ספר ההמשך של "אני, קלאודיוס" הוא, אם זה בכלל אפשרי, טוב עוד יותר מהספר הראשון. הוא מספר על עלילותיו ומעשיו של קלאודיוס מרגע שנתמנה לקיסר, נגד כל הסיכויים, ומציג שלל דמויות היסטוריות מרתקות, ובראשן אגריפס מלך יהודה - דמות שאיכשהו לא מלמדים עליה הרבה בשיעורי ההיסטוריה המשמימים בבית הספר, וחבל. כל פרטי העלילה - גם המופרכים והשערורייתיים ביותר - מבוססים על מקורות היסטוריים. מאחר שהספר מסופר בגוף ראשון, כדי לתאר את מותו של קלאודיוס המחבר נדרש להביא כנספח שלושה מקורות קדומים שמתארים את נסיבות המוות, ומלבדם הספר כולל, לסיכום, סאטירה רומית נהדרת מאת סנקה שמתארת (בלעג ובבוז תהומי) את מותו של קלאודיוס ואת ההשפלות שעברה נשמתו לאחר המוות. שווה מאוד קריאה.

ספר מאכזב מאוד, במיוחד בהשוואה לרומנים הקודמים והגדולים של קציר (ואני הייתי מאלה שהזדרזו והזמינו אותו עוד לפני שיצא לחנויות, במהדורה חתומה ישר מההוצאה). נקרא כמו עבודת שורשים ענקית שיצאה לגמרי משליטה. בסביבות עמ' 250, כשנואשתי מהתקווה שיקרה בסיפור משהו מעניין, הנחתי אותו ולא חזרתי אליו יותר. חבל. קציר צריכה ללמוד מעמוס עוז, מדניאל מנדלסון או מאדמונד דה ואל איך מספרים סיפור משפחתי.

טוב, בלי להרבות במילים: זה לא הספר הכי טוב של א. ב. יהושע. גם לא השני הכי טוב. הייתי ממליץ עליו רק לחסידים מושבעים של יהושע (כמוני), שמוכנים לקרוא כל דבר שלו, גם אם זה לא מתעלה לגבהים ופסגות ספרותיות.
הבעיה העיקרית של הספר הזה, לדעתי, היא שיהושע מתמכר בו מאוד לתחכום הצורני ול"אפקטים מיוחדים" כאלה ואחרים: פרטי מפתח שחוזרים על עצמם לכל אורך העלילה, התייחסות ליצירות אחרות, ובפרט ליצירות קודמות של המחבר עצמו, ובכלל, נסיונות להוסיף לעלילת הסיפור מין "מטא-עלילה". עד כאן אין חדש: יהושע, כמו סופרים רבים אחרים, תמיד משתמש באמצעים האלה, ובמינון הנכון הם מוסיפים לרומנים שלו עומק וברק. אלא שבדיוק פה קבור הכלב: המינון לא מוצלח. יהושע מניח ליצר האדריכלי שלו להשתלט עליו, ובעוד הוא בונה מבנים סיפוריים מתוחכמים ומתחכמים, העלילה נשמטת מידיו ומאבדת מיקוד, והדמויות שטוחות ודהויות, ובקושי רב ממלאות את חלל הסיפור. הדמויות אצל יהושע בדרך כלל מעוררות בקורא מידה מסוימת של ריחוק וניכור, אבל ב"חסד ספרדי" הריחוק הזה עובר איזה גבול בלתי נראה (שוב, הכול עניין של מינון) והתוצאה היא ספר שנראה מאומץ ומחושב מדי, כמעט נטול רגש. סצנת הסיום, לעומת זאת, ממש בעמודים האחרונים של הספר, הסצנה שאמורה להיות איזה שיא פילוסופי של הרומן, נראית כל כך תלושה משאר הרומן, והיא תפורה בחוטים כל כך גסים ומרושלים, עד שאין מנוס מן המסקנה שיהושע פשוט לא ידע איך להביא את הרומן שלו לידי גמר, ובסוף כתב את הסצנה הזו כלאחר יד ואולי גם בחוסר-סבלנות, רק כדי לגמור עם זה כבר.
לסיכום, מדובר בספר מאכזב; ומאכזב שבעתיים, מאחר שיש בו איזו יומרה להיות רטרוספקטיבה של כלל יצירתו של יהושע.

