1. יום חופש

אחרי שבועיים שבהם היא עובדת לפחות 11 שעות ביום, היא הבינה שאם היא תמשיך ככה עוד יום אחד, היא פשוט תתמוטט. סוף סוף. אז היא לקחה יום אחד של חופש, והבינה למה היא לא עשתה את זה עד עכשיו.
בוקר טוב, השעה 11 עוד לא קמה, היום מותר, היום חופש, אז היא נשארת במיטה והמחשבות הקשות מתחילות להשתולל. כמה שהיא לא בסדר, כן, לא בסדר. אם היא עושה משהו טוב בעבודה, זה בא על חשבון המשפחה, לא יודעת לשים גבולות, לא יודעת לחלק את עצמה בצורה הגיונית בין כל המטלות שלה. חכמה גדולה, הכי קל להרשים את כולם במשרד, בואי נראה אותך בבית. אז היא גוררת את עצמה מהמיטה, מקלחת ארוכה, והמלחמה מתחילה. את לא תחשבי את המחשבות האלה, את לא תתני לעצמך לשקוע, תזכרי מה שלמדת, לא להרוג, במקום זה צריך לגדל, גם כשזה בינך לבינך, אם לא תקפידי על זה לא יהיה לך כוח לעבוד, לא יהיה לך כוח להשקיע בילדים שאת כל כך אוהבת, את חייבת להפסיק עם ההרגל ההרסני הזה, של הקטל העצמי. פעם היא כתבה לעצמה שהיא הבעיה הכי גדולה שלה, שהאנשים סביבה בעצם מלאכים, הם כל כך שומרים עליה, מגנים עליה כל הזמן, רק מהנזק הכי גדול הם לא יכולים להציל אותה, מעצמה. אז להפסיק. עכשיו.
החוצה, יש מה לעשות, יש לה עוד עבודה שהיא צריכה לעשות, גם אם היא לא במשרד, אפשר גם לעבוד מהבית, לא עכשיו, לא רוצה, אחר כך. בנתיים היא תסדר את הבית, תעשה את כל הדברים שהיא דוחה כבר חודש לפחות, האוזניות באוזניים, המוסיקה בפול ווליום והדמעות מגיעות איתה, הגעגועים. הכמיהה לעוד חיוך, לעוד מילה, עוד משפט מהם, מהילדים שעברו לעולם אחר. שבוע אחד היא לא הייתה בבית החולים והכל חוזר בבום והיא לא יכולה לשבת במקום אחד, לא יכולה לאכול, לא יכולה לישון, מה קורה לה? היא אמרה כבר כל כך הרבה פעמים שהיא לא יכולה בלי בית החולים, אבל היא לא הבינה עד כמה שהיא צודקת, והיא מתחילה לספור את השעות עד לפעם הבאה שהיא תבוא לבקר וממשיכה להתאבל. מתפרקת לאט לאט, וקצת רוצה שכל זה יגמר, כי כמה אפשר עוד? כמה? וקצת רוצה שמשהו יציל אותה ולא יודעת מי יוכל, מי יוכל להתמודד איתה? די, כבר יותר מידי אנשים ניסו, כמה אפשר להכביד עליהם.
צריך לכבות את הראש, כמה שיותר מהר, צריך ללכת לישון, מחר שוב עבודה, מחר יהיה קצת חופש מהגעגועים האלה שנושכים אותה מבפנים, מחר היא תהיה במשרד, היא תצחק, היא תחייך, הכל יהיה בסדר שוב, עד ליום החופש הבא. היא שוב תהיה מאושרת, אף אחד לא יוכל לנחש שהפינה הזאת בלב ששייכת למלאכים הקטנים האלה שלה, הפינה שהיא הקפידה לשמור סגורה, אטומה לגמרי, שלא תוכל לדקור אותה, שלא תוכל למוטט אותה, נפתחה, שהיא גדלה.

נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים