ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן

---

הרומן שלי עם גרוסמן:

פרק א
קח תקרא, זה ספר טוב - אני מביט בו, בעטיפה הכחולה והמסקרנת ומלטף את הספר, חרמן של ספרים אני, בדיוק כמו אבא של עמוס עוז, ההוא מאהבה וחושך. קח תקרא, אל תחשוב פעמים ספר מהמם, מד-הים, קראתי אותו בנשימה אחת. אתה תתאהב בה בתמר. תמר גיבורת הספר. המוכרת לא מסתכלת עליי בכלל, עסוקה בלהדביק מדבקות עגולות וצהובות על ספרים. אני נכנע למרות הקול הפנימי שאומר לי עזוב, הקול הפנימי שבדרך כלל לא מכזיב. אני לוקח ומתחיל לקרוא וסוגר את הספר אחרי איזה מאה עמודים אולי יותר. לא התאהבתי בתמר, לא נמשכתי לתנועה הקפואה ברחובות ירושלים. לא רצתי עם מישהו לרוץ איתו. התעייפתי ממנו מהר.

פרק ב
אני אוהב לקרוא ביקורות. זאת ממש אמנות לדעתי. לפסל פסקה אחת או יותר לתבל אותה במטאפורות, להשחיל נעצים, אולי להגיע לתובנה מאלפת. ביקורת היא לא ניתוח ספר. אין מה לנתח בספר. סתם מרחיק את היצירה מעצמה. ביקורת טובה מגדירה את התחושה שאותו הספר מעביר. פנומנולוגיה של הרוח. הביקורת ל'בגוף אני מבינה' בידיעות אחרונות, אריק גלסנר אם זכרוני וכו', הייתה טובה יותר מהספר עצמו. הכתיבה הייתה יבשושית, מרוחקת. סיימתי אותו עם עיניים מצועפות ומחשבות על מושבות במאדים במקרה של התפוצצות אוכלוסין בכדור הארץ.

פרק ג
להקדיש את זה למישהו? שואל אותי גרוסמן ביריד שבוע הספר בירושלים. יוני 2008 או 9. אב שכול טרי מהמלחמה האחרונה. אני מתבייש נורא, בקושי מסתכל עליו. רק אומר לאודי. הוא מחייך קלות או שרק נדמה לי וכותב "לאודי, לפגישה שלנו, דויד גרוסמן". לא לחצתי לו את היד. כנראה שהתביישתי נורא באותו ערב. את דורית רביניאן אשכרה חיבקתי בשנה שעברה. לך תבין. הספר התחיל בזרימה. קלח אפילו. 150 עמודים ראשונים נבלעו בשקיקה. לאחר מכן נלחמתי בו, בספר. כמו שצריך. גרוסמן עשה את מה שלא עשה בספרים הקודמים: נלחם בקרב של ממש. פתח פצעים, גירד ברגל המקוטעת. הסוף נפלא.

פרק ד
ספר על סטנדאפיסט שהופעתו משתבשת. הבדיחות מצחיקות, מצחיקות בקושי, אבל את מי זה מעניין? מי שבא לצחוק שיחפש ספר אחר. יש פה עניין עם המוות. אפשר לצחוק על המוות. אבל למוות אין חוש הומור הוא לא יצחק בחזרה. הוא ימוטט אותך עם האבסולוטיזם שלו. הוא טוטאלי, לא מתפשר. שחור לבן. חד וחלק. הסטנדאפיסט, כשהיה ילד, כולה בן 14, העדיף אחר חשבון ארוך מי ימות. אימא או אבא. אבל למוות כבר אמרתי אין חוש הומור. בדיחה לסיום. להתראות קיסריה, כמה טוב שבאתם. גרוסמן אמר לקובי מידן שפרופסורית אחת ניבאה לו שהספר הזה יביא לו הרבה שמחה. גם אותי בחלקים מסויימים הספר שימח וגם העציב, אבל לרוב הוא בעיקר טירחן ועיצבן וגם הרגיש לי סתמי כזה.

פרק ה
מתחיל את 'נופל מחוץ לזמן'

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017