“גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.”

“"פתחנו להם את הדלת, אֶת זאת, כאן עמדנו, אַת ואני, כתף אל כתף, והם על הסף ואנחנו מולם והם בחמלה מְדוּדים ושקטים עומדים ונופחים בנו רוח מתים." דויד גרוסמן רקם, לכאורה, סיפור אגדה, שיש בו איש ההולך במעגלים, "קנטאור", דוכס ודמויות סוריאליסטיות נוספות הנראות כחולמות ומדברות אל עצמן, אבל, למעשה, אין זה סיפור אגדה, אלא סיפור בלהות. בנו של דויד גרוסמן, אורי, נהרג בלבנון בשנת 2006, והקטע שבראשית הסקירה מעביר בכמה מילים מאופקות את החוויה הנוראית ביותר שהורים לחייל עלולים לעמוד בפניה. בספר הזה מעביר גרוסמן לקוראים את תחושותיהם של ההורים השכולים באשר הם. גרוסמן מתאר את הקונפליקט הפנימי של ההורים, שמצד אחד מנסים לשמור על הגחלת של זיכרון הילד הנפטר ואף עולים בהם רגשי אשמה אם אינם עומדים במשימה, ומצד שני הם חשים תחושת מחנק מתמשכת כאשר אותו הזיכרון מונע מהם להמשיך בחייהם ומדכא אותם כל יום בשוכבם ובקומם, בחלומם ואפילו בשירותים. מתוארות מגוון תחושות, רצונות וחלומות של ההורים, ביניהם תחושת פליאה על כך שקרה האסון ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג – השמש זורחת, יש אביב וסתיו, עצים מלבלבים, חנויות פתוחות, זוגות מטיילים, יש ילדים של אחרים שחיים ונהנים. מתוארים כאב שלא עוזב, חלומות על מה היה יכול להיות אילו הילד היה עדיין בין החיים, נסיון של ההורה להיראות חזק כלפי חוץ בעוד בפנים מתחוללת סערת רגשות או נסיון להדחיק את המחשבות על הנפטר כדי להקל על הכאב ואפילו להיפטר מחפצים שמזכירים אותו. לעיתים אף ישנה תחושת זעם המופנית כלפי המתים ומאשימה אותם במה שהם מעוללים להורים. נראה שגרוסמן נמצא בהרבה מהדמויות בסיפור, ואולי כולן, בעצם, מתארות אותו ואת אשתו במצבים שונים ובתקופות שונות של האבל. אחת מהדמויות, למשל, נזקקת לכתיבת הסיפור כאמצעי לנסות ולהבין את האירוע הטראגי. דמות אחרת נזכרת בכינוי ילדות של הילד 'אוּאִי', שהוא בעצם כינוי הילדות של אורי, בנו של גרוסמן. הכתיבה של גרוסמן מהפנטת ומורכבת ממונולוגים שיריים וקטעי פרוזה קצרים ביניהם שגם הם נדמים כשירה. השפה נהדרת וגרוסמן מלהטט במילים בצורה מופלאה שטרם ראיתי כמותה, ובכך הוא מצליח לעורר תחושות מורכבות אצל הקורא, מבלי להיסחף לרגשנות יתר. הספר מומלץ לאוהבי שירה, וכפי שכתבו אחרים, הוא לא לכל אחד ולא לכל עת, אך מי שיודע להעריך כתיבה עברית נפלאה, הספר הזה יהיה אחד הספרים המופלאים שבאמתחתו. ***** כמה דוגמאות ***** • "אשה: האם אשוב אי־פעם לראות אותךָ כפי שהִנךָ ולא כפי שאינו? איש: אני יכול לזכור אותָך ללא אינו - אֶת החיוך שלָך, התם והאופטימי - וגם אותי ללא אינו אני יכול לזכור. אך לא אותו, מוזר: אותו ללא אינו איני יכול לזכור עוד. וככל שמתארך הזמן נדמה כאילו עוד בהיותו כבר ניכְּרה בו אינותו –" • "אַתֶּם - אתם שם - שלא שומעים - שלא עונים - שרובצים על לִבֵּנו - מוצצים את דמנו - יונקים מאיתנו כל טיפה של חיים - גובים את המס - מס הקוֹר שלכם - מכל רגע של צחוק - של אור - שִׁכחה - הַסָחָה - אתם - שכל מלה שאנו אומרים כאן נלחשת אלינו מיד בקולכם - משם - ולמה? - חשבתם על זה? - למה בעצם נהייתם מתים? - ואיך לא נזהרתם? ... יודעים מה? אנחנו אפילו לא רוצים להטריח את עצמנו במחשבות האלה! - בכלל לא רוצים לחשוב עליכם! - מספיק חשבנו עליכם! " εϊз”

