1. בארבה ג'נטה

ישראלים אוהבים לדבר. יותר מהכל הם אוהבים לדבר, לא בהכרח להקשיב, או לעשות או לפעול, בעיקר לדבר. להמליץ. להשמיע את הקול שלהם.
ג'ולין יצאה למושב כלשהו לחגוג יום הולדת של חברה שלה, רותם. היא שלחה לי סרטון מהשירותים של הבית, מחוץ לחלון יש בריכת דגים מרשימה ביופיה.
"כיף פה במושב. אני יחפה וצועדת בין חתולים."
"אני שמח שכיף לך יפה שלי, מושב זה תענוג וירוק ושלווה."
התעוררתי ב14, היה לילה ארוך בבר. התעוררתי מסטול והגוף כבד. התארגנתי ויצאתי לבראבה ג'נטה, מקום חדש, בסגנון צפון אירופאי, בעוד שהמטבח, פיוז'ן אירופאי של מזרח ומערב. מאפים מתוקים ומלוחים, יש קפה וגם יין.
אנשים רבים חולפים בשדרה עוצרים להתרשם, חלקם מתרשמים תוך כדי הליכה ואחרים עוצרים להסתכל. מעט מאד נכנסים לתוך המקום, אולי חושבים שהכניסה עולה כסף או מחייבת אותם ברכישה מינימלית. רובם עוצרים לדבר. שואלים את אריק את אותם השאלות, ממליצים על מקומות בפריז שכדאי ללכת, ממשיכים לבלבל את המוח ואחרי שהקיאו על אריק המסכן תסריט שלם חסר פואנטה הם ממשיכים בדרכם לחפש קורבן נוסף. גם הצרפתים אוהבים לדבר, אבל לפחות היא קנתה כוס קפה.

נכתב לפני שנה ו-5 חודשים

2. נסיכה

“לא בא לי לכתוב…"
"אז?"
"כל שאני חושב זה על זוג שפתייה המנשקות אותי."
"לך הביתה."
"עוד מעט… היא כבר ישנה."

***

היא נשכבה על כיסאות הבר בעודי כותב וקורא לאורי: "תמזוג לי ערק בלואובול."
הוא המשיך בשלו, הוא עבד למכונה. סלייב טו דה משין. מכונת הבונים ממשיכה לקרוא לו ולשלוח לו הוראות והזמנות, הוא מוזג כוסות, משקשק, יש קרח ועיטורים יפים.
"תני לי
רק
לראות אותך
צוחקת.
בקול רם…"
השיר ממשיך. הלילה ממשיך. אהובתי בבית והיא ישנה. כאן בבר אחת אחרת, והיא סובלת. עצמה עיניים. מנסה לשכוח? להתעלם מהכאב. לא ברור על מה… בסה"כ בת עשרים וארבע, והיא יפהפייה, אבל החיים רצו והיא נולדה אחרת ובני אדם רעים וזה כואב.

נכתב לפני שנה ו-5 חודשים

3. לילה בעיר, והיא...

