סוריקטה

סוריקטה

בת מהשרון




» דירגה 254 ספרים
» כתבה 195 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 שנים ו-8 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 10 שעות
» קיבלה 4420 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של סוריקטה

» מדף הדירוגים (4 מתוך 254)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 195 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה, כשהייתי סטודנטית, היו לנו, לי ולבן הזוג שלי, כמה חברים שלמדו רפואה. "בית האלוהים" היה הספר הכי ... המשך לקרוא
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


אם הייתי מקבלת אותו כספר לבן והיו מבקשים שאנחש מי כתב אותו יש סיכוי שהייתי אומרת מקיואן. זה אותו הסגנון, עם אותה חיבה מופל... המשך לקרוא
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה הפך לרב מכר בארץ. זה סיפור שקורה ב"כפר", איזשהו כפר במרחב התרבות הגרמנית, סיפור שהרקע של... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


הוא קצת הזכיר לי שיחות טלפון מסויימות עם אמא שלי, כשאני מתקשרת לשאול לאן צריך להגיע. "במורשה את נצמדת למסלול הימני..." "אמא,... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שלושה שבועות


בעיניים פעורות היא שאלה: "את? קראת את זה?" כן, קראתי. אפילו מהר. חשבתי לפרגן לעצמי. אני קצת צריכה את זה עכשיו מכל מיני סיבות... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


לפני כמה שבועות, ביום חמישי נעים יחסית של תחילת ספטמבר, ישבתי עם שניים, בחור מכפר הס שמתלווה אלי לפעמים לנסיעות לבקעת הירד... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

בדרך כלל אני קוראת ספרים בעקבות המלצות, איזכורים או התקלויות במקומות מיוחדים. במקרה הזה, הספר הזה נגלה לי פעמיים - פעם אחת ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 15 שעות


ישנם ספרים שחושפים בפניך עולם לא מוכר, למרות שהיית משוכנע עד עכשיו שאתה מכיר ויודע אותו. זהו אחד מהם. הספר מתחיל בקול תרוע... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


Amadís de Gaula- Anonymous 'אמאדיש די גאולא' הוא רומן אבירים שהתפרסם בספרד בסוף המאה החמש עשרה ונפוץ בצורה סוחפת במאה השש עשרה באנג... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


**** הספר הראשון היה מסקרן. שונה, זה בטוח. חסרו בו כמעט כל הדברים שהופכים פנטזיה לשגרתית או לכזו שמתאימה לקריאה של בני ... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 ימים


החלום ושברו התמלאתי במועקה כשסיימתי את הספר של לילך נתנאל המולדת הישנה, העוסק בכמיהה והאכזבה למושג בית. הרגשתי שאני זקו... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 ימים


# # היא אשה פשוטה בת חמישים שעלתה מאשפתות, כל מה שהשיגה היה בזכות יכולתה חריצותה ושאפתנותה. בהווה הסיפור היא בעלת מסעדה מפ... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 ימים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנה ו-9 חודשים
» אולי זה יעזור: (א כללי)
לפני 3 שנים ו-3 חודשים
» תודה, דושקה. (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-3 חודשים
» ג'ונגה בונגה (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-3 חודשים
» תודה, תודה. (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-3 חודשים
» אחלה. תודה. (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים
ברז. כל מה שהם צריכים עכשיו זה ברז. אסלה כבר בחרו. מבין שש אפשרויות שהיו להם ארבע נפסלו מיד. שתיים נשארו. ההתלבטות בין מונובלוק בצבע לבן לבין אסלה תלויה מדגם רותם באותו הצבע לא היתה קלה. התלויה אלגנטית יותר ללא ספק, אבל המונובלוק, זה משהו שהם כבר מכירים. היתה להם אחת כזאת ובסך הכל הם היו מאד מרוצים ממנה. היא היתה נוחה. אפשר היה אפילו להישען אחורה ולקרוא עיתון, ועם התלויה, לך תדע איך זה ירגיש. בסוף הלכו על התלויה. ברור שאי אפשר להתקדם בלי לקחת סיכונים.

אולי אם היו לוקחים את המעצבת ההיא של הגליקמנים היה להם יותר קל. הבית שלהם, של הגליקמנים, הרי נראה מדהים אחרי השיפוץ. בערב ההוא, כשהזמינו את כולם, אפילו אורנה, שאף פעם אין לה שום מילה טובה להגיד על שום דבר, אמרה כמה זה יפה. עם כל הנישות האלה מהגבס וכל התאורה זה באמת נראה מדהים. גם המקלחת. משהו. והגליקמנית, הרי זה לא שיש לה טעם מי יודע מה. כשאתה רואה מה היא לובשת אתה מבין שאת הכל עשתה להם המעצבת. חבל, חבל שלא לקחו אותה.

אבל זה נורא יקר, המעצבת.