“מהספרים הקשים יותר לקריאה. ניתן לסיימו ביום אחד, אבל לעכל אותו צריך זמן רב, אולי כאורך החיים עצמם, ואולי מוטב שלא לדעת, ולא להבין באמת. לעתים אדם אוחז בעט כדי לרפא את מכאוביו. גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לכתוב על כאב השכול, כאותו קנטאור בספר - שהוא הוא גרוסמן עצמו, ובעצם, כל הדמויות בספר הם גילויים של נפשו - המסביר לרושם קורות העיר שכתיבה על הכאב היא בלתי נמנעת. הוא עשוי, מטבע הדברים, להאציל מהכאב שחותך בו על הקורא. ומשהו מהעצבות חסרת התקווה הזאת ליוותה אותי והתעצמה בתוכי עד העמוד האחרון. אני לא יודע אם הספר הזה הוא תרופה לאדם שחווה שכול (וברוך השם שאיני יודע), אבל הוא בהחלט פוקח עיניים ומעניק לכל קורא את האפשרות להביט אל מעבר לפרגוד, ואולי יש בכך כדי להכין - לא עלינו - את הנפש, לכל מכה שלא תבוא, ואולי לתת לה טעימה מהיגון, שאין לו קץ ותכלה, ולהכיל ולהבין את האחר, שחווה, וכאב, ונפל מחוץ לזמן.”

“הספר הגיע אלי אתמול אחה"צ . למרות שאני קוראת כבר שלושה ספרים במקביל , הסתקרנתי. קראתי- את מילות הדף הראשון- ואגרוף הכה בפני. ידעתי על מה נושאו של הספר - אב שאיבד את בנו לפני חמש שנים ומחליט לקום וללכת אליו ובדרך מתווספים אנשים . קוראת -ולא מבינה את המילים .חשה - שצריך לקרוא לאט לאט ,כי יש פה טקסט מיוחד ,חזק ,שונה . קוראת- ומוחי מתמלא בצעקה . קוראת- ונשמתי נעתקת מכל מילה ,מכל אות ,מכל עיצור דקדוקי. קוראת- ובשרי חידודין . קוראת- ואיני רואה את המילים כי יש מסך דמעות. קוראת -ומרגישה שאני נופלת לתוך בור עמוק ,אפל קר ועוין. קוראת- הוא מבכה ומחפש את בנו ,ואני מבכה ומחפשת את אמי הפסקתי לקרוא - אני צריכה לנשום . ואני יודעת שהספר מחכה לי -ואני מפחדת ,חוששת . --------------------------------------------------- ובסיום קריאת הספר :זוהי קינת דוד על אבשלום בנו- נוסח ימינו . ------------------------------------------------- לדרגו : חמישה כוכבים כי צריך להתכנס למשהו מוגדר . אבל לספר הזה אין דרוג , הוא לא ייוולד לעולם . ------------------------------------------ קצר פה כל כך האביב יהודה פוליקר מילים: דוד גרוסמן לחן: יהודה פוליקר יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכל פה הוא שופע חיים שיכור ומבושם - איך שיופי יכול לרפא! נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות - אך עוד רגע ייבּול ויצהיב כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת - קצר פה כל כך האביב. קצר וחטוף ושובר את הלב לחשוב שהוא תכף ידעך מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח. אביב עול-ימים וסוער וסופו- כבר כתוב בעלי ניצניו, אבל הוא מסתחרר כפרפר במעופו, וכמוהו-נצחי בעיניו. קצר וחטוף ושובר את הלב לחשוב שהוא תכף ידעך מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים ונורא הדבר שרק הוא לא - עד כמה קצרים החיים, החיים הקצרים שניתנו לו. נדיב ונסער ומכאיב קצר פה כל כך האביב.”

“גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה. המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה. כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים. אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה. קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו. אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה. וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן). קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק. הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו. לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם, אך בהכרח לא חיים באותה הצורה. וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב. הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס: חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן. מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.”

