחד לחורים, ואחד למחברות. חוץ מהיסטוריה, כמובן. ואז, גם לא ספרות. וביולוגיה. בסוף, היא השתמשה גם בתיק הנוסף בשביל החורים.

והחיים ממשיכים. טקס יום הזכרון, כשהיא הייתה צריכה לנאום, החורים שלה היו מוקפים בחום, והיא דיקלמה בקול מונוטוני שיר כלשהו. היא לא זוכרת מה הוא היה. אם היא הייתה עוצרת לחשוב לרגע, אולי היא הייתה דואגת שלא היו מבקשים ממנה לשיר האקונה מטטה בטקס הזה. אבל היא לא. היא סרגה חורים.
חמישה תיקי גב, ועוד צידנית אדומה של 45 ליטרים.

והיא המשיכה. כל הזמן הזה, הצמר, שמחליף צבעים במסתוריות, מתפתל בדוגמא מסובכת ובלתי ניתנת להבנה בלי מוח בגודל של כוכב לכת, היו אותם האחרים אומרים, אם הם עוד היו שם, סביב החורים. כולא אותם ברשת שלו.

ורוד עדין, שוב כחול, אדום, ירוק זוהר בחושך, לבן, כתום צעקני. בגרות בפיזיקה, קורס מינרלוגיה, שכר דירה, תותים אורגניים, נסיונות כושלים של אנשים שהיו איתה בצבא לשמור על קשר, ומישהו אחד, מיוחד למדי.

זה היה בתחמת האוטובוס. היא הייתה צריכה שתי עגלות שוק עם משבצות סקוטיות, כמו האלה של הסבתות, כדי להעביר את החורים שלה ממקום למקום. היא סרגה בסגול כהה אז. או שזה היה תכלת? היא לא זוכרת. זה היה מזמן.

"מה את עושה?" הוא שאל. אם היא הייתה מעיפה מבט, היא אולי הייתה חושבת שהוא נראה נחמד.
"אני סורגת חורים." היא אומרת בטון יגע, טון של מישהי שענתה על השאלה הזו כבר מליוני פעמים. והיא ענתה.
"באמת? איך?" הוא שואל. נודניק, היא הייתה חושבת, אם היא הייתה טורחת להתרכז במה שהוא אומר. במקום, היא מדברת אוטומטית.
"אני לוקחת צמר, אני מפתלת אותו, ויש חור."
"ובמה את ממלאת אותם?" אולי זה היה גורם לה לחשוב, אבל האוטובוס שלה הגיע, והיא עולה עליו, גוררת שתי עגלות שוק משובצות אחריה, ועוד עגלת סופרמרקט שצצה משום מקום, מלאה בחורים מוקפים בשחור, ולא מסתכלת לאחור.
שוכחת את השאלה שלו.


וכשהיא נזכרת, כבר מאוחר מדי. החורים שלה כמעט גמורים. עכשיו היא משחילה לולאות בתוך לולאות, כדי שהחורים לא יברחו. הצמר אפור עכשיו. תראו את הידיים שלה, מקומטות כל כך הרבה יותר ממה שיאה לילדה בת 14. והכל כל כך שקט. כאילו שמעולם לא היו חיים על פני האדמה.

היא מפתלת את הלולאה האחרונה, ומתה.
מחנק.