לפני שנתיים, כשהיא התחילה לדבר על השיפוץ, הוא לא היה מוכן לשמוע. עם כל הבלאגן בעבודה, האורטודנט של הקטנה והחוגים של הבנים הוא אמר שאין זמן ואין כסף. אבל לאט לאט אפילו הוא הבין שאין ברירה. הרי את המטבח היא אמרה שהיא לא אוהבת כבר כשנכנסו והקטנה חייבת חדר משלה. גם החלונות הם לא כמו שעושים היום ורצפה כמו שלהם כבר אין לאף אחד. זה לא שאפשר היה להמשיך לחיות ככה.

והשיפוצניק. טוב, איך היא יכולה היתה לדעת שהוא יהיה כזה חמוד. בפגישה הראשונה הוא לא ממש נראה לה, אבל זה תמיד היה ככה. הרי גם כשהכירה את שוקי, בעלה, הוא לא ממש נראה לה. היא לא כל כך אוהבת גברים עם שערות. אבל שוקי אמר שהוא בסדר, והיא, היא מוכנה היתה לכל דבר שהוא יגיד, העיקר שיתחילו כבר עם השיפוץ. בהתחלה הם בקושי דיברו אבל לאט לאט, כשנגמרו ההריסות והוא בא והתייעץ איתה לפני כל דבר שהוא עשה היא התחילה להבין שיש בו משהו. שהוא מקשיב לה ואכפת לו מכל מה שהיא אומרת. כשהוא הושיב אותה, ככה על הבלוקים עם כל הטיח והחול שמסביב ואמר לפועלים שיקחו להם איזה חצי יום חופש היא ידעה שזה הולך להיות לא פחות מדהים מהאריחים שבחרה. כי שוקי, שוקי אסטניסט והוא אפילו לא מקשיב, לא חשוב מה שהיא אומרת, והשיפוצניק, הוא הרי עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

הברז, אין ברירה, היא תצטרך לבחור אותו בסוף. היא יכולה למשוך את זה אולי עוד איזה יום אחד או שניים, אבל היא מבינה שעוד מעט זה ייגמר. והיא, היא תישאר עם הבית הזה ותוכל להסתובב בו ולהראות לכל מי שיבוא, אבל אחרי כל זה היא כבר יודעת שיש בו רק את מה שהיא חשבה שהיא רוצה.
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
אני אוהבת אותך.
זה כל מה שאני צריכה להגיד. במקום זה אני מסתכלת על הטלוויזיה שנמצאת מעל הראש שלך. יושבת שם אחת עם שכבות של מייק אפ על פנים צעירות ויפות, בתוך ספה ירוקה, ועושה תנועות עם הפה, כנראה מנסה לדבר, ולמרות שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה היא ממשיכה עם זה כאילו לא אכפת לה ומסתכלת על אנשים שיושבים לידה ומחקים אותה עם התנועות האלה של הפה. זה לא מצחיק אותך. כלום כבר לא מצחיק אותך.
את יודעת, אותי זה הפחיד, כשהיית עושה לי את זה. הייתי שואלת אותך שאלה ואת היית עונה רק עם השפתיים, בלי להשמיע קול ואני הייתי נבהלת ואת צחקת. כל כך צחקת. וגם אני צחקתי. זה לא היה מצחיק אבל הייתי מוכרחה לצחוק. אחרת הייתי בוכה.

עכשיו השפתיים שלך בקושי זזות. הן רק יבשות נורא והמקל הזה שעטוף בתחבושת רטובה לא מצליח לאחות את הסדקים שנפערים בהן. גם לא את אלה שנפערים בי.

אלף פעמים כבר דמיינתי את זה. ראיתי אותך מתה בכל כך הרבה צורות, אבל אף פעם לא ככה. אף פעם לא היה שם חוסר אונים. אני חושבת שהמוות הכי יפה שציירתי לך היה כשהייתי בערך בת חמש עשרה. את אמרת שבמילא אין בשביל מה לחיות אחרי גיל חמישים ואני חישבתי וידעתי שנשארו לך רק שנתיים. וראיתי איך את קמה בבוקר ומעשנת את הסיגריה שלך במרפסת של המטבח ומתלבשת יפה והולכת לבית הספר ונכנסת לכיתה, לשיעור, ונעמדת מולם והם מבינים שמשהו קורה למרות שאת לא אומרת כלום. אולי דוקא בגלל שאת לא אומרת כלום. ואז את מניחה את התיק שלך על השולחן והולכת לעמוד ליד החלונות. זו היתה כיתה עם חלונות מערביים, אלה שרואים דרכם את הספרייה ואם מתאמצים אפשר לדמיין שמריחים את הים באוויר הנושב בעדם. ונראית מהורהרת. הם לא אמרו שום דבר, התלמידים שלך, הם רק חיכו שמשהו יקרה. ואת התחלת לדקלם איזה שיר של דליה רביקוביץ תוך שהתיישבת על אדן החלון. אמרת אותו יפה ובקול רם, את השיר, והעברת את הרגליים שלך אחת אחת אל הצד השני וכשסיימת אמרת להם שאת הולכת לרגע, והתכופפת, ולא היית.

אולי את רוצה שאדקלם לך איזה שיר עכשיו? אני יכולה. אפילו בהטעמה טובה. אולי עכשיו היא כן תמצא חן בעינייך, לא כמו שדיקלמתי כשהייתי קטנה. למדתי מזה, את יודעת, מזה שלא היית מוכנה להקשיב כשהייתי מדקלמת לפני טקס או מפקד, עושה אלף חזרות לפני שהעזתי לעמוד מולך, ואז, עוד לפני שסיימתי, שומעת אותך חוזרת אחרי "טטטה טטטה טטה, טטטה טטטה טטה" ויודעת שזה לא מספיק, שאני צריכה להמשיך להתאמן ולהתאמן, עד שהקצב יימוג, ייעלם, ונזהרתי, שלא לגווע איתו.
אולי לא הייתי צריכה להיזהר. אולי אם היית יכולה לראות את הפצעים ואת החבורות, אם רק הייתי מעזה להראות לך אותם, אולי אז היית מנשקת כל פצע וחובשת אותו ועוזרת לו להגליד יפה, בלי להשאיר צלקת. אולי אז אפילו את הסיפורים שלי הייתי מראה לך. והיית יודעת. היית יודעת שגם לאנשים חזקים כואב. שמותר להגיד להם "יפים שלי" ו"מתוקים שלי" ו"כמה יפה אתם שרים", רק כי הם שרים הכי יפה שהם יכולים עכשיו. לא הכי יפה בעולם. הכי יפה שלהם. שלהם. עכשיו. אולי אז אפילו אני הייתי יכולה להגיד לך, עכשיו, שאני אוהבת אותך.

לפעמים, כשאני פה ליד המיטה שלך, אני מדמיינת שמה שמחזיק אותך חיה זו רק הנוכחות שלי. שהיא פועמת בך, בתדירות של המכוניות שהיו נוסעות על הכביש הראשי בלילה כשהייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקולות ומנסה להירדם. פעימות חרישיות, לא קצובות, כשמידי פעם עוברת משאית גדולה ומשחררת איזו נחרה או אנחה או מין חרחור.

אני חושבת שפעם סיפרתי לך על הספר ההוא שקראתי עם האשה שישבה בבית חולים ליד המיטה של הבת שלה שהייתה רק בת עשר. היא יצאה רק לרגע, לעשן, ואז היא חזרה וראתה את הבת שלה מתה. אני פוחדת, אבל אני מוכרחה לצאת עכשיו לסיגריה. מוכרחה. אז אני מבקשת את מה שאף פעם לא ידעתי לבקש, אני מבקשת שרק הפעם תהיי שם בשבילי. בבקשה, בינתיים, אל תמותי.
נכתב לפני 3 שנים ו-10 חודשים
נפלאה אחת, נפלאה אחת, נפלאה אחת, נפלאה אחת, נפלאה אחת, עד שהאצבעות שלי יוכלו להקיש את זה בלי שאסתכל, נפלאה אחת, נפלאה אחת, נפלאה אחת, עד שאני ארגיש את זה, נפלאה אחת, נפלאה אחת, שוב, נפלאה אחת.
כותבים את זה עם יוד?
כן?
לא?
שיהיה. ניפלאה אחת.

בוקר. הסמיתס בפול ווליום. קרם פנים ומייק אפ מול המראה באוטו, ברקס, גז, ברקס, גז במשך ארבעים דקות, בעוד שעה אני בעבודה, צורחת על אנשים שלא עשו לי כלום ואין להם מושג מה אני רוצה מהם, אז איך הניפלאה אחת הגיעה? מאיפה?