"טוב… לפחות יש לי מקום לישון בו עד שעמרי יחזור מהמילואים." היא מצחקקת ומחייכת אליי מנסה להיצמד ואני, באלגנטיות משתדל להתרחק ונמנע ממגע מיותר בלי להיות שקוף ובלי לפגוע בה. במהלך שנותיי הקצרות נשים לא התחילו איתי, זה אף פעם לא היה דבר. לרוב השותפים שלי לכיתה עוד מהיסודי ועד התיכון היו מערכות יחסים, גם בצבא אחרי כל סופ"ש בבית היינו חוזרים לבסיס ובזמן ארוחת
מחלקה כולם היו משתפים איך עבר סוף השבוע שלהם: בנות רצו בנים, בנים רצו בנות, לא אני. אני לא רציתי ואותי לא רצו. גם לא הייתי פסגת היופי, רחוק מאד משם, קילומטרים ארוכים של אוקיינוסים כחולים ומדברים חוליים, וילדים הם רעים. אני מרגיש שרק עכשיו אני מתחיל להדביק את הפער ביני לבין כל אותם ילדים שחוו דברים שחמקו ממני בגלל אלף ואחת סיבות. אני דווקא מרוצה מאיך שהעלילה מתגלגלת. בכל אופן אני לא רגיל שנשים זורקות את עצמן עלי אבל כן למדתי לזהות ולהבחין כשזה קורה. אם כי עם אלינה העניין היה מאד ברור כי היא ממש לא מנסה להסתיר את הכוונות שלה.
"יש לי אשה בבית!" פלטתי מיד בלי שהמשפט עבר שיפוץ במוח שלי,
"אשה?" היא שואלת אותי,
"אנחנו לא נשואים… קורה בינינו משהו, רגשות מעורבים… זה עניין שלם. השורה התחתונה היא שאני לא מוכן לפגוע בה."
אני לא מגיב טוב "און דה ספוט", אני מתבלבל, אני שוכח איך לדבר, אני צריך זמן לחשוב על המשפטים שלי לפני שאני משחרר אותם אל האוויר הפתוח. זו הסיבה שאני מדבר פחות וכותב יותר.
"אני יכולה לישון על הספה."
"אני מצטער אבל זה לא יקרה." אמרתי לאחר שתיקה קצרה, חשבתי על המילים. הגבתי בנינוחות וגם צחקתי, צחקתי עם עצמי כי בראשי כבר ראיתי תרחיש או שניים שעלולים להתרחש וזה לא מתאים לי. אולי אני סתם מזלזל בעצמי, אולי מגיע לי יותר קרדיט. אולי. שליטה עצמית, לא? אומרים שצחוק מדבק? חיוך?
"למה אתה צוחק?" היא שואלת אותי ומחייכת אליי אבל גם מחכה לתשובה מספקת,
"אני פשוט מכיר את עצמי, אני בן אדם טוב ואני מעדיף לא להעמיד את עצמי במבחן מיותר כשאני יודע שהסיכויים הם לחלוטין נגדי. אני אכשל. לא מתאים לי."
"מה המבחן בעצם?"
"להעביר איתך לילה באותו חלל בלי לשכב איתך."
"אני מבינה… אני מעריכה את הכנות."
"כנות חוסכת מאיתנו המון בעיות." נכנסתי חזרה אל הבר והמשכתי בסגירה.

נכתב לפני שנה ו-6 חודשים

4. לילה בתל אביב, עולם וירטואלי ומציאות מטרידה

משעמם לי. אני לבד. שוב פעם בלעדיה.
בדיוק לגמתי לגימה אחרונה מהקוקטייל שאיגור הכין לי קודם לכן. מוקדם יותר אכלתי כי הבטן קרקרה אבל בעיקר בגלל שחשבתי עליה ועל ההבטחה שלי אליה. היא אוהבת שאני אוכל. אני אוהב שאכפת לה. ביקשתי מאיגור שימזוג לי מנה של רום שתחמם אותי בלילה קר שכזה.
התיישבתי תחת המזגן וכיסיתי את ראשי עם צעיף הפלנל של ג'ולין. אני לובש את המעיל של אבא שלה.
איליה נכנס אל הבר. הוא תמיד נראה כאילו עולמו חרב עליו. משעמם לו הוא אומר. משעמם לו בבר שלנו. "אני צריך בר קרוב לבית" הוא אומר, "אני אפסיק לבוא לדודו" הוא מכריז. יצאתי לעשן את הג'וינט בחוץ, נשענתי על חלון הראווה מימין לדלת. איליה הצטרף. "איך באלי שמישהו יעבור ויחורר אותי." הוא אומר ומגחך כמו אחד לא שפוי. הוא מחייך אליי, אבל בקושי, מאולץ, חיוך שבור, בטח לא אמיתי.
אני מסתכל עליו… "אתה יכול לחסוך ממני את המחשבות האובדניות שלך." הוא צוחק במבוכה. איגור הצטרף אלינו. הוא מבקש מאדר, המלצר החדש, סיגריה. הוא מתיישב על הספסל מול דלת הכניסה. איליה מצטרף אליו ומראה לו בחורה, גיימרית, יוטיוברית, שנראית כאילו היתה דמות מצוירת במחברת של נער הורמונלי וחרמן ועכשיו התעוררה לחיים על מנת לספק את כל הפנטזיות המיניות של הילדון הצעיר. היא עשתה איזה משהו, סקנדל אינטרנטי? לא ברור, לא הקשבתי. "אני מאוהב בה" הוא אומר לאיגור ואני פתאום נזכר באחי הקטן ובאחת הבנה נוחתת עלי מלמעלה מעבירה בי רעידות, גופי מצטמרר. הם אותו בן אדם… 9 שנים ביניהם, אבל טל גודל להיות איליה. כבר פגשתי אנשים אובדנים בחיי, איליה לא אחד מהם על אף שהוא מנסה לשמור על תדמית של אחד שכן. הוא מדבר כמו אחי הקטן, כשהוא לא בנוח ולא יודע מה לומר המבוכה שזולגת ממנו החוצה היא אותה מבוכה כמו של אחי, כמו גם התגובות שלו. הצחקוקים האלה, המילים שלא עוברות סינון, ולו המינימליסטי ביותר, במקרה הם שניהם חנונים גדולים של אנימה והנטיי. זה עולם מוזר כל כך. אבל לא בקטע טוב. מוזר בקטע מטריד. נקודת הדמיון הקריטית בין אחי לבין איליה היא ששניהם בודדים ולא מצליחים להשתלב בחברה באופן נורמלי אז הם בורחים אל העולם הוירטואלי, הם חיים את האנימות שהם צופים בהן באדיקות וחיים את ה"חיים" של אותן דמויות ממשחקי המחשב שהם משחקים, זה עולם וירטואלי והוא לא אנושי בכלל וההשפעה שלו עלינו בני האדם היא קטסטרופלית. בעוד שאני לומד איך להיות בן אדם ואיך לתקשר עם אנשים, איך להכיל אדם נוסף בחיי ואיך לאהוב, רבים אחרים סביבי עושים את ההפך המוחלט ושוכחים מה זה ואיך זה להיות אנושי.