זה ספר מדהים. אף אחד עדיין לא כתב ככה על השואה, ואני לא חושב שמישהו אחר חוץ מפרנקל מסוגל. היא כותבת כמו ילדה קטנה - אני לא יודע איך היא עושה את זה, התשובה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי היא שהילדה הקטנה עדיין חיה וקיימת אצלה בפנים והיא פשוט נותנת לה לדבר. כל ה"חזרות" וה"בלבולים" שכתבו עליהם קוראים אחרים לפני הם חלק בדיוק מהדבר הזה. ככה ילדים רואים את העולם. אני לא מכיר עוד קול כזה בספרות. התרגלנו כל-כך לקרוא על השואה ולשמוע באוזני הדמיון שלנו קול מלרעי ורציני של קריין ביום השואה, או אולי קול של ניצול שואה קשיש ומיוסר; אבל לקרוא "סיפור שואה", ועוד סיפור שואה אמיתי, שקרה באמת, שמסופר בקול של ילדה קטנה? ולא סתם ילדה קטנה, אלא ילדה שעדיין מתפעמת מכל דבר שהיא רואה, ושעדיין מתבוננת בכל דבר - גם בדברים נוראים - במבט מלא פליאה? זה נכון - לא אֵבֶל, לא כאב, לא זעקה: פליאה.
מי שלא קורא לא ידע מה הוא מפסיד.

האם אפשר להתגעגע לעיר שלא היית בה מעולם? ויתרה מזו, לעיר שאינה קיימת כלל, אלא בין דפיו של ספר? בכל פעם שאני קורא את "אהבה בימי כולרה" אני נתקף געגועים עזים לעיר הזו, עלומת השם, שאולי מבוססת (ואולי לא) על העיר הקולומביאנית קרטחנה, עיר שבה "ארבע מאות שנה לא קרה כלום חוץ מהזדקנוּת איטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות", עיר קריבית וטרופית שבה החום טורף את החושים וסערות הקיץ מציפות את הרחובות, עיר של פליטים ומהגרים וצאצאי עבדים וגנרלים ואצילים אירופיים שירדו מגדולתם - ובעצם העיר כולה אינה אלא יורדת כל העת מגדולתה, וכל כולה פאר הולך ומתבלה, הולך ומתפורר ומרקיב. אולי בגלל שאנחנו גרים כאן בארץ שבה כל הזמן קורים דברים, שבה כל מהדורת חדשות מביאה התפתחויות חשובות או מדאיגות, יש קסם מיוחד בתחושה הזו של עיר שקפאה בזמן וכלום לא קורה בה (כמובן, קורה בה הרבה, והאירועים מרתקים ומסעירים; אבל הדימוי חשוב יותר מהמציאות).
סיפור האהבה המלנכולי והיפהפה הנפרש לאיטו בין פרמינה דאסה לפלורנטינו אריסה (אשר אינו דורך, אגב, על במת הסיפור עד עמוד 57), ולא פחות מכך, סיפור האהבה השונה מאוד בין פרמינה דאסה לבעלה חובנאל אורבּינו, הוא רק מסווה או מסכה: הגיבורה האמיתית של הסיפור היא העיר המתבוססת בנוזליה, העיר שמארקס מתאר לנו בפרטי פרטים לא רק את צבעיה ומראותיה וקולותיה, אלא גם את שלל הריחות השונים שלה: ריח גשם וריח זיעה וריח צואה וריח גוף וריח מזון וריח פרחים טרופיים וריח בשמים צרפתיים מהמאה התשע-עשרה. בכך הוא מזכיר את ויקרם סת ואת בראהמפור שלו, או את דנציג המיתית של גינטר גראס.
מארקס הוא אמן הסיפור, והוא יודע לספר גם סיפור פשוט (פשוט רק לכאורה, כמובן) באופן כזה שכל תפנית בעלילה היא מפתיעה ורעננה, וגם חריגות מקו העלילה (כמו סיפורים של דמויות משנה) שובות את הלב בעושר הפרטים שלהן, שאינו מכביד על הקריאה אלא רק מגביר את העונג.
במשך שנים חשבתי ש"מאה שנות בדידות" הוא יצירת המופת של מארקס, ו"אהבה בימי כולרה" הוא ניסיון לא מוצלח לשחזר את ההצלחה של הקודם. אבל היום, אחרי שקראתי את שני הספרים כמה פעמים, אני כבר לא משוכנע שזה כך. בהחלט יכול להיות שהרומן הגדול של מארקס הוא דווקא הספר הזה.
וחייבים, אבל פשוט חייבים, לומר מילה טובה על התרגום הנפלא של מלצר ופורת, שעושה בית ספר וגם אוניברסיטה לשלל המתרגמים החובבנים שמושלים היום בכיפה. ככה צריך לתרגם, רבותי, ככה צריך לכתוב בעברית. מתרגם צריך לכתוב עוד יותר יפה מאשר סופר, ואמציה פורת הוא מיחידי הסגולה שיכולים לעמוד באתגר. התרגום שלו נקרא כמו ספר מקור, כאילו כתב אותו מארקס בעברית, ואין מחמאה גדולה מזו למתרגם.

