הכיצד שכחתי את אהבתנו המשותפת לכל שציינת בדגש על הספרות הסרי לנקית?!
אבוי לי.
אנחנו צריכים למצוא עוד ז'אנר ספרותי לא קונבנציונאלי..
חייכת אותי :)

מסכים עם מה שכתבת. לייק.
וצריך עוד לעיין בדבר.
מורקמי?
ומה עם אהבתנו המשותפת לספרות האלבנית, הגרינלנדית והסרי לנקית? מתפלא ששכחת.

עמיחי, הכתיבה שלו מפוארת במובן מסוים, ואולי יש אנשים (רבים מסתבר) שכתיבה מסוג זה מייצגת עבורם עולם ספרותי שירצו לעצמם.
אני למשל אוהבת כתיבה לא סדורה, מפוזרת, חלקית. לרוב הרעיונות שמובעים בכתיבה מסוג זה יהיו פחות נוחים לעיכול, להכנסה לתבנית מוגדרת וספציפית שאנשים אוהבים.
לדעתי סגנון כתיבה הוא משתנה קריטי להצלחה.
ואולי כי הפרסונה שלו מייצגת משהו ישראלי? 'משלנו', שיש להעריך או לפחות לדגום (בעיני אנשים רבים).

תיארת אותו במדויק- חפרן איום וטרחני :)
שמחה שאנחנו תמימי דעים כאן, רק חסר שנהיה מתואמים גם עם מורקמי ובכלל.. (ואם לא, תמיד ישאר הטניס ;).

מעניין מה שכתבת, היל.
לפני כמה חודשים התחלתי לקרוא את "רץ", ספרו הראשון של גרוסמן, והנה - שוד ושבר. חפירה איומה וטרחנית לאין קץ.
גם את שני ספרי הנוער שלו, ששווקו בסדרה למבוגרים ("הספרייה החדשה") ודפקו קופה, לא אהבתי בגלל הכתיבה העשירה והסמיכה מדי ("יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו").
עם זאת, קשה להתעלם מהצלחתו הניכרת בישראל.
למה הוא מצליח? למה הוא נחשב כל כך?
אולי יש כאן עניין סוציולוגי.

הקריאה בספר עוררה בי כעס וסלידה. הייתי כל כך אפופה ברגשות האלה שכמעט ופספסתי את הכתיבה היפה שלו.
מה שמעיד, שעבורי, הכתיבה לא עמדה בפני עצמה.
יאיר עורר בי כל כך הרבה תסכול. לא הצלחתי להתחבר אליו בשום אופן. התהום שבו, התהום שהוא, הפריעה לי. אולי כי הבחינה שלי אותו היא מזויות מגדריות שדי מגדירות אותי במובן מסוים, שעל פיהן אני מתנהלת, כך שקשה היה לי לראות בו (ובמעשים שלו) איזשהו רעיון רומנטי, כפי שאחרים מצליחים. אולי הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה כשהייתי צעירה יותר ופחות מגובשת מחשבתית, אולי הייתי מצליחה לראות בו מעבר לנראות שזיהיתי.
באשר למרים, אהבתי אותה מאוד. אני חושבת שהיא היתה מוכנה לותר על הרבה מעצמה וממהלך החיים שלה בשבילו, בשביל לשלב אותו בה.
בגדול, לא אהבתי את הספר ולצד זאת אני ממשיכה לחזור מדי פעם לקטעים שבחרתי להדגיש, והם יפים בעיניי.

שורה תחתונה- צדקת שכינית אותו טרחן וטוב שלא עשית לו הנחות.
ואולי, זו הגדולה בכתיבה של גרוסמן (לא קראתי ספרים נוספים שלו), התחושות השליליות שהוא הצליח לעורר בי.

רון, כתבת יופי של חוות דעת. מה שמוכיח שגם בעניין של קטילה צריך לדעת איך לעשות
את זה. להשוות את גרוסמן להייטנר זו באמת חתיכת ירידה אבל בוא לא נשכח שיחד עם
זאת שאנחנו אולי לא אוהבים את הספרים שלו מלבדנו יש כאלה שקוראים אותו. אגב,
מעניין שבחרת להשוות אותו דווקא להייטנר ולא לאתגר קרת.

שמח שחייכת היל, לא עשיתי לו הנחות (וגם לא ניסיתי מאז)
מחכה לשמוע מה יהיה המחשבות שלך על הספר.

מושמוש, באיחור אופנתי של 4 שנים ושישה חודשים - לא מזמן אילן הייטנר עשה מסיבה, עשרים שנה או שלושים לחכמת הבייגלה, הספר והבינזס הפורח מאז. אין פה ביקורת על החומריות, יש פה ביקורת על זה שמהשנייה שהבנת את הטריק, אתה משתמש רק בו. חוסר אותנטיות.

'לכותב הטרחן הזה' - חייכת אותי.
לא יודעת אם מסכימה איתך בשלב הכה מוקדם של הקריאה שלי את הספר, אבל הנהון קטן מבצבץ לו בי למקרא אותך.
יש משהו עדין ורגיש לפרוס את עצמך במובן הנפשי מול אדם אחר. הרעיון הזה יפה ואולי עוד מוקדם לקבוע (עמוד 35) אבל לא בטוחה שהביצוע של גרוסמן מספק. אותי לפחות.

תודה על הביקורת. כנראה כך..
"מי שיש לו כבר הכול" כמו שכתבת מאוד יפה לטעמי. ספר בורגני.

אבל את אילן הייטנר אהבתי (לפחות הכרתי בכישרון המעניין שלו, אולי לא האחרון אבל גם שם יש כישרון). כאן לעומת זאת, כנראה כשסופר טובע בים של הערצה זה מחזק את כישלונותיו, ומחליש עד עוצם לו את העין של הביקורת העצמית: נטייה לכתוב 'בורגני שבע' (בלי מודעות של הכותב לכך), נטייה למלודרמטיות, נטייה לסחוט רחמים... ועוד.