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

5. כחול

הוא יורד המאוטובוס, שותק, מתעלם מהמבט הרצחני שהנהג נועץ בו והולך. עם התיק האפור והמשעמם על הגב, סוודר ביד אחת.
ילדים נשפכים מאחוריו מתוך האוטובוס, רובם אומרים גם תודה. לא אכפת לו. סתם עושי רעש מיותרים, מפריעים להכל. יום אחד גם הנהג יבין.
הם עוד נשארים לפטפט, והוא הולך במורד הכביש, מתחשק לו לרוץ אבל הוא לא כי הגומי של הסוליות של הסנדלים יצליף לו באצבעות הרגליים, וזה כואב יותר מדי.
הוא היה הולך עם המבט למעלה אבל העצים נמוכים מדי ואין עננים, והוא לא אוהב את הצבע של השמיים כשאין עננים. הוא מכאיב לעיניים.
במקום, הוא נועץ מבט באצבעות של הרגליים שלו. יש דם קרוש על הזרת הקטנה. שוב. היא התחילה לדמם באופן ספונטני, הוא אומר לעצמו. שקר. הוא נתקע בשולחן או משהו, אבל זה קורה כל כך הרבה שהוא אפילו לא מרגיש. עוד שקר. הוא תמיד מרגיש כאב. וכאב בזרת הקטנה הוא רק סוג אחד.
ארבעה ילדים חולפים על פניו, זורקים זה על זה פוגים או אבנים או מה שזה לא יהיה שהם זורקים אחד על השני. הוא בהחלט לא מקווה שזה חומר נפץ. למרות שאז העולם היה נפטר מהם. אולי הוא היה בא איתם. הכל היה כל כך שליו בלעדיהם. בלעדיו. מי יזכור את הכל?
על המדרכה האדומה -שכבר דהתה מזמן, כשהוא עוד היה קטן, לחום-אפור- עם הלבנים הכחולות -שכבר דהו לפני עשורים, כך נדמה, לאפור-חום- ששובצו באקראיות בין אלו האדומות, יש נתז צבע. כחול-אינדיגו.

וזה בדיוק הצבע שהוא חיפש. אז הוא מאושר.
אולי הוא לא צריך את זה, אבל לפעמים, גם לצופים מותר.
שקר שלישי.

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

6. אדום

כשהמכונית עצרה, הדבר היחיד שהוא עושה זה לצאת החוצה, בלי ספר או תשחץ או נגן מוזיקה או מצלמה, ולהתיישב באמצע השדה האדום.
כל הדרך לאמצע הוא נזהר לא לרמוס אף אחד מהם. כשהוא כבר יושב, מתחמם בשמש הצהובה מדי ששורפת לו את השערות ברגליים וכנראה תדאג לו לסרטן העור אם הוא לא יזוז משם, הוא מבחין שאלו פרגים, אלפי פרגים, והם מקיפים אותו.
הוא נשאר לשבת, למרות שהשמש כבר טיגנה לו את הקרקפת והמשיכה אל האוזניים, והוא לא בטוח למה. בטח לא כי יפה פה. הוא לא כזה. הוא צופה, לא לוקח חלק ביופי.
בתת המודע הוא יודע שהוא יושב בשדה של פרגים, שהם אופיום לעתיד, והוא יודע שכשאנשים לוקחים סמים, הם מאושרים.
הוא התיישב שם כדי להרגיש איך זה להיות מוקף באושר שלא שלו. הוא לא צריך סמים כדי להיות מאושר. הוא גם לא צריך להיות מאושר. סתם עוד תחושה חולפת.
כשקוראים לו לחזור כבר, כי עוד רגע כבר לא יבדילו בינו לבין כל הסמים הפוטנציאלים, הוא קם כמה שיותר לאט, מאריך את השהות שלו בשדה, מנסה לשמר את התחושה הזו, להיות מוקף באושר, בזכרון החלש והכל כך הפכפך של בני אנוש, ורומס כמה פרגים תוך כדי.
לא נורא. גם הצופים חולפים. זכרונות דוהים. אושר לא נשאר לנצח.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

7. חוסר ידיעה ומפלצות (2)

יורד קצת גשם. לא נורא. זה טוב לפרחים.
אפילו אני לא מצליח לשכנע את עצמי. ידעתי שהכריזמה שלי שואפת לאפס, אבל לא ידעתי שהיא באמת אפס.
אני יושב על הספה, משקיף על הגשם בעגמומיות, ומהמהם לעצמי.
אני לא אוהב גשם. אני מרגיש שהיקום בוכה איתי, ואני חושב שמספיק שאני בוכה.
אני קם ומפסיק את המוזיקה. שירי ערש תמיד מדכאים אותי.
כל כמה שניות טיפה גדולה במיוחד צונחת מהמרפסת של השכנים ומתנפצת על אדן החלון. אני עדיין מרגיש גרוע.
כל כך שקט עכשיו. רק הגשם בחוץ, אני נושם ולייקה עושה מה-שהיא-עושה-כשאני-לא-שם, במטבח. כנראה למסור מידע מודיעיני על הרגלי האכילה שלי לבחריין.
אני קם כדי להביא כוס מים, רק כדי להתחרט ברגע שקמתי ולהתמוטט בחזרה על הספה, שגונחת. עד כמה שאני יודע, ספות לא גונחות, אבל לא אכפת לי. עוד צליל שנוסף לדואט הדממה שלי ושל לייקה.