חזרתי לאחרונה לספר הזה, אחרי כמה שנים שלא קראתי בו, וזה היה כמו לחזור לבית מלון ותיק, שבו השוער מזהה אותך והמלצר זוכר מה אתה אוהב לאכול. זה אחד הספרים האלה שאפשר לקרוא פעם אחר פעם ותמיד מוצאים בו משהו מפתיע ומרתק, משהו שפעם לא שמת לב אליו ועכשיו פתאום כן, או שקראת מזמן והספקת לשכוח.
הספר הזה היה רב מכר עצום כשיצא, מין "ספר חובה" של צעירים עם יומרה אינטלקטואלית, ובנקודת זמן מסוימת כל מי שרצה להיראות טיפה מיוחד היה דואג לקרוא אותו ואחרי כן לספר על זה לכל העולם. כמובן, זה לבדו מספיק כדי להרתיע אוהבי ספר מלקרוא אותו, אבל אני ממליץ מאוד לשכוח מכל הרעש והצלצולים ולהתמקד בדף הכתוב.
קונדרה יצר כאן שפה משלו (שאחר כך העתיקו ממנו הרבה סופרים אחרים, וגם הוא עצמו התאהב בה קצת וכתב לא מעט ספרים באותו סגנון, לא כולם טובים), וקשה לעמוד בפני קסמה: הוא מספר לנו על חייהן של כמה דמויות - בעיקר טומש וטרזה, והאהבה הלא-קלה ביניהם, אבל גם על כמה אנשים אחרים שקשורים אליהם בדרך זו או אחרת - ובעודו מספר הוא משוחח עם הקורא מאחורי גבן של הדמויות שלו: מנסה להסביר ולנתח למה פעלו כפי שפעלו, לפרש את החלומות והפנטזיות שלהן, להצביע בפנינו על היבטים כאלה ואחרים בחייהם שהיינו עלולים להחמיץ בקריאה מרושלת - כמו חבר חכם וסימפטי שמניח זרוע על כתפנו ומלווה אותנו במסע הסיפור. את כל זה הוא עושה באלגנטיות ובקלילות שובת לב, ובלא מעט ציניות וסרקזם, אבל גם בהרבה חום ואמפתיה שמצליחים לנטרל ולעקר את כל ההגנות של הקורא. וכדי לשפוך אור על אופיין של הדמויות ומניעיהן הנסתרים הוא פורש בפנינו מבחר נהדר של הגיגים בכל נושא שבעולם, ומדלג איתנו מבטהובן לפרמנידס ומשם לנבכי האידיאולוגיה הקומוניסטית והקפיטליסטית ומה לא. הפרק הלפני-אחרון, שהוא בעצם מסה שנונה להפליא על נושא הקיטש ומקומו בחיינו, הוא מופת וירטואוזי של ממש. ההנאה מובטחת.

אני חייב להודות שלא תמיד יש לי סבלנות לאומברטו אקו ולשטיקים הקבועים שלו, אבל הספר הזה הוא ללא ספק פנינה אמיתית, וגם אחד הספרים האהובים עלי. אני אוהב איך אקו מצליח להיכנס (ולהכניס אותנו, הקוראים) לתוך ראשו של נזיר פשוט מימי הביניים, כזה שחווה חזיונות מיסטיים למראה פסלים אפוקליפטיים על שער של כנסייה, שמאמין בכל ליבו בכוחם של כל מיני קדושים מפוקפקים מחד ושדים ורוחות מאידך, ושליבו מחסיר פעימה למראה ספרייה מבוכית מלאה גווילי קלף. אקו מכיר את החומר היטב, והתיאורים של חיי המנזר מלאים חיים וצבע ואינספור פרטים קטנים שעוזרים לתת לקורא טעימה קטנה מן האווירה של אירופה בימי הביניים, שהזכירה יותר את העולם השלישי של ימינו מאשר את אירופה המוכרת.