“"פתחנו להם את הדלת, אֶת זאת, כאן עמדנו, אַת ואני, כתף אל כתף, והם על הסף ואנחנו מולם והם בחמלה מְדוּדים ושקטים עומדים ונופחים בנו רוח מתים." דויד גרוסמן רקם, לכאורה, סיפור אגדה, שיש בו איש ההולך במעגלים, "קנטאור", דוכס ודמויות סוריאליסטיות נוספות הנראות כחולמות ומדברות אל עצמן, אבל, למעשה, אין זה סיפור אגדה, אלא סיפור בלהות. בנו של דויד גרוסמן, אורי, נהרג בלבנון בשנת 2006, והקטע שבראשית הסקירה מעביר בכמה מילים מאופקות את החוויה הנוראית ביותר שהורים לחייל עלולים לעמוד בפניה. בספר הזה מעביר גרוסמן לקוראים את תחושותיהם של ההורים השכולים באשר הם. גרוסמן מתאר את הקונפליקט הפנימי של ההורים, שמצד אחד מנסים לשמור על הגחלת של זיכרון הילד הנפטר ואף עולים בהם רגשי אשמה אם אינם עומדים במשימה, ומצד שני הם חשים תחושת מחנק מתמשכת כאשר אותו הזיכרון מונע מהם להמשיך בחייהם ומדכא אותם כל יום בשוכבם ובקומם, בחלומם ואפילו בשירותים. מתוארות מגוון תחושות, רצונות וחלומות של ההורים, ביניהם תחושת פליאה על כך שקרה האסון ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג – השמש זורחת, יש אביב וסתיו, עצים מלבלבים, חנויות פתוחות, זוגות מטיילים, יש ילדים של אחרים שחיים ונהנים. מתוארים כאב שלא עוזב, חלומות על מה היה יכול להיות אילו הילד היה עדיין בין החיים, נסיון של ההורה להיראות חזק כלפי חוץ בעוד בפנים מתחוללת סערת רגשות או נסיון להדחיק את המחשבות על הנפטר כדי להקל על הכאב ואפילו להיפטר מחפצים שמזכירים אותו. לעיתים אף ישנה תחושת זעם המופנית כלפי המתים ומאשימה אותם במה שהם מעוללים להורים. נראה שגרוסמן נמצא בהרבה מהדמויות בסיפור, ואולי כולן, בעצם, מתארות אותו ואת אשתו במצבים שונים ובתקופות שונות של האבל. אחת מהדמויות, למשל, נזקקת לכתיבת הסיפור כאמצעי לנסות ולהבין את האירוע הטראגי. דמות אחרת נזכרת בכינוי ילדות של הילד 'אוּאִי', שהוא בעצם כינוי הילדות של אורי, בנו של גרוסמן. הכתיבה של גרוסמן מהפנטת ומורכבת ממונולוגים שיריים וקטעי פרוזה קצרים ביניהם שגם הם נדמים כשירה. השפה נהדרת וגרוסמן מלהטט במילים בצורה מופלאה שטרם ראיתי כמותה, ובכך הוא מצליח לעורר תחושות מורכבות אצל הקורא, מבלי להיסחף לרגשנות יתר. הספר מומלץ לאוהבי שירה, וכפי שכתבו אחרים, הוא לא לכל אחד ולא לכל עת, אך מי שיודע להעריך כתיבה עברית נפלאה, הספר הזה יהיה אחד הספרים המופלאים שבאמתחתו. ***** כמה דוגמאות ***** • "אשה: האם אשוב אי־פעם לראות אותךָ כפי שהִנךָ ולא כפי שאינו? איש: אני יכול לזכור אותָך ללא אינו - אֶת החיוך שלָך, התם והאופטימי - וגם אותי ללא אינו אני יכול לזכור. אך לא אותו, מוזר: אותו ללא אינו איני יכול לזכור עוד. וככל שמתארך הזמן נדמה כאילו עוד בהיותו כבר ניכְּרה בו אינותו –" • "אַתֶּם - אתם שם - שלא שומעים - שלא עונים - שרובצים על לִבֵּנו - מוצצים את דמנו - יונקים מאיתנו כל טיפה של חיים - גובים את המס - מס הקוֹר שלכם - מכל רגע של צחוק - של אור - שִׁכחה - הַסָחָה - אתם - שכל מלה שאנו אומרים כאן נלחשת אלינו מיד בקולכם - משם - ולמה? - חשבתם על זה? - למה בעצם נהייתם מתים? - ואיך לא נזהרתם? ... יודעים מה? אנחנו אפילו לא רוצים להטריח את עצמנו במחשבות האלה! - בכלל לא רוצים לחשוב עליכם! - מספיק חשבנו עליכם! " εϊз”