ניפלאה אחת היתה קמה בבוקר, מכינה לילדים שלה סנדוויץ לבית ספר, ופרי, אולי תפוז מקולף ומעירה את בעלה עם כוס קפה או סתם נשיקה, מתלבשת יפה, ככה בנחת, והולכת למרכז תמיכה לנפגעות אונס או למרכז סיוע לנשים מוכות. היא היתה מקשיבה לאנשים, אשכרה מקשיבה, אפילו מתעניינת. גם אם לא, גם אם היא סתם היתה איזה מנהלת כוח אדם או משהו אחר, גם אז היא היתה מקשיבה.
לניפלאה אחת, יש לה לפחות איזה שמונה חברות שמתקשרות ושואלות אותה איך מכינים את הסלט קינואה הטעים שלה ומה לעשות עם זה שהילד אמר בת זונה לסייעת בגן הדו לשוני שלו. וניפלאה אחת, אוהו, היא היתה יודעת בדיוק מה להגיד להן. בדיוק.
גם הילדים שלה יודעים איזה אמא ניפלאה אחת יש להם. לא איזה מעצבנת ולא איזה רעה. הם אולי לא אומרים לה את זה, בכל זאת, היא אמא שלהם, אבל לחברים שלהם הם יכולים להגיד. וכל שאר האמהות יודעות איזו ניפלאה אחת היא. גם המורים יודעים. אפילו המנהלת, כשהיא צריכה משהו, היא יודעת שאפשר יהיה לסמוך על ניפלאה אחת.
אין שום סיכוי שהיא היתה אומרת לילדים שלה שיקחו כסף וילכו להתארגן להם על איזה פיצה לצהרים, כי היא יודעת לבשל, ניפלאה אחת. ואיזה בישולים. במטבח שלה יש כל הזמן ריח כזה, נפלא. אפילו כשעוברים ליד הדלת, במדרגות, יש הריח הנפלא.
ויש עוד משהו שניפלאה אחת עושה. היא מזדיינת. מתי שהוא רוצה היא מזדיינת. והיא אפילו לא קוראת לזה להזדיין. היא שוכבת איתו והיא אוהבת אותו והיא עושה כל מה שהוא רוצה. והוא אומר לה ניפלאה אחת והיא יודעת. היא יודעת איזה ניפלאה היא. היא אפילו לא צריכה שהוא יגיד.
אתה חייב להסביר. אתה לא יכול סתם ככה על הבוקר, באס אם אס, משום מקום, כשאתה עוד במיטה, ואישתך עוד לא התעוררה, פתאם לכתוב לי נפלאה אחת.
נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים
ארבע חבילות של עלי מנגולד, קילו בצל, חסה, כמה עגבניות, עלים, מה שיש, קצת נענע, פטרוזיליה, כוסברה, הכל, אולי איזה חציל אחד, מקסימום שניים, וזהו, הביתה. זה כבר עוד מעט עשר ולא נשאר עוד הרבה זמן עד שהם יבואו. הוא לא אמר אבל היא יודעת שהם יבואו. תמיד הם באים.
בדרך הביתה היא כבר מחשבת, מכינה תוכניות. הבשר על השיש כבר מהבוקר, אז אפשר להתחיל עם העלים של המנגולד. אולי רק קודם היא תכניס את החצילים לתנור. אחר כך אפשר להכין את העלים, באותו זמן לטגן את הבצל ולבשל את האורז. ככה המילוי יהיה מוכן יחד עם העלים ואפשר יהיה לגמור עם הסיר של הממולאים, שיתבשלו. הטבולה והחסה זה שטויות. את זה אפשר להשאיר לסוף. רק את הטחינה לחצילים היא עוד תכין וזהו. עד שתים עשרה הכל כבר יסתדר.
כשהסיר כבר על הגז והיא מכינה את הסלט היא נזכרת בפעם הראשונה שהוא הביא אותם. זה היה לפני שלוש שנים. אולי ארבע. עד אז כמעט שלא נתנו לו לעצור חשודים. היא זוכרת איך הוא נכנס בדלת והיא היתה עוד באמצע הספונג'ה. היה לה מגש דגים ספריטו בתנור וכל מיני שאריות של האוכל משבת. כמה היא היתה נבוכה. גם מבולבלת. היא לא הבינה למה הוא הגיע, ככה, באמצע העבודה, עם הבחור הזה שהוא הולך לעצור והאזיקים והכל. וזה שהוא הביא אז, הוא נראה כמו ילד. הוא היה בן חמש עשרה. אולי שש עשרה. היא זוכרת איזה עיניים היו לו. גדולות. חומות. היה לו שיער קצוץ והוא דיבר לא יפה. ממש לא יפה. לא רק אליה. גם אל הבעל שלה הוא דיבר לא יפה. אבל הפנים שלו, הפנים שלו הזכירו לה את התינוק שלהם. היו לו פנים כאלה עגולות, תפוחות, באותו הצבע, שוקו כזה, שערבבו עם קצת יותר מידי חלב. ופתאם היא חשבה על זה שאם הוא לא היה מת הוא היה עכשיו בגיל של הבחור הזה.

