“שמשון הנושא את שערי עזה על כתפיו, הפך אצלי לסיוט רע
חפשתי את הביקורת על הספר דבש אריות של גרוסמן, שכתבתי לפני 10 שנים, בשם משתמש אחר (בשל תקלה טכנית). נשארתי חסר מילים בשעה שקראתי שוב, ולכן מבקש לשתף אתכם בתחושות הקשות, אז וכעת, תחושת כאב שהחריפה עם הזמן.
אני מתעורר שטוף זיעה מחלום שבו השועלים הם אנשי חמאס, יוצאים ממערות, ונחושים למות, מבעירים אש בשדות פלשת, היום שדות הנגב, ואחר כך נעלמים בפתאומיות למחילות צרות אל בטן האדמה. אני חולם על סוללת מרגמות 120 הממטירות אש על בירות, ואחר כך אני רואה את אותן מרגמות מוסתרות בין בתי עזה וממטירות אש על ישובי הנגב, והכול מתערבל אצלי למצב שבו אנחנו יורים, או נורים, לעתים אותם שמות חוזרים במחזוריות מייאשת, חאן יונס, עזה, רפיח, ונחל עוז (המהדהדים בכאב), וברקע אני שומע את קולו של משה דיין המספיד את רועי רוטנברג, איש, נחל עוז שנרצח בשנות ה - 50 על ידי פדאיונים, קולו מהווה פסקול חיי:
" הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים, המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת ?
כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי
תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו. "
שערי עזה אותם נושא שמשון על כתפיו, הם מטאפורה נוראית ליעוד עם ישראל הממשיך לשאת אותם על כתפיו, כסיזיפוס ישראלי, כמו בתחריט של גוסטב דורה. האם צדק דיין, ומאבק דמים נצחי הוא גזרת גורל ישראלית נצחית ?
אחרי שקראתי את שמשון של ז'בוטינסקי, ואת ההספד של דיין על רועי רוטנברג, וברקע מהדהדים הספדי אימהות, בקשתי לחזור ולקרוא את שמשון של דויד גרוסמן, המונח מספר שנים בספרייתי, ליד הספר הזמן הצהוב, שהוא סוג של נבואה נוראית להתקוממות הפלסטינית, האם יש בו בכדי להאיר את מצבנו, ולהקנות לנו מעט אור בקצה מנהרת החושך האין סופית ?
גרוסמן מביט אל שמשון כאדם, האמור לבטא תכונות אנושית לצד תכונות אלוהיות, עוצמות וחולשות, האם לשמשון היכולת לבחור את גורלו, האם הוא יכול להיות אנושי וגם למלא יעוד אלוהי ?
שמשון נולד לשליחות וליעוד, הענשת פלשתים באמצעות כוח גופו האיתן והלא אנושי, אך הוא מוגבל רגשית, פגיעות הגורמת לו לחיות בשוליים ובקצה. הוא משולל יכולת בחירה, גם כשהוא אמור לחוות אהבה, ברגעים אינטימיים של רוך, הוא עושה זאת במשחקי מלחמה, דלילה קושרת את ידיו, וצועקת עליו בהתרסה, " פלשתים עליך שמשון ". כול חייו הוא דרוך למחשבה שבזה הרגע באים להלחם בו, להפיל אותו למלכודת. שמשון אינו מצליח בחייו להשתחרר מייעודו, מהותו הכוחנית, ומהצורך להלחם ולהעניש, ולראות את הזולת דרך פריזמה של אויב. חייו הם גזירת גורל, הגורמת לו בדידות ולסבל, ולבסוף למימוש משאלה אובדנית, לאבד את כוחו ולמות, כשחרור מייעודו המוחלט והלא אנושי, ומהתסכול שהקטטות האין סופיות שלו, לא פותרו בעיות, אלא רק החמירו אותן.
גרוסמן מבצע אנלוגיה נפלאה בין שמשון לתפיסת הכוח הישראלית, בה הוא רואה כהכרח, אך גם כקללה, הכוח עלול להפוך לערך בפני עצמו, שבו אנו עלולים להשתמש בהפרזה, אנו עשויים אוטומטית לפנות לדפוסי פעולה כוחניים, במקום לשקול דרכי פעולה אחרים, על כך אומר גרוסמן, והרי אלה דפוסי פעולה "שמשוניים מובהקים". לצד תחושת הכוח אנו צרכים להוסיף את הפחד מאובדן הכוח, פגיעות השולטת בנו כמו מניה דפרסיה. דיין הוא דוגמה לכך, כמי שאמר במלחמת יום כיפור, אנו בחורבן בית שלישי. תחושה שלא פעם גורמת לבחירת כיווני פעולה כוחניים הזויים, יש אומרים כי דיין קרא להפעיל את ברירת שמשון בכיפור - הנשק האטומי של ישראל, מושג המצביע על האופן שבו דמותו של שמשון ממשיכה להתכתב עם המציאות הישראלית.
היגיע הזמן להשתחרר מתסמונת שמשון הישראלית, ולעבור להתנהלות שיש בה תובנות נוספות, כזאת שיוזמת ולא רק נגררת לתוך שערי עזה כמלכודת, מהרוע הזה נפתח חלון הזדמנויות, לקיים דיאלוג עם בעלי אינטרסים משותפים במרחב, זהו האור בקצה המנהרה החשוכה. שמשון תמיד היה זר להוויה הישראלית והיהודית, וטוב שנכיר בכך, פן נחמיץ הזדמנויות ונאמץ משאלות המוליכות לאלימות ואובדניות כמו שמשון הגיבור השנוי במחלוקת.”