“מהספרים הקשים יותר לקריאה. ניתן לסיימו ביום אחד, אבל לעכל אותו צריך זמן רב, אולי כאורך החיים עצמם, ואולי מוטב שלא לדעת, ולא להבין באמת. לעתים אדם אוחז בעט כדי לרפא את מכאוביו. גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לכתוב על כאב השכול, כאותו קנטאור בספר - שהוא הוא גרוסמן עצמו, ובעצם, כל הדמויות בספר הם גילויים של נפשו - המסביר לרושם קורות העיר שכתיבה על הכאב היא בלתי נמנעת. הוא עשוי, מטבע הדברים, להאציל מהכאב שחותך בו על הקורא. ומשהו מהעצבות חסרת התקווה הזאת ליוותה אותי והתעצמה בתוכי עד העמוד האחרון. אני לא יודע אם הספר הזה הוא תרופה לאדם שחווה שכול (וברוך השם שאיני יודע), אבל הוא בהחלט פוקח עיניים ומעניק לכל קורא את האפשרות להביט אל מעבר לפרגוד, ואולי יש בכך כדי להכין - לא עלינו - את הנפש, לכל מכה שלא תבוא, ואולי לתת לה טעימה מהיגון, שאין לו קץ ותכלה, ולהכיל ולהבין את האחר, שחווה, וכאב, ונפל מחוץ לזמן.”

“הספר הגיע אלי אתמול אחה"צ . למרות שאני קוראת כבר שלושה ספרים במקביל , הסתקרנתי. קראתי- את מילות הדף הראשון- ואגרוף הכה בפני. ידעתי על מה נושאו של הספר - אב שאיבד את בנו לפני חמש שנים ומחליט לקום וללכת אליו ובדרך מתווספים אנשים . קוראת -ולא מבינה את המילים .חשה - שצריך לקרוא לאט לאט ,כי יש פה טקסט מיוחד ,חזק ,שונה . קוראת- ומוחי מתמלא בצעקה . קוראת- ונשמתי נעתקת מכל מילה ,מכל אות ,מכל עיצור דקדוקי. קוראת- ובשרי חידודין . קוראת- ואיני רואה את המילים כי יש מסך דמעות. קוראת -ומרגישה שאני נופלת לתוך בור עמוק ,אפל קר ועוין. קוראת- הוא מבכה ומחפש את בנו ,ואני מבכה ומחפשת את אמי הפסקתי לקרוא - אני צריכה לנשום . ואני יודעת שהספר מחכה לי -ואני מפחדת ,חוששת . --------------------------------------------------- ובסיום קריאת הספר :זוהי קינת דוד על אבשלום בנו- נוסח ימינו . ------------------------------------------------- לדרגו : חמישה כוכבים כי צריך להתכנס למשהו מוגדר . אבל לספר הזה אין דרוג , הוא לא ייוולד לעולם . ------------------------------------------ קצר פה כל כך האביב יהודה פוליקר מילים: דוד גרוסמן לחן: יהודה פוליקר יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכל פה הוא שופע חיים שיכור ומבושם - איך שיופי יכול לרפא! נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות - אך עוד רגע ייבּול ויצהיב כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת - קצר פה כל כך האביב. קצר וחטוף ושובר את הלב לחשוב שהוא תכף ידעך מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח. אביב עול-ימים וסוער וסופו- כבר כתוב בעלי ניצניו, אבל הוא מסתחרר כפרפר במעופו, וכמוהו-נצחי בעיניו. קצר וחטוף ושובר את הלב לחשוב שהוא תכף ידעך מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח. ואת ואני היודעים ונורא הדבר שרק הוא לא - עד כמה קצרים החיים, החיים הקצרים שניתנו לו. נדיב ונסער ומכאיב קצר פה כל כך האביב.”