"לייקה! בואי קטנטונת, בואי קופיפה קטנה ויפה שלי, בואי, נתכרבל ביחד ונבהה במשהו קיטשי עד כדי בחילה! בואי!"
היא לא באה. היא כנראה נעלבה מזה שקראתי לה קופיפה. היא אף פעם לא מקשיבה לי כשאני קורא לה ככה. אין טעם לצפות בקומדיה רומנטית בלי לייקה להתכרבל איתה, אז אני חוזר לבהות בגשם, מהמר איפה הטיפה הבאה תפגע.

המוזיקה הכזיבה אותי, לייקה נטשה אותי, ונשארנו אני ואתה, גשם, אויבי משכבר הימים.
אני מדבר ככה? יותר חשוב, אני חושב ככה?

זה מורט עצבים, לבהות החוצה ולהיאנח לעצמי. עדיין כל כך שקט. הגשם כל כך עצוב.
עוד משהו? הכלבה שלי לא רוצה אותי, גשם מטפטף בצורה מדכאת במיוחד, הספה שלי משמיעה קולות שמעידים על התפרקות סופית, הקוטג' פג תוקף, ברור שהוא פג תוקף, למה אני קונה אותו בכלל אם אני לא אוכל אותו, שרלוק מת, בטח החברה שלי הייתה זורקת אותי, אם הייתה לי אחת.
אני שונא -שונא- ימי שלישי.
והשקט- השקט עוד ישגע אותי. זה לא משהו שאני רוצה שיקרה בקרוב. אני קם, מוציא את הטלפון שלי מ-"מיקס מסיבה" (חה. אספת את כל השירים המדכאים למיקס הזה, נכון? נכון?) ומפעיל את המוזיקה שוב. "I Don't Like Mondays" מתחיל. אירוני, במקום מסוים.
בדרך חזרה לספה, אני עובר בחדר, לוקח "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ובמטבח, מכין כוס תה, במקום המים שלא שתיתי קודם. המרגלת מס' 1 של בחריין לא שם ולא שם. בטח מדווחת על מצב תכשירי השיער שלי, והאם זה מעיד על קשקשים.

אני מתיישב מהר מדי, וטיפה מהתה נשפך לי על היד. זה היה עוד משהו שנזרק עלי? טיפת תה רותח? יופי.

Rainbow Connection נמצא באמצע שלו כשאני שם לב שהוא מוזיקת הרקע שלי. אני לא סובל את השיר הזה, כל כך... אוף. מתקתק. אבל אין לי לב למחוק אותו. אין לי לב למחוק אף שיר.
אני שוב קם להעביר שיר, וכמובן שכל השירים הבאים הם שירים מעצבנים שלמי מתחשק לשמוע - כרגע, בקצה של החיים, ביום שלישי אחר הצהריים, כשיורד גשם והיקום בוכה על האנושות, מה שהם -אנחנו- עשו, כמה שהיה יותר טוב בלעדיהם.
בשלב הזה אני מוכן להטיח את הראש בקיר ולקוות שמחשבות מהסוג הזה עוברות עם המוות, כי הוא נראה קרוב מתמיד.

בפעם האחרונה בהחלט, אני נשבע, למרות שאני צריך להבטיח כי רק הבטחות מקיימים, אני זורק את עצמי על הספה, עם הספל, שנשפך למרות שהוא התקרר, אפילו שזה לא קשור. הספה גונחת שוב.

Everybody's got something to hide except for me and my monkey, הטלפון שלי מעודד את המחשבה הכי פרנואידית שעלתה בי במשך הרבה זמן, את הרעיון הכי מטופש שחשבתי עליו כבר שנים. וזה כולל לאמץ כלבה כדי להיפטר מזבובים.

בגלל שנשבעתי ולא הבטחתי, בגלל שאני לא מצליח להתרכז בהרהור עמוק ובתשובה, בגלל השקט, למרות המוזיקה, משגע אותי, אני קם לבצע את התוכנית.
אני קורא ללייקה קוף מדי פעם.
לכל אחד יש מה להסתיר מלבדי ומלבד הקוף שלי.
וזה כולל את הספה.