בשתים עשרה ועשרים היא שומעת את הצעדים בחדר המדרגות. מכבה את הסיגריה, עומדת במטבח, במקום שאי אפשר לראות ממנו את הדלת. הם נכנסים, הולכים ישר אל השולחן. "שב, שב" בעלה אומר והאורח מתיישב אל השולחן. "חנה, שימי אוכל", בעלה קורא. בינתיים הוא שולף מפתח, האורח מושיט את הידיים והוא משחרר אותו מהאזיקים, אחר כך מניח את הכובע על השולחן ומתיישב לידו. "נו, מה עם האוכל?" הוא צועק. היא מניחה לפניהם צלחות וסכו"ם, ומביאה אל השולחן את הממולאים, החצילים, הסלט והטבולה. באה שוב עם מים וכוסות וקצת חריף. אחר כך היא חוזרת למטבח. מחכה.
"תאכל, תאכל", בעלה אומר, "מרגע שאני שם אותך בפנים לא תראה כזה אוכל הרבה זמן, תאכל". האורח מהסס. הוא לוקח ממנו את הצלחת וממלא אותה באוכל. "תאכל, אל תתביש. תאמין לי, היא יודעת לבשל". היא מחייכת. נעים לה לשמוע שהיא יודעת לבשל, נעים לה שהוא אוהב את האוכל שהיא מבשלת, נעים לה שהוא אומר את זה.
"חנה, קפה", הוא צועק והיא באה, מפנה את הצלחות ומביאה אל השולחן קפה ומעמול. אחרי כמה דקות הם כבר מחוץ לדלת. היא יוצאת מהמטבח, מפנה את הכלים מהשולחן, מחזירה את הסיר אל הגז, את הסלטים למקרר. יש עוד כמה שעות עד שהוא יחזור, בינתיים היא תספיק לגמור לנקות ולראות את הסדרה שלה. במילא עד שבוע הבא כבר לא יהיו יותר מעצרים.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
ג'נין. 2002. יש להם עכשיו כמה שעות, להתארגן ולנוח, אחרי שכל היום עברו מבית לבית ועצרו מבוקשים. הם נכנסים אל תוך מבנה שהקמ"ן אמר שהוא ריק. כאן יוכלו להעביר את השעות הקרובות, עד שייצאו לפעילות הלילה המתוכננת.
בית פשוט. נראה כמו כל אלה שסביבו. הם נכנסים בנוהל הרגיל, עוברים בכל החדרים. איש אינו נמצא. הכלים במטבח, צעצועי פלסטיק ישנים על הרצפה, השמיכות הסתורות במה שנראה כמו חדר השינה, מרמזים על כך שעד לפני זמן לא רב מישהו חי כאן.
אחד מהם פותח את דלת המקרר. אמקור ישן, בצבע חום. הוא מזכיר לו את המקרר של סבתא שלו, זו שגרה בחיפה. מתוכו היתה מוציאה את עוגת הגג, מין עוגה של ביסקויטים שהיו מסודרים באלכסון, מונחים אלה כנגד אלה, שורה ארוכה, כמו גג רעפים צר וארוך כשבתווך קרם לבן מתקתק ומעל הכל רוטב שוקולד קרוש. הוא אף פעם לא אהב את העוגה הזו, במיוחד לא את הביסקויטים הלחים, אבל תמיד אכל ממנה. שלא תיעלב. המקרר היה ריק, פרט לכמה תפוחים, לימון וקופסה של גבינה לבנה, מונחים כולם על המדף העליון.
הוא הכין רשימת שמירה. אחד ליד הדלת, אחד ליד כל אחד משלושת החלונות שהיו בבית. כל השאר התרכזו בחדר הגדול, במרכז הבית. שתי מיטות עץ ישנות, עליהן מזרונים וכיסויי מיטה פרחוניים.
השעה היתה כמעט שבע וחשיכה החלה לרדת. הוא התיישב על הרצפה, מתכוון לאפשר לעצמו קצת מנוחה. בקשר הוא הודיע למ"פ שהתמקמו.
מתוך השקט הוא שומע את המ"מ של מחלקה 3 אומר: "איזה זין של ערב יום השואה". בבת אחת הוא מבין מה הוא עושה כאן. הוא מבקש מכולם להתיישב איתו על הרצפה, במעגל. הוא אומר שחייבים לציין את זה. אף אחד לא מתווכח איתו. כולם מתיישבים על הרצפה, מחלקה וחצי, מגדוד של צנחנים, מילואימניקים כולם. מישהו מדליק נר ומדביק אותו לרצפה במרכז המעגל.
הוא מציע שכל אחד יספר על הקשר שלו לשואה. איתן, בחור תימני ממודיעין, אומר שהוא מכחיש כל קשר. זה מעורר גיחוך, אבל לאחריו הם משתתקים. אודי מתחיל לדבר. הוא מספר שסבא שלו עלה לארץ בתחילת שנות השלושים. הסתתר באוניה שהובילה את סבתא שלו לכאן, כיון שהיה מאוהב בה ולה היה סרטיפיקט. מפולין הוא הגיע. את ארבעת אחיותיו, ששתיים מהן היו נשואות ואמהות לילדים, ואת הוריו לא ראה יותר. גם לא הצליח לגלות מה עלה בגורלם. עוד בחור, אבי, מספר שהוא נקרא על שם דוד של אמא שלו שנרצח בשואה.
הוא מחליט להתחיל לדבר. "אני דור שני" הוא אומר. "גדלתי עם השואה בבית. אבא שלי תמיד סיפר ואני תמיד הקשבתי".
"כשהתחילה המלחמה אבא שלי היה בן 7. הם גרו בורשה, הוא ואחיו ושתי אחיות שלו וסבא וסבתא שלי. סבא שלי היה שען. מרגע שפרצה המלחמה כולם הפסיקו ללמוד בבית ספר. אבא שלי היה הולך עם אביו לחנות כל יום. האחים שלו נשארו בבית ולמדו, אבל הוא, בגלל שהיה מפריע להם, הצטרף לאבא שלו.
סבא שלי רצה מאד שגם הבן הצעיר שלו ילמד. הוא ידע שאבא שלי מאד רוצה לנגן והבטיח לו שאם ישב בחנות וילמד הוא יקנה לו כלי נגינה.
אבא שלי התחיל ללמוד. כנראה שהוא עשה את זה מאד ברצינות, כי כשהיה בן 8 הוא קיבל ליום ההולדת מפוחית.
לא היה לו ממי ללמוד לנגן, אבל מהרגע שקיבל אותה הוא לא הפסיק לנסות ולהתאמן.
בערך שנה אחר כך, כשהוא היה בן 9, הם עברו לגטו. ריכזו את כל השכנים היהודים בחצר. הם לקחו את מה שיכלו לסחוב איתם, סבא שלי לקח גם את כלי העבודה שלו, וככה, עם המזוודות, הם הלכו ברגל לגטו.
הם חיו שם בחדר אחד עם עוד שתי משפחות. סבא שלי הצליח להשיג עבודה מחוץ לגטו, כי גם לגרמנים היו שעונים והם היו צריכים שמישהו יתקן להם אותם. זה לא היה מובן מאליו. בזכות זה מצבם היה טוב יחסית, כי רוב הזמן היה להם מה לאכול.
גם בגטו אבא שלי המשיך לנגן. כיון שהיה צפוף, הוא היה עולה על הגג של הבית בו גרו, או על אחד הגגות האחרים, אפילו כשהיה קר מאד, ויושב שם ומנגן.
ב 1943, אחרי כמעט שנתיים בגטו, הם נשלחו לאושוויץ. אבא שלי עוד לא היה בן 12, אבל בגלל שנראה גדול יותר הוא עבר את הסלקציה ונשלח לעבוד, יחד עם אח שלו. את ההורים ואת האחיות שלו לא ראה יותר. בשלב הזה לקחו מהם הכל. גם את המפוחית.
אבא שלי ידע שהוא מוכרח שתהיה לו מפוחית. הוא התחיל לנסות להשיג אחת. תמורת מזון של שלושה ימים הוא יכול היה לקבל מפוחית. במשך שבועיים הוא ואחיו הצליחו לאגור את הכמות הזו, כשויתרו על האוכל שלהם. שוב היתה לו מפוחית.
באחד הימים, כשניגן, שמע אותו אחד מקציני האס אס וניגש אליו. אבא שלי היה בטוח שזהו. שהקצין הזה יהרוג אותו, אבל הוא לקח אותו למקום שהיו בו קצינים נוספים ואמר לו לנגן. תקופה מסויימת הוא היה צריך להגיע כל יום אל המועדון הזה ולנגן בכל פעם שציוו עליו. לפעמים היו זורקים לו אוכל, כמו שזורקים לכלבים. לא אוכל של אסירים. לפעמים זה היה אפילו נקניק. הוא תמיד שמר חלק מזה והביא לאחיו.
אחר כך צירפו אותו לתזמורת. זו היתה תזמורת קטנה, בסביבות עשרה נגנים, שעמדה ליד הכניסה לקרמטוריום וניגנה לאלה שנכנסו לשם. שירים שמחים בדרך כלל. אבא שלי לא יכול היה לראות את זה. את האנשים שנכנסים ככה ערומים לתאי הגזים, כשהוא עומד ומנגן להם. מאז הוא מנגן רק בעיניים עצומות".
הוא משתתק. אף אחד לא מעז לדבר. פתאום הוא חושב על כך שהוא כמעט שמח שהוא כאן, בבית הזה, במחנה הפליטים הזה, עם החיילים האלה שהוא כל כך אוהב. הוא מרגיש שייך לחבורה הזאת, חלק ממנה. הוא משפיל את מבטו, כמו בוחן את הרצפה, נזכר פתאום בסירת הפלסטיק הצהובה, זו שהבן הקטן שלו משחק איתה באמבטיה. איך הוא מטביע אותה במים והיא מתמלאת כולה, בכל החללים שאי אפשר לראות אותם. ואיך נשפכים ממנה המים כשהוא מרים אותה ומניף אותה באויר. והוא מבין שאולי אף פעם לא יצליח לכונן שוב רגע כזה. לא עם הילדים שלו. אפילו לא עם האישה שלו.
כשמישהו מתחיל לדבר הוא מתעשת. חוזר באחת למלא את תפקיד הסמ"פ. "יאללה חברה לנוח. עוד שעתיים זזים" הוא אומר.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
טלוויזיה סוני. שחור לבן. שנת 75. עשר שנים היא ניצבה על שידה בפינת האוכל, נדלקת בשבע בערב, נכבית לכל המאוחר באחת עשרה. כמעט שלוש שנים אני גר בקומה שמתחת לטלוויזיה הזאת, ממתין כל יום לאותה גרירת רגליים נעולות כפכפי עץ שעורן הוטלא שוב ושוב על ידי אותו סנדלר, כפי שמחכים לקריאת המואזין, משולחן המטבח או מחדר השינה, עד הקיר שמתחת לחלון בפינת האוכל. עוד מעט תהיה השעה שבע והצעדים כבר מהדהדים בכל רחבי הבית שלי.
כשסוף סוף היא נדלקת. אני נרגע. את הקול של תוכנית החדשות היומית אפשר לשמוע היטב גם בדירה שלי. הם לא שומעים כל כך טוב, שני הזקנים שגרים מעלי. ואני, ששומע רק מוסיקה באוטו, התרגלתי. אני מבין מה קורה כשאני מקשיב לתוכניות החדשות שהם רואים.בשבילי זה מספיק.
לפני כמעט חודשיים, כשפגשתי את הזקנה בחדר המדרגות, היא אמרה שהטלוויזיה לא כל כך בסדר. היא סיפרה את זה כפי שהיא נוהגת לספר על מחלה קלה, איזו דלקת אוזניים או שפעת שיש לנכד שלה. שני פסים שחורים צמחו לה, לסוני, מלמעלה ומלמטה, אבל את כל מה שבאמצע רואים יופי, היא אמרה. מיהרתי, אז אמרתי לה שאולי זה יסתדר. כן, כן, היא אמרה. זה בטח יסתדר.
אחר כך פשוט לא ראיתי את הזקנה במשך כמה שבועות. אני חושב שזה היה סוף הסמסטר ורוב הזמן למדתי, בעיקר אצל חברים. אני רק זוכר שערב אחד, אחרי שנגמרו כל הבחינות, חזרתי לדירה, הכנתי איזה משהו לאכול ותוך כדי שאני נשען על השיש אני פתאם שומע את השקט ובחוץ כבר חושך. נבהלתי. עזבתי הכל ורצתי למעלה, דופק על הדלת שלהם בפראות ומתחיל להירגע כשאני שומע את הצעדים שלה בפנים והיא צועקת בעברית עם המבטא הפולני הזה שלה בטון עולה ויורד, כמו סירנה של אמבולנס, "רגע רגע רגע". היא פתחה לי את הדלת ואני כמעט התנפלתי עליה, מבסוט מזה שלא קרה לה כלום. נכנסתי פנימה, ואני רואה אותו, את הזקן, יושב על כסא, לא יותר מחצי מטר מהטלוויזיה, והכיסא שלה, הריק, עומד שם לידו, ורק הפרצוף של חיים יבין נראה באמצע המסך, מדבר אליהם בקול רציני וחלש, אבל ממש ממש חלש. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין. כבר לא שומעים, היא אמרה לי. צריך לקנות טלוויזיה חדשה.
הצעתי לה שאקח אותם מחר לעיר לקנות טלוויזיה. במילא סיימתי את הבחינות וזה לא שהיו לי תוכניות לחופש הזה. היא מיד הסכימה. אפילו נראתה נלהבת, למרות שהתנתה את זה בכך שאוכל אצלם מחר בצהריים. הסכמתי והבטחתי לה שבינתיים אברר אצל מי כדאי לקנות. לפני שיצאתי היא אמרה "אבל בלי צבע. תדע לך שצבע מקלקל את העיניים". אמרתי לה שאי אפשר לקנות היום טלוויזיה בשחור לבן. בלית ברירה היא אמרה "טוב, אבל בלי שלט". חשבתי שעם זה כבר נתמודד מחר וירדתי לאכול.
למחרת לקחתי אותם לרחוב הנמל, לחנות של רכטמן. לא היו שם טלוויזיות בלי שלט, אז הסכמנו שאת השלט היא תשמור במגירה וחזרנו עם גרונדיג צבעונית, 32 אינצ'. אחרי שסחבתי אותה לדירה שלהם, שלוש קומות בלי מעלית, והנחתי אותה במקום הטלוויזיה הישנה, שאלתי אם היא רוצה שאוריד איתי את הסוני. היא שאלה אם אני רוצה אותה. אמרתי שלא, אני לא צריך טלוויזיה. האמת היא שלא היה לי מספיק זמן לחשוב, אחרת אולי הייתי לוקח אותה. הרי ידעתי שאצלה לא זורקים כלום. היא אמרה שתמצא מישהו שצריך.
אכלתי איתם צהרים. קציצות שאלוהים יודע ממה הן עשויות. מזל שתמיד יש אצלם חזרת, ככה שאפשר לא להרגיש את הטעם. את הפרפלאך שלה אני דווקא אוהב. היא מכינה אותם לבד ואני, עד שעברתי לגור כאן, אף פעם לא טעמתי את זה.
בערב חזרנו לשגרה. שוב ידעתי מה הולך. שמעתי שהיתה איזו פצצה ברחוב שלנו. איזו חבילה שהיתה מונחת ליד פח אשפה ציבורי והתפוצצה. אף אחד לא נפגע, אבל זה הסביר את כל הסירנות והמשטרה שהיתה פה כל אותו אחר הצהרים.
בימים הבאים נתקלתי בה די הרבה במדרגות. אני חושב שהיא חיכתה ליד הדלת שלה ופתחה בכל פעם ששמעה אותי, קוראת לי כדי לספר על הטלוויזיה, איך היא לא מצליחה למצוא מי שירצה אותה. היא התקשרה כבר לוועד למען החייל ולוויצו ולאיזה הוסטל לנשים מוכות, ולמרות ש"הטלוויזיה מצוינת" הם כבר לא רוצים שחור לבן. אבל ביקשה שלא אדאג, היא כבר תמצא.
אתמול, כשחזרתי מהאוניברסיטה, שוב היה בלאגן ברחוב. היו מחסומים והשוטרים לא נתנו לאף אחד להיכנס. המון אנשים עמדו שם, ליד המחסומים, והסתכלו. מזל שהבנין שלי נמצא קרוב לתחילת הרחוב, קצת לפני המחסומים. למרות שזה היה בצהרים, הייתי עייף ורק רציתי לעלות ולשכב קצת לנוח. בערב היא דפקה על הדלת שלי, הזקנה, רצתה לספר לי מה קרה. מסתבר שהיא מצאה למי לתת את הטלוויזיה שלה. המוכר באחת החנויות ברחוב, חנות לבגדי ילדים, מהחנויות האלה שחצי מהסחורה נמצאת על סטנדים מחוץ לדלת, לקח אותה בשביל הבת שלו שבדיוק התחתנה וגרה בויז'ניץ, מין שכונה של חרדים, "רק בשביל לשמוע חדשות", היא אמרה. בצהרים הוא סגר את החנות, אבל את הטלוויזיה השאיר ליד הדלת, עד 4, כי מי כבר יקח אותה. הרובוט של המשטרה, שהגיע כמה דקות לפני ארבע, פוצץ לסוני שלה את הצורה. היא הייתה עצובה, הזקנה, אבל אני שתקתי. מה כבר יכולתי להגיד?
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. לחפש אישית 48 838 לפני ארבעה שבועות
2. לא הצלחתי/רציתי לסיים אישית 6 546 לפני 3 שנים ו-10 חודשים

» סך הכל 54 ספרים ב-2 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של סוריקטה שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא יפעת לפני שעה
2. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 5 שעות
3. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא צילה לפני 6 שעות
4. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 7 שעות
5. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא בר לפני 11 שעות
6. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא רחלי (live) לפני 18 שעות
7. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא חני לפני 19 שעות
8. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא Pulp_Fiction אתמול
9. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא שמוליק אתמול
10. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא גלית אתמול
11. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא אור אתמול
12. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא צב השעה אתמול
13. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא לב אתמול
14. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא נעמי אתמול
15. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא בנצי גורן אתמול
16. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא עומר ציוני אתמול
17. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא לי יניני אתמול
18. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא ענת אתמול
19. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא יונתן בן אתמול
20. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא זוהר אתמול
21. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא מחשבות אתמול
22. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא אירית אתמול
23. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא פַּפְּרִיקָה אתמול
24. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא אפרתי אתמול
25. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא yaelhar אתמול
26. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא כרמליטה אתמול
27. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא מסמר עקרב אתמול
28. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא רץ אתמול
29. מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה... המשך לקרוא סקאוט שלשום
30. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא cujo שלשום
31. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא רן לפני 3 ימים
32. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא נעמי לפני 3 ימים
33. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא רוחי ליליאן לפני 3 ימים
34. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא גבריאלה לפני 4 ימים
35. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 ימים
36. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא מיכל לפני 4 ימים
37. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא עונה לפני 5 ימים
38. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא יונתן בן לפני 5 ימים
39. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא אור קרן לפני 5 ימים
40. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא מסמר עקרב לפני 6 ימים
41. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני 6 ימים
42. הדוח של ברודק / פיליפ קלודל שאלתי את עצמי איך יכול להיו... המשך לקרוא רויטל ק. לפני 6 ימים
43. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא הכוורן לפני 6 ימים
44. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא קצר ולעניין לפני 6 ימים
45. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא אירית לפני 6 ימים
46. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא רץ לפני 6 ימים
47. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא יוֹסֵף לפני שבוע
48. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא michalro לפני שבוע
49. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא בנצי גורן לפני שבוע
50. המערה / טים קרבה אם הייתי מקבלת אותו כספר לב... המשך לקרוא בת-יה לפני שבוע וחצי



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