נכתב לפני שנה ו-7 חודשים

5. חורף בעיר, אהבה וזכוכיות

בדרכי אל ב.ב.מ אחים לוי בע"מ, עננים אפורים מכסים שמים חורפיים וטפטוף קל המלווה את זרם המחשבות מספק טון וצלילים כמו פסקול לאירועי האתמול שרצים בראשי כמו סרט נע.
אני צועד ברחוב אילת, 800 מטר אל היעד, מכונית חונה שחסמה את המדרכה נסעה משם בתזמון מתאים אך הותירה אחריה עננה רעילה ושחורה. מיד נחנקתי, ולרגע התקשיתי לנשום.
לפתע בדמיוני מופיעה תמונה נוראית ומטרידה, בגוונים של אפור: אני רואה רכב גדול ותקופתי ובתוכו ערימה של גופות. הם לא נראים כמו בני אדם. זה בטח היה בלתי נסבל.
"שלום" הוא אומר לי מצדו השני של הדלפק.
"בוקר טוב,
אני צריך פלטת זכוכית."
לילה קודם חזרתי הביתה אחרי משמרת סגירה עם בקבוק קטן של מלבק צרפתי ושקית ובתוכה ארבע עוגיות שוקולד צ'יפס ששיר אפתה במהלך המשמרת.
נישקתי את ג'ולין כשחזרתי, נדבקתי אליה והלכתי אחריה וכמו תולעת משי השארתי שובל דביק מאחורינו.
"יו אר מיי גלו-וורם" היא אומרת לי ונצמדת, היא מניחה את ידיי על לחיי ומצמידה את שפתיה לשלי, אני טועם אותה ונמס. התפשטתי ולפני שנכנסתי למקלחת חיבקתי אותה, נצמדתי לאחוריה. היא הניחה את ראשה אחורה ברכות ונשמה עמוקות. אחרי המקלחת יצאתי לשבת איתה בסלון והרמתי את בקבוק המלבק שהבאתי מהבר. הקפצתי את הבקבוק באלגנטיות, כמו שעשיתי אלף פעם מאחורי הבר, אבל הפעם פספסתי אותו והוא נפל ושבר את פלטת השולחן לשלוש חתיכות.
הזכוכית שניפצתי מקדימה את הורי בכמה עשורים. וינטג', היא לא סתם פלטת זכוכית רגילה. הייתי צריך לנחש מאחר ושום דבר לא רגיל ובנאלי עם ג'ולין.
את היום למחרת העברתי בחיפושים ושיחות עם זגגים שטענו שאין למצוא את הזכוכית הזאת יותר.
"זו זכוכית בת מאה…" אמר אחד העובדים שהגיע להתרשם.
אני לא אחד סנטימנטלי, אבל הפעם גם אני התבאסתי על האובדן, כמו אז שהחליקה לי מהיד כוס יין בוהמית בגיל של סבתא שלה, ובמקרה יצא שאני גם פזיז ולא זהיר וכמו בוב ספוג גם לי יש שתי ידיים שמאליות. יש מאחורי רקורד מרשים של ניפוץ זכוכית בשנותיי כברמן אבל אני מפצה על כך ביכולת ומהירות וקוקטיילים מאוזנים ונעימים לחיך. לילה קודם שום קוקטייל לא עזר והדמעות הרבות שזלגו כבר הספיקו להתייבש אבל הצער והתסכול עשו את שלהם. אני שונא להיות האחד שגורם לה לבכות, שמעציב אותה. זה כואב לי נורא שכואב לה. אני לא אחד סנטימנטלי, כבר אמרתי את זה, דברים נשברים, נעלמים, מאבדים משמעות וערך, וכמו בני אדם, שבאים והולכים, לא נשמרים לנצח. ג'ולין הראתה לי ועדיין ממשיכה להראות לי שבעיניה יש ערך לכל דבר, מהקטן ועד הגדול ביותר. כל שאני יודע זה שהיא חשובה לי ומה שחשוב לה חשוב גם לי ויותר מהכל אני רוצה אותה מחייכת וצוחקת, שטותניקית כזו, כמו שהיא אוהבת וכך הכי יפה לה.
אי אפשר לומר שלא מחכימים במערכת יחסים, היתה דרמה, דמעות זלגו, התסכול חגג. בסוף למדתי. עוד קצת עליה וגם קצת על זכוכיות.

נכתב לפני שנה ו-7 חודשים

6. פאזל דלתות ומילים

אתמול בערב המשכנו את הפאזל שקנינו, ג'ולין ואני, עוד בספטמבר.
"שיהיה לנו מה לעשות בימים הקרים."
ג'ולין ישבה על כיסא בחדר האורחים ואני על הספה בסלון. פאזל כמו זה דורש אסטרטגית עבודה יעילה ופשוטה. אבל הוא בעיקר דורש סבלנות. לא בטוח מה גרם לי לחשוב שתהיה לי הסבלנות הנדרשת לצורך פעילות שכזו בסדר גודל כזה. מהר מאד התייאשתי בעוד שג'ולין, שכבר הרכיבה מרבית מהמסגרת לבד לילה קודם בזמן שהייתי בבר, מסופקת ומאותגרת וללא צל של ספק נהנית. ברקע שודר ספיישל חדש של ג'רי סיינפלד בנטפליקס. הוא חזר למועדון הסטנדאפ הראשון, המקום בוא התחילה הקריירה שלו בניו יורק בשנת 1976, והוא כאן להתרפק יחד איתנו על עולם שעבר ונדמה שמעולם לא היה, לבדר אותנו וגם קצת להתלונן. על מה יש לג'רי להתלונן? על בני אדם כמובן. על עתיד האנושות במילים אחרות. על הכיוון אליו נושבת הרוח והגלגל שלא מפסיק להסתובב. היה מצחיק מאד. אחריו צפינו בשאפל שהיה נהדר כמו תמיד. לא יצאתי לכתוב בלילה. הבוקר התעוררתי ואחרי התארגנות זריזה יצאתי אל הבר. המשכתי לבית הקפה במונטיפיורי וקניתי שתי כוסות קפה. אחת בשביל דודו שהיה כבר ב"גליק", בר נוסף במשפחה של דודו מעבר לכביש, שעובר שיפוצים ועתיד להפוך למעדניה וחנות יין.
"על כמה מדרגות אנחנו מדברים?" שאל אחד צנום בטרנינג אפור וחולצת טי צמודה בטון גבוה וגאה,
"11 מדרגות, 17 סנטימטר כל אחת."
"הקפה שלך." אמרתי ודודו נראה לא מרוצה,
"סוכר?"
"בפנים."
"תיסלם."
החיים קלים קצת יותר כשיש סכין ביד. כמו שיר הספריה בארתור, זוכרים? חתכתי את סרט הדבק המשמש קו הגנה נוסף למקרה והקרטון נקרע. לאחר מכן שטחתי אותם, קשרתי אותם, ולקחתי אותם איתי אל כלוב הקרטונים שלנו שנמצא מאחורי המטבח. יצאתי מהבר. דלת ראשונה. פניתי שמאלה וצעדתי בדיוק תשעה צעדים עד דלת בר היין. הנחתי את הקרטונים על הספסל ופתחתי את דלת מספר שתיים. לקחתי את הקרטונים ונכנסתי עד המטבח שם חיכה לי משהו לפני הדלת, מכשול אם תרצו, טיפלתי במכשול ופתחתי את הדלת רק כדי לגלות עוד דלת.
"לעזאזל עם כל הדלתות האלה!" קראתי בקול ומיד חשבתי על ג'ולין ואיך היא בטוח היתה מגיבה אחרת ואומרת משהו כמו "דלתות הן דבר מרגש." היא באמת אמרה את זה מאוחר יותר כשחזרתי הביתה וסיפרתי לה על הדלתות. "ואיך תעבור ממקום למקום בלי דלתות?" היא שואלת אותי. היום בבוקר זה היכה בי. יכולתי לחסוך מעצמי את כל הדלתות וללכת מסביב…
יעקב קפץ לבקר, הוא אחראי על כל עניין החשמל בשיפוץ של המקום החדש. "אנחנו דור של עצלנים." אני אומר לו. אנחנו לא בהכרח רוצים כסף, אבל אנחנו צריכים אותו אז אנחנו חושבים איך להשיג כסף בלי לעשות שום דבר, חלק מאיתנו מצליחים, אחרים כמוני לא מנסים, הרוב נאלץ לאכול זין גדול. "אתה לא עצלן." הוא אומר לי, "ראיתי אותך עובד." אני עצלן. עצלן גדול. אבל אני גם צריך להישאר בעשיה אחרת אני שוקע למקומות אפלים. זה קונפליקט כזה שקיים, לא בא לך לעשות כלום אבל אתה חייב לעשות משהו.
הגודל כן קובע, אגב. קובע דברים חשובים. אבל לא באחד שנדמה לכם. באחד שנדמה לכם הרבה יותר פשוט, כל שצריך זה להקשיב להיות נוכח ולרצות לעשות טוב, אני למשל אוהב כשג'ולין גומרת. לילה קודם גמרה במשך שתי דקות, "שמת לב?" היא שואלת אותי, "בוודאי." אני אומר, "האגן שלך עולה בכל פעם, הגוף מתקפל, זה יפהפה."
מאחורי הבר גודל זה עניין קריטי, או במטבח למשל, אין דבר שג'ולין רוצה יותר ממטבח גדול. בבר גדול, לא מדי, אבל מספיק, ובעיקר מעוצב נכון ומתאים להכנת קוקטיילים, אין גבול לדברים שאפשר לעשות. לא בדודו בר. בינתיים אני משתמש בפלטפורמה על מנת להשתפר ולחדד את כישוריי כברמן ואיש מקצוע.

נכתב לפני שנה ו-7 חודשים

7. פסטה תיבולית ואלף נשיקות

"מסתבר שהחרדות קשות לי יותר כשאתה לא לידי אהוב שלי."
"סליחה שלא הייתי שם איתך…"
גשם חזק העיר אותי הבוקר. הגשם ממשיך ונדמה שלא יפסיק לעולם. אני אוהב להתעורר לתוך הגשם, פסקול מרגיע של בוקר חורפי ואפרפר. פתחתי את דלת החצר וחיפשתי את החתולים. הם לא הגיעו הבוקר. כנראה מסתתרים מפני המבול. בכל זאת מיליתי שתי קערות באוכל והנחתי אותן במקומות יבשים. סגרתי את הדלת והמשכתי לסלון לצפות ב"שבעת החטאים" וככה התחיל עוד יום. השעה עכשיו 19:20 ואני עם איגור בבר. הזמנתי בקבוק גולדסטאר. הגשם התחיל פעם נוספת והוא חזק בדיוק כמו שהיה מוקדם יותר היום. איגור קפץ אל הצד השני לרגע, לבר היין, להביא יין לקוקטייל ניסיוני שמתחשק לו להכין.
זה היום האחרון שלה בקפריסין. הלילה בחצות תעלה על מטוס חזרה לארץ. הצטערתי שלא הייתי שם איתה ברגעים שהיתה צריכה תמיכה וחיבוק. השעות עברו ואני עזבתי את הבר וחזרתי הביתה. אחרי איחור של שעה ורבע ג'ולין נחתה בנמל התעופה. עשרים דקות חלפו להן והנה היא צמודה אלי ואני מחבק אותה בחלל החשוך של חדר האורחים ולא רוצה לעזוב לעולם.
עברנו לסלון וג'ולין התחילה לפרוק מעט מהציוד שהביאה איתה. את הדוד הדלקתי שיהיו לה מים חמים למקלחת בלילה קר שכזה. על הגז סיר מלא בפסטה. ג'ולין קנתה לי חולצה שחורה עם הדפס של דמות מצוירות אוהבה מסדרה מצוירת שמלווה אותי מהילדות. היא קנתה לי לוח שחמט קטן מעוצב ומהודר וגם קערה קטנה מחרס לקסס בה.
"זו הפסטה הכי טעימה שהכנתי…"
"כן?"
"כן. פסטה תיבולית. אפשר לצרף אותה לתפריט של האריה."
"אני לא חושבת…" היא צוחקת. אני אוהב שהיא צוחקת. ניתקתי את הישבן שלי מהספה והתיישבתי על ירכיה. נישקתי אותה בדיוק כמו שרצתה.
"אלף נשיקות בצוואר אני רוצה. אלף."
_

יצאתי לשבת אצל יעקב, לנצל את שעות היום האחרונות ואולי לכתוב משהו. ג'ולין כבר הספיקה לטוס פעם נוספת. עכשיו היא באוסקה, יפן, מבקרת את דילן. היו לנו יומיים יחד לפני שיצאה לנמל התעופה ברביעי בבוקר. באותו יום ראשון, פחות משעה אחרי שהגיעה עברנו לחדר השינה. תוך שניות נעלמה מתחת לשמיכות והקול שלה רועד ושברירי. "קררררררר" היא קוראת ואני כבר מאחוריה מחבק ועוטף אותה עם חום גופי. נצמדתי אליה וליטפתי אותה ונישקתי את צווארה ואת שפתיה.
"כבר לא קר לי."
היא מחייכת ממטירה נשיקות על פניי ואז מחבקת אותי חזק. היא שוכבת על הגב עכשיו ואני מתחת לשמיכה עם ראשי בין ירכיה נושק לשפתיה האחרות וקולות עדינים של עונג מקשטים את פסקול הלילה והגשם היורד.
השעה 16:46 ואני יושב בפילוסופיה וכותב. אני חושב על הלילה ההוא, אני עוצם עיניים ואני שוב פעם בין יריכה. אני טועם אותה פעם נוספת. אני שומע אותה.
"בוא אלייי…" היא קוראת לי ומושכת אותי אליה. אני מנשק את גופה העירום בעודי מטפס חזרה מעלה, עובר את האגם אל העמק מעבר לגבעות במעלי צווארה שם אפגוש את יקירתי, זוגתי, אטעם את שפתיה ומחול אוהבים יתחיל.
פקחתי עיניים. מולי אדם. הוא מנגן על גיטרה, מלחין את אחד השירים בספר "כל חלומות העולם.", ספר שאני לוקח איתי לכל מקום.
_

למחרת העברנו את שעות היום בבית. לארוחת בוקר ג'ולין הכינה פריטטה. סיימנו לאכול וג'ולין המשיכה לארוז לטיול הבא. אני בסלון מחפש משהו מעניין לצפות בו בנטפליקס. "ממלכת הפיראטים האבודה." אני אומר לג'ולין ומפעיל את הפרק הראשון. הפרק הראשון נגמר, הפרק השני מתחיל וכך עוברים ששת הפרקים בעוד ג'ולין ממשיכה לארוז ומטיילת בין חדרים עסוקה בשלה, מקשיבה, מדי פעם מגיבה, לפעמים חוזרת לסלון ועומדת מול המסך כדי לקבל תמונת מצב ויזואלית, לפעמים עוצרת לנוח, לפרקים יוצאת לחצר לבקר את החתולים, או מתיישבת על הספה מחפשת עוד השראה. זה חשוב להספיק כמה שיותר לפני רדת החשכה. היא כמו נסיכה מהאגדות והזמן שלה להיות פרודוקטיבית קצוב. היא לא חסינה ללחץ. הכנתי לה קוקטיילים הידועים ביכולות הריפוי שלהם והורדת סטרס. שתינו שלושה ויצאנו אל הדודו. שם המשכנו לשתות עוד קוקטיילים עד שהחלטנו שמספיק והגיע הזמן לחזור הביתה. בחוץ כבר החשיך. קר. חורף. בבית מיהרנו להיכנס למיטה ושם שכבנו עירומים ומחובקים במשך כמה דקות עד שג'ולין נזכרה שהיא צריכה לכוון שעון מעורר. שכבנו. נרדמנו. כך עבר עוד יום וגם היום שלמחרת היה דומה רק שהפעם בחרנו להישאר בבית. כמו עש לאש הלכתי בעקבותיה, רציתי לנצל כל רגע איתה לפני שתעזוב, לספוג אותה, להכיל ממנה כמה שיותר, את הטעמים והריחות. חיפשתי את תשומת לבה, מבקש אותה, בדרכי שלי, מציק לה מעט, משחק איתה, כמו ילד מאוהב. "אתה כמו חתול…" היא צוחקת את המילים החוצה בתגובה לנשיקות הקטנות שאני מפזר על אצבעות רגליה. "באופן מפתיע ומוזר זה נעים. אף אחד מעולם לא נישק את אצבעות הרגליים שלי..."

נכתב לפני שנה ו-8 חודשים

8. כל חלומות העולם

הוא אמר: "כמה שיותר נייר, התחת יותר נקי."
"זה לא נכון." אני אומר… "נייר לא מנקה את התחת."
זו פריבילגיה שיש לי ככותב, אני יכול לצטט כל משפט ששמעתי. אני חושב שהוא דיבר על כסף. כמה שיותר כסף התחת שלך נקי יותר, אחד למשל יכול להרשות לעצמו אסלה יפנית ובידה, אבל גם זה נתון לויכוח.
היום אכלתי קערת קורנפלקס לארוחת בוקר ושתי קערות דייסת סולת עם חמאה שום ופטרוזיליה לארוחת ערב. אלו הדברים שהיו בדירה. הכסף נגמר. עבודה עדיין אין. אני שוב פעם בבר, הפעם באתי לבקר את ג'ורדי שעובד בבר היין. יואל בבר השני והוא נראה תשוש.
"אני עייף…" הוא אומר ומתיישב על הספסל מצית סיגריה.
"אני לא… אבל זה בגלל שבשבועות האחרונים אני לא חלק מהמירוץ." הוא הביט בי וגיחך בהסכמה.
"כן…"
ג'ולין עדיין בקפריסין ואני מרחף כבר כמה שבועות. עלה נידף ברוח. עפיפון בלי חוט. זה משחרר אבל גם מדכא, ובכלל לא מעייף. אני דווקא אוהב לא לעשות כלום. יש די מטפיסיקה בעולם בלא לחשוב כלום. לחשוב על כל הדברים האלה באמת כמו להוריד את הוילון על חלוני. לפני שטסה הסתובבתי בדירה ואני קורא בעמידה מהספר של פסואה ואני נרגש ומדוכא באותה נשימה. ג'ולין בחדר האורחים והיא עסוקה בלארוז לכבוד קפריסין. "הספר הזה!!" אני קורא אליה, "הספר הזה מלא בכל אותם הגיגים לעוסים, שלא זרים לאף לא אחד ואחת, עליהם אני חושב יום יום באופן אובססיבי, והוא פשוט כתב אותם. אני רציתי לכתוב אותם..."
הספר הוא כל מי שאני, ואולי גם הפוטנציאל שבי, כל אותן מחשבות שצריכות, מסיבה מסוימת, לקבל צורה וחיים, לצאת אל העולם, להשתחרר, אולי לפגוש באחרות. איך הוא ידע? מתי ביקר בראשי? בתודעתי? בחדרים החשוכים ביותר במסדרונות החשוכים ביותר. הוא בטח גם הגיע לחדרים שטרם חקרתי. ג'ולין מביטה בי והיא מחייכת את החיוך שלה והוא מפיח בי חיים ומעורר בי חשקים ורגשות עזים, המבט שלה כמו מבקש ממני לא לדאוג.

נכתב לפני שנה ו-9 חודשים

9. היי

באתי לעולם ביום זה-וזה, גדלתי במקום כזה-וכזה, השם שלי הוא גם של רבים אחרים והוא בכלל לא משנה, אני עשוי מאותן תרכובות פשוטות של מימן, חמצן, פחמן וחנקן, אותם חומרים המרכיבים את כל החיים על הכדור הכחול, ואחרים מחוצה לו. שאיפות הן ממני והלאה. יש לי אחת, אולי שתיים. גם רעיונות אין לי. יש בי הרבה פוטנציאל אבל מינימום חשק. אני מעשן לא באופן קבוע, שותה באופן מאד קבוע. אוכל בעיקר כדי לשרוד. בני אדם הם קוץ בתחת, מעייפים נורא, אני מעדיף את חברתן של דמויות מצוירות ומוסיקאים מתים. בשונה מההוא שלא הבחין בשום דבר אני דווקא מבחין בדברים, אני מבחין בהרבה דברים, בטוב וגם ברע, ובחוסר הצדק למשל. זה לא שאין לי דעות, יש לי כמה אבל אני פשוט לא מעוניין לדבר עליהן או חושב אותן רלוונטיות, באופן כללי אני ממעיט בדיבורים, אין בי הצורך שישמעו אותי או יקשיבו לי בדיוק כשם שאני לא מעוניין לשמוע או להקשיב לדעות של אחרים. אני בן להורים. אח בכור לשני אחים. אחרי שתים-עשרה שנות לימוד התגייסתי ואחרי שלוש שנים השתחררתי והפכתי רשמית לאדם עצמאי. אין לי מושג מה אני רוצה, רק קצת. מספיק בשביל להעמיד פנים שאכפת לי. שש שנים קודם לכן נכנסתי אל בר חשוך בתל אביב שם התחילה סאגה חדשה ומשמעותית בחיי. עזבתי את הלול ופרשתי כנפיים של עטלף. הצטרפתי לפעילי הלילה והכרתי עולם חדש ומעניין. הדבר הגדול הבא היה כשהחלטתי לכתוב ספר.

נכתב לפני שנה ו-9 חודשים