התוכנית:
שלב א'- אני יושב עליה, בהבעה תמימה, שורק לו הייתי יודע איך, מסתכל על התקרה וחושב מחשבות תמימות, שלא תגלה שעליתי עליה.
שלב ב'- אני מכריז, לאוויר כביכול, בתקווה שהיא תחשוב שאני מדבר אל לייקה, שאני הולך לשירותים.
שלב ג'- בתנועה חלקה אחת, אני מוציא את שואב האבק מהארון שלו, מחבר אותו על החשמל ומתנפל עליה, שם קוד "הספה", שלא חושדת בכלום. טוב, אולי כמה תנועות. צולעות.
שלב ד'- אני שואב את צורת החיים שהשתלטה לי על הספה, ונהנה מהמשך ערב נעים, בלי מפלצות בתוך הספה.

התוכנית מתחילה לקרטע כשאני נזכר שהשקע הקרוב לחשודה תפוס, כי המחשב צריך חשמל, ולנתק אותו יראה חשוד והספה תדע שעליתי עליה. הפתרון החלופי, להשתמש בשקע במטבח, יחייב אותי להיגרר לסלון עם שואב אבק מחובר, מה שיגרום לי להיראות חשוד לא פחות. הייתי צריך לספק תירוץ להביא שואב אבק לסלון. ואליבי למקרה שחברות של הספה יבואו לתחקר אותי בעניין מה קרה לחברה שלהן.
אני מקווה שזו ספה טיפשה.

אחרי שהתגברתי על הקושי הטכני, בכמה תנועות לא ממש חלקות שואב האבק נמצא עמוק בתוך החריץ של הספה, שואב שנים של כסף קטן, בוטנים עבשים, עטיפות של מסטיקית, גומיות משרדיות, אבק, המסטיקים עצמם, מגוון איכסות שמצטברות במקומות כאלה, ואני מקווה שגם עדר המפלצות שרצה להשתלט לי על הדירה.
אחרי מה שנראה כמו נצח, כשכבר לא שמעתי עשר אגורות מקרקשות את דרכן לאיפה שהאבק מאוכסן, אני מוציא את השואב לספה, ומחזיר אותו למקום.
מחר אני אפטר מהאבק, אני מבטיח, אבל מספיק להיום. הצלתי את העולם ממתקפת מפלצות.
אני קופץ על הספה, I Want to Break Free מתנגן, לייקה גמרה לדווח על סוג נייר הטואלט שלי וקופצת עלי, הגשם מפסיק לרדת, והספה לא גונחת.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

8. צורת חיים תבונית בתוך חלב סויה

קנו ליטר חלב סויה. מזגו לעצמכם כוס, סגרו באופן רופף, הניחו אותו בתחתית הדלת של המקרר, ושכחו ממנו
כשתזכרו, תגלו משהו. שצורת חיים התפתחה בתוך חלב הסויה שלכם.
מהרו לשפוך את החלב. כנראה תמצאו שיש לו צבע ירקרק. פתאום, בפלופ אחד, גדול או קטן, תלוי לכמה זמן שכחתם את החלב, גוש של ירוקת יצא מהפתח הקטנטן.
בטח תעקמו את האף. זה דוחה, הגוש הירוק-ורוד הזה, נכון?
אלו אנחנו. נעים להכיר.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

9. פחד גבהים.

בואי נקפוץ.
זה מרגש, לקפוץ.
לצעוד קדימה, להרגיש את העולם קופא סביבנו למשך שבריר שניה, ולעוף.

בואי נעוף.
זה מדהים, לעוף.
לזרוק את עצמנו הכי רחוק שאפשר, לרחף באוויר למשך שבריר שבריר שניה, ולהחטיא.

בואי נחטיא.
זה מקל, להחטיא.
לשמוע את העולם שורק למעננו, לראות את האדמה הבלתי נמנעת מתקרבת למשך שבריר שניה, וליפול.

בואי ניפול.
זה היעוד שלנו, ליפול.
לחשוב שנפלנו לא רחוק מהעץ, לדמיין שהוא צמח לא רחוק מאיתנו למשך שבריר שניה, ולהבין.
לא משנה מה, אנחנו בכל זאת נופלים.

כי זה לא הדחף לקפוץ שתוקף אותנו בקצות מצוקים. זה עמוק יותר. זה הדחף ליפול.

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים