• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של - -

תמונה של - -
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של - -

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של - -
הוצאה לאור:הספריה החדשה
שנת הוצאה:2013
הקודמת
צבי
לפני 6 שנים

“קראתי את ספרו של גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר". הכתיבה שוטפת, הספר קריא, ואפילו די מותח. אבל מהו המסר ?”

45/76
ביקורות על סוס אחד נכנס לבר
הבאה
סבטלנה כהן
לפני 7 חודשים

“אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017. הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

נורא מתבקש לדבר על הכאב, על התחכום, על הפער בין ההומור לטראגי שבמוות, על הגבול הדק בין צחוק לבין בכי, על הטלטלה והזעזוע ועל האגרוף בבטן שאני כמובן אמורה להרגיש. אבל אני לא אוהבת ספרים שמשתדלים כל כך לזעזע ולטלטל אותי. ספרים (ובכלל - יצירות) שעושים את זה, ועוד בצורה כל כך בוטה ולא מתוחכמת, משיגים את האפקט ההפוך ובדרך-כלל ממש לא מטלטלים אותי אלא פשוט מעצבנים אותי ונחווים כלא מספיק מתוחכמים.
ואני חושבת שזה חד משמעית טקסט לא מתוחכם מספיק, דווקא בגלל שהוא כל כך מזנה את המשמעות של עצמו. למה אני מתכוונת? לזה -

"האיש הזה, אני חושב, איש לא יפה ולא מלהיב או מושך, ואיך הוא יודע לגעת בדיוק במקומות שהופכים בני אדם להמון, לאספסוף";
"איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך בזמן קצר כל כך הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן-מה, לבני בית בנפש שלו? ולבני ערובה שלה?";
"אולי פשוט קשה להישאר אדיש מול אדם שמתמזג ככה מולך עד כלות עם איזה יסוד ראשוני שלו"

וכן הלאה וכן הלאה. אני לא טיפשה, ואני לא רוצה שיגישו לי לעוס על כפית, ישר לתוך הפה, את מה שאני לכאורה-אמורה-להבין-ולחשוב, כבר מהעמוד השלישי וכל 10 עמודים בממוצע. זה לא כיף וזה לא נבון. טקסט ש'מרים' לעצמו תוך כדי תנועה פשוט מעורר בי אנטגוניזם. לא פחות בעייתית הייתה התוצאה המשונה של הניסיון להכניס שפה "עממית" ו"סטנדאפיסטית" לתוך הוויה גרוסמנית שרוצה להתרפק על ירושלים של שנות ה-60 ולדבר על כאב ופכפוך פלגים במעמקי הנפש. זה פשוט לא אמין ולא עובד.
ובכל זאת, שמחתי לקרוא קצת גרוסמן של השנים האחרונות. יש משהו קצת יותר נגיש בספר הזה בהשוואה לאחרים שלו, וזה דווקא מרענן.
בשורה התחתונה, הוא לא איום ונורא, אבל הוא בהחלט מהפחות טובים שלו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אתל
אתל
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של Rasta
Rasta
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של דוידי
דוידי
10קוראים|גיל ממוצע54|30%נשים

על המבקרת

תמונה של

- -

ותיקה
חברה מזה 10 שנים
85 ביקורות•4 נבחרות•1,416 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית
תמונה של
- -
ותיקה
חברה באתר מזה 10 שנים
ביקורות85
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה1,416
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית46ספרות מתורגמת26ספרות קלאסית3

דיון על הביקורת

6 תגובות
מורי
מורי•לפני 7 שנים

קשה לראות איך זה הופך להצגה. שיהיה.

רץ
רץ•לפני 7 שנים

האמת שלא קראתי, אבל בשבוע שעבר הלכתי לראות את ההצגה, ולבושתי דרור קרן השחקן הראשי ממש הצליח להרדים אותי, על זה אשתי אמרה, זה לא קשור להצגה.

פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 7 שנים
אני ניסיתי לקרוא ולא התחברתי. "נופל מחוץ לזמן" נמצא אצלי ברשימה וממתין למצב הרוח הנכון לשקוע בו.
עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
פייפר ג'ם, מזדהה לגמרי עם התחושה, לאו דווקא בקשר לספר הזה שעדיין לא קראתי, אבל הדוגמה שציטטת ממחישה היטב את הטיעון. תודה.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

ספר מופת.

yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

הביקורת שלך ברורה וטובה.

לגבי הספר אני לא מסכימה איתך. קורה...
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של - -

קן הקוקיה

קן הקוקיה

קן קיזי

מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וחכם.

בזכות כל אלה, הוא רלוונטי ומרגש למרות מרחק הזמן, ואולי דווקא בגלל הניחוח הארכאי. להתרגש ממקמרפי, מבילי, מהארדינג ומצ'יף זה קצת כמו לחזור ולהתרגש מול "מלך האריות" באנימציה דלוחה של שנות ה-90, ולצקצק על בתי משוגעים של פעם זה כמו להתחרפן על הצבא של "מלכוד 22", או על הרפואה של "בית האלוהים", וזה בכלל לא משנה שיצאו מאז כמה וכמה דברים "רלוונטיים" יותר בפירוטכניקה של וואו - פשוט כי זוכרים שהם מהמוקדמים ששיחקו לדברים האלה בבטן הרכה.

בתוך הטירוף הזה שקורה עכשיו, עוד לפני שנפתחו החנויות, קיבלתי אותו בעסקת החלפה. עמדתי עם מסכה וכפפות מול איזה בחורצ'יק מתחת למגדל מים ושמיים קודרים, נתתי לו את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, והוא נתן לי בתמורה את "קן הקוקיה", והנהנו אחד לשני בגבות כמו שיכולים להנהן רק מי שהחליפו כמה גרמים של קוק או ספרים אפוקליפטיים על טירוף ואבסורד, והעותק ישן, ישן, ישן, והדפים חומים וספוגים לחות, וקראתי אותו בנשימה עצורה ובעיניים מוטרפות, בידי קטיפה, כדי שלא יתפורר לי ובעיקר כדי שיישאר איתי עוד.

"הוא לא מוכן לתת לכאב למחוק את ההומור, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לתת להומור למחוק את הכאב." (209)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
מובי דיק [2 כרכים]

מובי דיק [2 כרכים]

הרמן מלוויל

כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
חשמלית ושמה תשוקה

חשמלית ושמה תשוקה

טנסי ויליאמס

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיחה מסגרת המחזה. שכונת עוני בניו-אורלינס, שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין דירות רעוע בעל שתי קומות. למטה גרים סטלה וסטנלי – היא עקרת בית כנועה ונאיבית, הוא בעיקר משחק פוקר, משתכר ושובר דברים בבית. אחותה של סטלה, בלאנש ("לבנה" בצרפתית), מגיעה לביקור בקו הרכבת החשמלית של ניו-אורלינס, הנקראת "Desire". היא מספרת לאחותה על אובדן אחוזת המשפחה; היא מסתירה את גילה ומספרת סיפורי מעשיות; היא עטופה בגינונים, בפרוות ובתכשיטים, והיא מביאה איתה תשוקה וטירוף שמטלטלים את חיי הזוג ואת חייהן של דמויות אחרות. רק בהדרגה נחשף הסיפור העגום שלה. אחת המעלות הגדולות של המחזה, בעיניי, היא שהיחס והרגש שלי כלפי בלאנש וכלפי כל דמות, כמעט, השתנו מקצה לקצה מתחילת המחזה ועד סופו.

טנסי וויליאמס כתב את המחזה ב- 1945, וב1947, בניו-יורק, הוא עלה לראשונה על במה. כמו בהרבה יצירות טובות, אפשר למצוא בו כמה וכמה צירים שדרכם אפשר להתחבר או להבין את הסיפור. האחד הוא, כמובן, מפגש התרבויות הנפיץ והרגיש בין בלאנש, האמריקאית שמגיעה לכאורה "מבית טוב", וסטנלי – מהגר בהמי, פרוע ואלים ממוצא פולני, שהיא מכנה בלעג "פולאק". ציר אחר, איך לא, הוא המתח והיחסים שבין נשים וגברים – חלוקת תפקידים, אגו וכבוד. מעבר לעניינים האלה, לדעתי, יש אמירה עמוקה ומרומזת יותר על ההתבגרות (ואפילו ההזדקנות) הבודדה והפתטית שמייצגת בלאנש, על כמיהה לתשוקה ובעצם – על מהי בכלל "תשוקה". מה ההבדל בין התשוקה הרומנטית, התמימה, שמייצגת ושחוותה בלאנש בעברה המפוקפק, לבין התשוקה הטראגית והסוערת שקיימת בין סטנלי וסטלה?

"היא בוודאי אוהבת אותך. אנשים חולים יוצרים קשרים עמוקים יותר, כנים יותר... הראה לי אדם שלא ידע עצב מימיו, ואוכיח לך שהוא יצור שטחי" (בלאנש, 47);

"הוא מתנהג כמו חיה! ... יש בו אפילו משהו תת-אנושי ... שריד מתקופת האבן! נושא הביתה את הבשר החי, שלל הציד מן הג'ונגל! ואת – את כאן – מחכה ומצפה לו! אולי ינחית עליך מהלומה ואולי ישמיע קול נאקה וינשק לך!" (בלאנש, 64);

"התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת ובשלמות רבה, רבה מידי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל, וכל העולם הואר בשבילי" (בלאנש, 89);

"כשרק נפגשנו, את ואני, חשבת שאני המוני. את כל-כך צדקת, בייבי. הייתי המוני כמו זבל. את הראית לי צילום של בית על עמודים ואני הורדתי אותך מהעמודים האלה ואיך שאהבת את זה, איך שאהבת את האורות הצבעוניים שנדלקים! ולא היה לנו טוב ביחד? לא היה לנו בסדר גמור עד שהיא הופיעה כאן?" (סטנלי, 106).

הקריאה היא קצבית, תאטרלית, עצובה ומצחיקה, וחלקים כבירים מהטקסט הקראתי לעצמי בקול רם. כאן יש לציין לחיוב את התרגום של רבקה משולח, גם אם בנקודות מסוימות הרגשתי שהוא לא מושלם. אני מודה שלא התאפקתי, ומיד בסיום הקריאה צפיתי בסרט "A Streetcar Named Desire" שיצא ב-1951. פתאום השכונה שציירתי בראש נצבעה מולי בשחור-לבן, בלאנש הייתה וויויאן לי היפהפייה, סטנלי היה מרלון ברנדו, ובאותה קצביות נהדרת של שעתיים, קיבלתי השלמה הולמת למחזה.

למי שמתחבר למחזות ולא מתגרד מקצת מלודרמה – מומלץ בחום ואפילו בתשוקה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
יוליסס [מהדורה מחודשת]

יוליסס [מהדורה מחודשת]

ג'יימס ג'ויס

יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –

והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים.

אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך.

בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind.

ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ.
ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת.

"מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

לפני שנתיים ומשהו, במקום העבודה שלי הייתה מסתובבת פְּנִינִית (לא תרנגול הודו, אלא פְּנִינִית), שמנמנה ושחורה עם נקודות לבנות. היא נמלטה, כנראה, מאחד ממגדלי עופות הנוי שבאזור, וכמו פרטיזנית אמיתית הסתובבה במרחבי הדשא ולפעמים גם חצתה בריצה את הכבישים הפנימיים. לא היה עובד שלא הכיר אותה, ועבורי ועבור חבריי היא הפכה ממש לקמע. היא הייתה, עם כמה שמשעשע אולי להודות בזה, נקודת אור קוריוזית וחמודה שמחכה לנו שם בבוקר, או פוגשת את המבט שלנו כשהסתכלנו החוצה מהחלון, ותמיד הצליחה לנחם ולשעשע אותי. כשחזרתי לאותו המקום, שנה ומשהו אחר כך, גיליתי שהחברה המנוקדת שלי נדרסה ואיננה, והרגשתי צביטה בלב שלגמרי הבהירה לי שהפעם החוויה שלי במקום הזה תהיה שונה לגמרי, כפי שבאמת קרה.

למר לין, איש אסיאתי זקן ובודד, שמגיע למדינה זרה בספינת פליטים, יש כזה קמע – יש לו את נכדתו סנג-דיו, השארית היחידה מחייו האהובים והשבורים שנותרו מאחור. אותה קטנטונת היא הכוח המניע של מר לין, שגם ברגעי ההשפלה הקשים והעצובים נותן לו סיבה להמשיך ולסחוב. בלי שפה, בלי כסף, אבוד בעולם, הוא נאחז בנכדתו ובחבר שפגש בוקר אחד על ספסל, ואפילו שהם לא לגמרי מצליחים לתקשר, הם מצליחים להפיג זה את בדידותו של זה.

בדרך-כלל אני לא אוהבת את פיליפ קלודל, וספרים אחרים שלו שניסיתי בעבר זנחתי מהר מאוד. משהו בכתיבה שלו מרגיש לי קצת שטוח, לא מספיק מרגש ונוגע, ולמרות זאת משהו בסיפור גרם לי לחייך בעצב. הסיום שלו נהדר, מיוחד במינו, וגם אם הקריאה עצמה לא תמיד מתגמלת או מרגשת, היא כן 'תופסת' ומושכת. בסופו של דבר, הוא הצליח ליצור כאן סיפור קצר שעוסק (לטעמי, לפחות) בבדידות ובכמיהה האנושית הבסיסית למגעו, אפילו רק לנוכחותו, של אדם אחר.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
שינה

שינה

הרוקי מורקמי

כשסיימתי את הספר התחשק לי לתפוס את מורקמי, להושיב אותו בכעס בבוסטר שבמושב האחורי, להסתכל עליו דרך המראה הקדמית ולהגיד לו "זה מתחיל להימאס עליי, הרוקי", ו"מה קרה לדברים היפים והחכמים שהראית לנו שאתה יודע לכתוב", ו"זה שהגננת אמרה שאתה מוכשר לא אומר שאפשר להתחיל לחפף ולזרוק", ו"חכה, חכה שנגיע הביתה ואבא יראה את הספר הזה", כי באמת שהיו לו הברקות, לאיש המוכשר הזה. באמת שאני מחבבת אותו, ואחרי שקראתי לא מעט מספריו, התקבע לי הסטנדרט הלא-מתפשר שלו, שגם אם הוא עמום ותמוה ומשונה, יש בכתיבה שלו קסם ואיכות.

קראתי את "שינה" מיד אחרי "המתקפה על המאפייה", גם הוא סיפור קצרצר של מורקמי בערך מאותה התקופה, ואכן יש ביניהם הרבה מן המשותף. שניהם נכתבו, לא להפתעתי, יחסית בתחילת הקריירה של מורקמי ("שינה" ב- 1989, "המתקפה" ב- 1982), והבוסר ניכר בהם. התחושה משניהם היא של תוצאה של מפגש שני בסדנת כתיבה, של מישהו שיודע לכתוב ואמרו לו "קח, תכתוב משהו יפה באורך 60 עמודים על רעב באופן מטאפורי, או על הסירוב לישון באופן מטאפורי".
אם ב"מתקפה" האנלוגיה הייתה לרעב של תרבות המערב והוצגה באופן קצת מצועצע ומוגזם (שימוש במקדונלדס כסמל, למשל), ב"שינה" זה נמשך ושוב קיבלנו טקסט דק, יפה, שמנסה להמחיש בדרך מסתורית ועלומה את הרעיון של שינה כניתוק, הרפיה או החמצה, אל מול הערות שמסמלת פיכחון, תבונה, הבנה שמשהו "לא בסדר", או קצת – שוב – רעב.

במרכז הסיפור ניצבת אישה בת 30, נשואה לגבר מפלסטיק ואמא לילד צעצוע, ששניהם מנופפים לה באותה הזווית מהחלון של הרכב בכל בוקר כמו בפרסומת למשחת שיניים, ובנוסף לכל – הבעל הוא באמת רופא שיניים. האישה מתקשה לישון וחווה מעין אינסומניה משונה, ובזמן שבעלה ישן ללא הפרעה, היא גומעת את "אנה קרנינה" ושותה לה ברנדי, או במילים אחרות – מסרבת "לישון" – כלומר, "לעצום את העיניים" בעוד שנישואיה הולכים ומעלים אבק. לאט לאט, מתפתח אצלה ערוץ מקביל ומשונה של חיים אינדיבידואליים, משל עצמה, שיש בהם רוח ותחושת חיות ואפילו אשליה שהיא נעשית צעירה יותר, אבל הם מצויים על התפר שבין חלום לערות.

בבסיס, הרעיון עמוק ובהחלט ראוי לספר, או לכל הפחות לסיפור. הבעיה היא, שוב, בחוסר התחכום של הכתיבה ובמינון היתר של הסמלים. כאן אין מקדונלדס כמסמן של תרבות המערב החלולה, אבל יש אישה בת 30 שחיה חיים חסרי תשוקה, שנשואה לגבר ש"בכלל לא מעניין אותו איזה ספרים אני קוראת", וכמובן – שותה ברנדי ואוכלת ממתקים משוקולד כמעין חטא מתוק, ובעלה הוא הרי – בל נשכח – רופא שיניים; היא קוראת את "אנה קארנינה" היצרי והמשולהב; היא כותבת עבודה על קת'רין מנספילד, סופרת ניו-זילנדית שמתה בגיל 34 משחפת, אחרי שחיה חיי זוגיות לא שגרתיים, וכן הלאה וכן הלאה. יפה, חמוד, אבל לא מספיק מעודן ומתוחכם.

הספר מלווה באיורים יפהפיים, שלעתים קשורים לסיפור ולעתים קצת פחות. חווית הקריאה כן מהנה ומורקמי הוא מורקמי, גם כשהוא מפגיז בעבודה מושקעת וגם כשהוא מחרטט קצת את המורה ומקווה שהיא תיתן ציון טוב בכל זאת.

3.5 כוכבים, כמחווה של סלחנות על כך שמדובר בכל זאת בטקסט מוקדם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
הזמנה לגרדום

הזמנה לגרדום

ולדימיר נַבּוֹקוֹב

הרבה דברים הוא מזמין, "הזמנה לגרדום". הוא מזמין קריאה מעמיקה ומושקעת, אולי אפילו קריאה נוספת, מזמין ניתוח ופרשנות יותר מאשר ביקורת או סקירה ובעיקר מזמין הרבה מחשבה.

אי-שם ב-1934 נבוקוב כתב על צינצינאט, אסיר הממתין להוצאתו להורג. סובבים אותו הסוהר המוקיון ובתו הקטנה והפתיינית (שמנסה, לכאורה, להציל אותו), מנהל הכלא הנבל, אסיר נוסף בעל זהות חידתית, בני משפחתו ההזויים, עורך דין נלעג ועוד דמויות סטריאוטיפיות, גנריות, גרוטסקיות להחריד, שדרך המפגשים איתן הופכים שלושת השבועות שלפני המוות לאבסורדיים, לעצובים, למצחיקים ובעיקר לביזאריים.

אנחנו לא יודעים מה היה פשעו של צינצינאט, ובצדק – זה פשוט לא רלוונטי, כי הספר הוא גרוטסקה צינית ואבסורדית על החיים והמוות, הגוף והנפש, הציני והמהותי. הוא מצליח להיות נהיר וזורם, אבל בו-זמנית מרגישים שיש בו עוד רובד, אותו רובד פרשני שהוא כל-כך מזמין. לא ברור באיזו מדינה, אם בכלל, מתרחש הסיפור, או מתי הוא מתקיים "במציאות" ומתי הוא למעשה מתקיים בפנטזיה, או בדמיון של צינצינאט. אותו "כלא" הוא לפרקים כלא גשמי, אמיתי וקר, ולפרקים הוא יותר מטאפורי, בעל קירות דיפוזיים. צינצינאט הוא גם אדם רגיל, "ככל האדם", אבל גם איש גנרי – משל לאדם הכלוא באופן נצחי ב"כלא" שאנחנו מכנים "החיים".

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט תקופתי וקופצני בשחור-לבן, או של צפייה בהצגת תאטרון ישנה, ארוכה ומורכבת, אל תוך הלילה, עד לסיום המיוחד. אין כאן טקסט ארוך, ולמעט מונולוגים ומכתבים מרגשים, יפהפיים וליריים שמופיעים פה ושם מפיו של צינצינאט – הוא גם לא מתיימר לסחוט דמעות או לטלטל במובן המקובל. הוא פשוט מתמלל סצנות אבסורדיות שקל להמחיז אותן בדמיון – על ההמתנה למוות הידוע מראש, שבפנטזיה אולי נדמית כמו תפילה נוגה וקדושה, אבל בפועל יכולה להיות משחק שחמט עם שותף מדושן לתא; על פרידה, שבתיאוריה אולי מלווה במילות אהבה, אבל בפועל יכולה להיות מביכה וחמוצה מהחמצה; על כמה ניתן "להתכונן" למוות, על השבריריות המביכה של החיים ועל המשמעות שיש או אין במה שנותר או במה שאפשר להיאחז בו עד לרגעים האחרונים.

חשוב לנסות ולהיות ערים לרבדים הנוספים שמעבר לסיפור הפשוט (גם אם לא להעמיק בהם), אחרת הוא נחווה כפחות טוב. באותה נשימה - אפשר לוותר על אחרית הדבר הארוכה והמפונפנת. היא לא מבארת ומעמיקה כמו שהיא מתנשאת ומעיקה.

מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
קוקולקה

קוקולקה

לאנה לוקס

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 7, חסרת משפחה ומוכת גורל, שבורחת מבית-ילדים יתומים באוקראינה של שנות ה-90. לאורך עמודים רבים ודי מההתחלה, היא עוברת תלאות וזוועות כיד הדמיון החולה, אבל לא מאבדת לרגע מהתקווה למצוא את מרינה, חברתה מבית-הילדים שאומצה בתחילת הסיפור על-ידי זוג גרמנים. גרמניה, מרינה, האהבה והתום הופכים לתקווה הבלתי-נכנעת של סמירה, שמכונה קוקולקה (куколка, "בובונת" בתרגום חופשי) על-ידי מי שהיא מתגלגלת לידיו.

בלתי יאומן, בעיניי, שזה ספר ביכורים. ניכר שהכותבת היא גרמנייה ממוצא אוקראיני, שמכירה היטב – עד לשד עצמותיה – את התרבויות האלה ואת המורכבות האדירה של כל אחת מהן. היא מספרת באופן מבריק, לא פחות, סיפור שאי אפשר לוותר בו או להשמיט ממנו אף פסקה, אף שורה ואף מילה. הוא מדויק, פשוט, משכנע ושואב, והוא בעיקר מאוד כואב, כי הוא מזכיר בלי סוף את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר להרוס, להשחית ולנצל ילדים, להשפיל ולהחפיץ נשים, לעורר אמון ולרמוס אותו כהרף עין, להאיץ התבגרות באופן המכוער ביותר שקיים.

לא פשוט, הספר הזה, אבל מדהים, מדהים, מדהים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -

ביקורות נוספות על "סוס אחד נכנס לבר"

סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הוא נופל, קם, בוכה, צוחק כמו מטורף, ממסמר את הקהל והם לא יכולים להתנתק ממנו גם אם רוצים כבר לעוף משם. הרי הם רק באו לצחוק קצת, להשתחרר מהמציאות הלוחצת בארץ, בילוי של ערב עם בת הזוג באולם סטנדאפ בנתניה. לא באו לשמוע על צרות ובעיות, לוויות והתעללות בילדים או התעללות חברתית ב "ילד כפות" בודד גלמוד על החיים שלו בן 46. כן הרבה הומור שחור למי שאוהב. רק מלשמוע את גלגלי המוח של דבל'ה הסטנדאפיסט זזים במהירות אור, בטירוף, בשיגעון, עוצרים וממשיכים כמו רכבת דוהרת, מביאה אצלי, לסוג של קריסה מערכתית שבו אני אומרת די, רגע, שקט, אני לא יכולה לשמוע יותר.

סטנדאפ היא הצגה של איש אחד, במיוחד אם לסטנדאפיסט יש קשב וריכוז. המוח שלו לרגע מרוח על הבמה מפוזר, מרוסק, ולרגע הוא המלך סלומון בכבודו ובעצמו. לרגע הוא מרביץ לעצמו ומקפץ כמו משוגע ולרגע הוא יושב בכורסא אדומה כמו אחד הפסיכולוגים וחושב באיטיות על המהלך הבא שלו. הוא מדבר אל הקהל ואל עצמו ואל אמו ז"ל, אל המפקד בצבא, נהג מונית, חבר, שופט או אבא. הוא בוכה ומחבק את עצמו עד שהקהל וגם אני רוצים לרוץ לחבק אותו ולאהוב אותו על מה שעבר. מרגע לרגע הסטנד אפ הופך להיות כמו וידוי מתוך קבוצת תמיכה. ואין דרך לומר זאת זה מתיש כשקולטים כמה החיים שלו זרקו אותו למצבים שלא היה לו את הכלים להתמודד אתם.הקהל השבוי לא יודע מה לעשות. אם ילך באמצע יעליב את דובל'ה על הבמה שגם ככה שבור.ולהישאר זו הקרבה. וככה הכיסאות חורקים והישבנים עליהם נחים בחוסר נוחות כי מישהו על הבמה פותח את ליבו בפניהם ואי אפשר לעזוב באמצע.

לפעמים מתרחשים מצבים חברתיים כשאדם עומד במצבים שאסור לקפוא בהם. יש לו אפשרות לצעוק ולהגן על החלש או לשתוק ולתת לחברה להתעלל, אבל אם תשתוק זה כמו שהיית אחד מהמתעללים כי נתת לזה לקרות. יש חוט דק שעובר בין הרגע שבו אתה קם ומגן על חבר שלך, או אפילו לא חבר, אלא אחד מהאוהל, לבין השתיקה הרועמת והפחד לא להיות אחד מהעדר. דובל'ה סיפר שהכניסו אותו לתוך תיק והתמסרו בו כאילו היה כדור, וגם כשהתיק נפל בחזקה אף אחד לא קם ועצר את הפארסה. איך אפשר לעמוד מנגד ולא לצעוק או לרוץ ולקרוא למישהו. אחד החברים של בתי קיבל התעללות כזו בצבא, גבר חסון אך מבפנים שבור ספון בנפשו, הוא מרוסק, המפקד אמר לו "זו מילה שלך נגד מילה שלי, למי יאמינו"?

הספר הזה כל כך גאוני שהוא מביא אותך בו זמנית למנעד רגשות בלתי מובן. לרגע אתה רוצה לזרוק את הספר על מישהו מרוב כעס, או פתאום רק רוצה לאהוב לחבק ולנשק את המשפחה לידי, אפילו דמעות ירדו כשהמילים של דובל'ה חדרו עמוק ללב ונגעו. בין לבין עצב לא מוסבר השתלט עלי והפסקתי כי כמה עצב כבר אפשר בימים אילו, ואז חזרתי, ואז שוב הפסקה לקלוט את הסיפור הגאוני שטלטל וזרק אותי לכאן ולשם. בעיקר חמלה גדולה כלפי דובל'ה והסיפור שסיפר. הוא רק רצה חיבוק מהקהל, רק רצה שיקשיבו לו. לכך הוא התחנן בפני החבר היחיד שהיה לו אי פעם, חבר שלא ראה אותו מאז האוהל בצבא. רצה שיבוא ויישב בקהל. וכך קרה...

לפני שנתיים•
★★★★★
•חני
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם.
את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה.
רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות.
(שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי).

דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו.
המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל.

את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי.
ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה.

סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני).

זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל,
גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם.

מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה.

אני מדמיין את גרוסמן בחדרו, כותב בדיחות בפנים חתומות, אולי מגניב חיוך מדי פעם.
נהנה לפרוץ גבולות, להציב בפנינו מראה.

גרוסמן בונה את המתח בתבונה, הקורא עובר רכבת הרים רגשית בעקבותיו, ומבקש סיבוב נוסף.

"תגיד לי מה אתה רואה", מבקש דוב. בקשה קטנה וסבוכה. מעטים האנשים שיכולים לצלול אל נפשו של אחר, ומעטים יותר, אלו המצליחים לצלול אל נפשם.

עשור חלף מאז מותו של סבי, ואני כבר לא חושב על המוות, אני חושב על החיים, ואיך אחיה אותם במלואם.
אני יודע מה המטרה שלי, ואני אגשים אותה, ואני לא יורד מהבמה שנייה אחת קודם.

ארבעה וחצי כוכבים,
(כנראה חמישה אחרי קריאה שנייה).

מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור שהם
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הפעם הראשונה שפגשתי ליצן היתה כשהבטתי במראה - בפורים, כשהייתי בן חמש.
התמונה היתה מטושטשת - בגלל הדמעות. ואני בכלל רציתי להיות אינדיאני...

הפעם השנייה שפגשתי ליצן היתה במחלקה האונקולגית, במהלך טיפולים שאשתי המנוחה קיבלה.
זה היה ליצן רפואי ולמרות שהוא מאוד השתדל לעשות שמח, הכל מסביב היה עצוב נורא.

הפעם השלישית שפגשתי ליצן זה היה ליצן ספרותי, וזה קרה בספר הזה.
וגם כאן, מאחורי הצחוק מסתתר המון עצב, המון תסכול והמון אכזבה.
דויד גרוסמן מצליח לתעל את הקדרות הזאת לספר מצמרר שכתוב נפלא.

אני לא רוצה אפילו לחשוב עד כמה המאורעות הפרטיים של הסופר, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, השפיעו על האווירה המרירה שבולטת בספר הזה.

כל הליצנים שפגשתי היו עצובים.
כמו החיים.
ולנו לא נשאר אלא לבכות מזה או לצחוק על זה.
הספר הזה עושה את שניהם בצורה נפלאה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

כמה קצר המרחק בין שמחה לעצב, כמה קצר המרחק בין אושר ליגון, בין קומדיה לטרגדיה.

כמה קצר וצר הוא המרחק בין מי שחובט באנשים במופע סטנד אפ שהביטוי 'לא פוליטיקלי קורקט' מהוגן לעומתו לבין מי שעושים אותו ללעג ולקלס, גם (ואולי בעיקר) אם מדובר בהתאכזרויות שחווה בילדותו.

כמה קצר המרחק בין נפש מיוסרת ופצועה לנפש מרוממת ועליזה.

כמה קצר וצר המרחק בין ספר שנפתח בהערה "כל קשר מקרי בהחלט" לבין החיים האמיתיים.

כמה קצר המרחק בין מי שהגיע להיות שופט בבית המשפט לבין מי שהוא כולה סטנדאפיסט שעושה צחוק מכולם.

כמה קצר המרחק בין גילו המבוגר של דובל'ה הסטנדאפיסט (57) לבין נפש הילד שחבויה בתוכו.

כמה קצר המרחק בין תחושת סלידה ממופע סטנד אפ בוטה ופרובוקטיבי לבין תחושת עונג למשמע הדברים הבוטים.

כמה קצר המרחק בין ספר רע לספר טוב. והספר הזה מעולה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שמוליק כ.
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הנהדר הזה, כך שכנראה אין הרבה מה לחדש. אם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת: עשיר.
ספר עשיר מכל בחינה, כתיבה עשירה ומהוקצעת, סיפור עשיר, עשיר בעומק שלו ובתת הסיפורים הרבים שבו.

דובל'ה גרינשטיין הוא סטנדאפיסט קומי, הספר מתאר מופע סטנדאפ שלו, כנראה מופע לא סטנדרטי, אלא מופע חושפני שמספר את סיפור חייו ובעיקר את החלקים הקשים שבהם.
הקהל שבא לראות מופע סטנדאפ מגלה לאיטו שסיפור החיים העצוב והנוגע ללב של דובל'ה מחליף יותר ויותר את קטעי הצחוק והבדיחות שהם באו לראות. הקהל שבא לצחוק מוצא עצמו מוצף ברגשות שונים לגבי המופע, חלקו עוזב את המופע כבר באמצעו וחלקו האחר נראה מוטרד ולא מסופק, אך נשאר בכל זאת מכיוון שהסיפור מרתק אותו כמו גם אותנו הקוראים.

בין הקהל נמצאים מספר מכרים וחברים של דובל'ה אותם הזמין למופע, ותוך כדי סיפור הסטנדאפ אנו מקבלים הצצות חטופות לעברו של דובל'ה ותת סיפורים נוספים על הקשרים האישיים בינו לבין החברים שהזמין למופע.
אין ספק שזה ספר מיוחד ושווה קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•משה
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017.
הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע.
הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה.
השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב).
הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו.
טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף.
הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי.
מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי.
הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות
וכבדות.
ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן.
אהבתי מאד את הספר.

לפני 7 חודשים•סבטלנה כהן
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אתמול הלכתי למופע סטנדאפ, אחרי הרבה זמן שלא הייתי באחד כזה. המופע התקיים במעמקי מרתף בנתניה, והסטנדאפיסט היה אדם שמן, ממושקף ונמוך קומה, ששמו היה דובלה ג'י. לא הכרתי אותו לפני, והציפיות שלי מהמופע היו בשמיים. אני בעצם הייתי בתוך הקהל.
אז ככה, ההתחלה הייתה בסדר. לא ממש הבנתי את הבדיחות שהדובלה הזה סיפר, אבל הנחתי שזה ככה מפני שזה היה רק מופע הפתיחה, מופע החימום, ושממש בעוד רגע, כשכל האנשים יגיעו והאולם התמלא, המופע יתחיל להיות מצחיק ומעניין. אבל כנראה שהתבדיתי. כי עברה רבע שעה, חצי שעה, שעה ואפילו שעתיים, וכלום לא השתנה. האולם כבר היה מפוצץ, בהתחלה חלק עוד צחקו מהבדיחות (בחיי שלא הבנתי מה בבדיחות האלה כל כך הצחיק אותם) והיו כמה מחיאות כפיים מנומסות פה ושם - למרות שבין כל ה"בדיחות" הלא מצחיקות בעליל שסיפר הסטנדאפיסט על חשבונם של האנשים הנמצאים באולם, על העיר נתניה (כמה כבר אפשר לחפור על העיר הזאת, רבאק. תתחיל כבר במופע שהבטחת שיהיה!), ועל ערבושים מתנחלים וחיילים, שמעתי בכל זאת גם כמה קריאות בוז ראשונות שנשמעו ברקע, והיו גם כמה אנשים שאפילו יצאו מן האולם. לא נהניתי בכלל מן המופע, אבל עדיין, גם בשלב הזה, לא היה לי מספיק אומץ כמוהם כדי להזיז ת'תחת שלי ולצאת. נשארתי, דבוק בכיסא, מחכה כבר יותר משעה שלמה למופע שהבטיחו לי, נע וזע עליו בחוסר נוחות. אבל פתאום, באיזשהי נקודה, הסבלנות שלי התחילה להתפקע, ומבלי ששמתי לב, קמתי מן הכיסא שבו ישבתי, ופסעתי לכיוון דלת היציאה. לצאת מן האולם אמנם היה לי אומץ (כי פשוט לא יכולתי להשאר עוד רגע נוסף, אתם צריכים להבין את זה) אבל להסתכל אחורנית ולהביט ישירות בפניו של הסטנדאפיסט - לזה לא היה לי אומץ. ולא היה לי אומץ גם לצעוק קריאות בוז, כי בכל זאת - זה גרוסמן שהקים את המופע. דובלה הוא רק דמות במופע המחריד הזה שגרוסמן יצר. דמות ראשית אמנם אך עדיין דמות - דמות מסכנה וחסרת ישע שעושה רק את מה שגרוסמן רוצה שתעשה. לא שאני נמנה ממש עם מעריצי גרוסמן, אבל עדיין. גרוסמן הוא אדם טוב שאני מאוד מעריך אותו, והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף, וזאת למרות שאינני מתחבר לרוב עם המופעים שלו. ציפיתי למשהו. לא יודע בדיוק למה, אבל ציפיתי למשהו. אולי גרוסמן יפתיע לטובה, מי יודע. אבל לא, כמו שאמרתי זה לא קרה. לצערי. יש פוטנציאל בשפע, אבל הוא לא ממומש. וחבל. חבל מאוד. נו טוב, מזל לפחות שלא שילמתי על המופע.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אור
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

אחד מהספרים הקשים שקראתי. ספר ראשון של גרוסמן, ולא הצלחתי להתחבר. לא לדובלה, לא לאבישי וגם לא למתקשרת.

מצאתי את עצמי מכריח את עיניי להישאר דבוקות לנוכח התיאורים של דובלה על הוריו בנסיעה הקשה עם הנהג הצבאי עלום השם. הברוטליות וגסות הכתיבה הכבידו עלי, ואולי מעידות על אופיו של כוכב הספר, ואולי גם על אופיו של הקורא.

עם זאת, חייב אני לציין כי לאחר קריאת הספר צפיתי בהצגה - והיו חסרים לי החלקים המפותלים של הנסיעה. רק כשצפיתי בהצגה הבנתי למעשה את עומקו של הספר - ובמיוחד את היופי שבנסיעה הנוראית של דובלה לירושלים, הניגודיות בין הנהג לאחותו, ואת הקושי שבסיגריה הראשונה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•omer israeli