שתי הערות אזהרה לקוראים חדשים: ראשית, הספר נפתח במאמר ארוך ומשמים במיוחד (ומשמים בכוונה!), שבו מתאר מספר עלום-שם על גלגוליו (הפיקטיביים, כמובן) של כתב היד ואיך הגיע לידיו. מי שמכיר את בורחס ייהנה משלל הרמיזות אליו, אבל מי שלא מכיר עלול להשתעמם ולהניח את הספר מידיו. אני אומר: מי שמשתעמם שידלג על המבוא ויגיע ישר לגוף הספר.

שנית: ממה שאני שומע, אנשים שראו את הסרט לפני שקראו את הספר נוטים להתאכזב מהספר, ולהיפך. אני קראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, והסרט נראה לי פשטני מאוד, סטנדרטי ומשעמם. אם מורידים מ"שם הוורד" את כל ההגיגים הפילוסופיים והתיאולוגיים, את כל האינטריגות הדתיות ואת כל הדיגרסיות המענגות למחוזות האזוטריה הימי-ביניימית, נשארים עם סיפור בלשי בינוני למדי. נוסף לכך, בסרט הוסיפו חטא על פשע והפכו את הסוף להפי אנד, בניגוד גמור לסיפור. אם כן: שומר נפשו ירחק מהסרט - או לפחות יחכה עד שיקרא את הספר תחילה.

מה יש בספר הזה? כמעט כלום: סיפור חייו של אמיל זטופק, "הקטר הצ'כי", שגילה במקרה שיש לו כשרון ספורטיבי והפך לאלוף עולם וגיבור לאומי. מעט מאוד דרמה: התסכולים הקטנים בדרך, המכשולים שהניחו בפניו מנגנוני מפלגה ועסקנות, ההיכרות עם אהובתו שהפכה לאשתו מתוארת במילים ספורות בלבד, וזהו, הסיפור נגמר - ולאו דווקא בשיא דרמטי או בקתרזיס, אלא בקול ענות חלושה, סוף שאין בו פורקן או התרה ואף אחד לא יוצא ממנו טוב. וכל זה מתואר במילים פשוטות שבפשוטות, במשפטים קצרים, כמעט כמו ספר לילדים או לבני נוער.
אז למה הספר כובש כל כך? למה לא הצלחתי להניח אותו מהידיים ובלעתי אותו בזמן קצר כל כך? למה הרגשתי בסוף הספר שאני מכיר את אמיל זטופק האמיתי, מבפנים, כאילו הוא אני? איך הצליח ז'אן אשנוז לשבות אותי בקסם המילים שלו ובקסמו של הגיבור שלו? אני לא בטוח מה התשובה, אבל זה כנראה משהו שקשור לאופן שבו אשנוז יודע לספר סיפור. מאחורי המשפטים הקצרים והמילים הפשוטות מסתתרים הרבה חום ועין חדה כמו תער, חוש הבחנה שיודע להבדיל בין עיקר וטפל (ולהיפטר מכל מה שטפל) ויד מיומנת שיודעת איך לצייר ציור מונומנטלי בכמה משיחות מכחול ונגיעות צבע.
אני מתפתה לחטוא במשחק מילים מזעזע במיוחד ולומר: "רוצו לקרוא את הספר". אבל לא, אני אתאפק הפעם. תקראו את הספר.

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. זבאלד מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר בספר. הספר לוקח את הקורא לחוויה קלאוסטרופובית ומכבידה, אל תוך החללים הסגורים של האנונימיות והמחנק (תחנות רכבת, רכבות, מבצרים, ספריות אפלות, ושוב - תחנות רכבת, שפותחות את הסיפור וסוגרות אותו ושבות ומופיעות בו בנקודות מפתח), שהם גם החללים שבהם התרחשו המעשים האכזריים ביותר וקולות הקרבנות עדיין תלויים שם באוויר. אין אצל זבאלד אהבה, אין אצלו קנאה ושאר רגשות סוערים, אפילו אין כמעט אמפתיה בין הדמויות, למעט האדיבות הטבעית והחומלת שחשים מבוגרים בודדים זה כלפי זה. אבל מצד שני זה גם לא ספר של הרהורים פילוסופיים מנותקים, ממרומי מגדל השן: האווירה המחניקה והמעיקה בספר לא מאפשרת ריחוק כזה. הקורא נגרר בעל כורחו אחר המספר ואחר אוסטרליץ שלו עד הסוף, שאיננו סוף כלל.
צריך לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר גדול, בדרכו. וצריך גם להודות ליונתן ניראד על התרגום המשובח, שלוכד הרבה מרוח המקור הגרמני (וגם עולה הרבה על התרגום הבעייתי של "המהגרים"). לתרגם ספר כזה זו לא משימה טריוויאלית.