“כמה פעמים ביום אתם חושבים על המציאות בגדה? כמה פעמים בחודש? בשנה? גרוסמן הרגיש כמוכם והחליט לצאת למסע, לשמוע את הקולות האותנטיים של האנשים שגרים שם (ולא של הפוליטיקאים והתקשורת שמנסה לצייר תמונה שונה).
לצד התיאורים ממחנות הפליטים, המחסומים וההתנחלויות, שלושה סיפורים צדו את עיניי –
ואדי פוכין – בניגוד למרבית הפליטים, תושביו הורשו לחזור אליו. גרוסמן חקר אודות טיב השיבה הביתה, אודות החיים בכפר לעומת המחנה, ואודות התמורה בתפיסה כלפי היהודים.
ברטאה הירדנית וברטאה הישראלית – כפר שהתחלק לשניים לאחר מלחמת השחרור, ואוחד לאחר מלחמת ששת הימים. גרוסמן מתאר את ההבדלים התרבותיים והמחשבתיים שנוצרו בין תושבי הכפר, בזמן החלוקה ולאחר האיחוד.
בית המשפט הצבאי בשכם - ההתנהלות בבית המשפט והמלכוד שהשופט שרוי בו, תוך השוואה למסה של אורוול, "לירות בפיל". כמו כן, השיחה עם טהאר ותפיסותיו.
הספר, הוא קודם כל חשבון נפש של גרוסמן עם עצמו, ורק לאחר מכן, ניסיונו לחשוף את קוראיו לטובת חשבון נפש דומה. גרוסמן אינו חוסך בביקורת כלפי הצד הערבי (למשל, חינוכו לשנאה), אולם קשה להגיד שהוא אובייקטיבי. זה בולט בעיקר בתחילת הסיפור ובראיון עם תושבי עופרה.
גרוסמן מתייחס לסכנה בסלנג התקשורתי פוליטי שהשתרש בעם. להלן ציטוט - "בעיניי, הדיוק המילולי הוא כמו פעולת טיהור של שטח ממוקש והמילים חייבות להיות כדגלי סימון על כל מוקש שנחשף מן ההסוואה שלו – אין הן מנטרלות את הנפצים אך הן מודיעות על הימצאם שם, וחושפות אותו בשם האמיתי. מילים כזבניות, הן חול על המוקשים, חול בעינינו".
הספר נכתב בשנות השמונים, כעשרים שנה לאחר שהגדה נכבשה מירדן. הסדרי השלום, האינתיפאדות, ונפילת בנו של הסופר. הרבה מים חלפו מאז, ונמהלו בדם. הנפשות הפועלות (הדור הראשון לגירוש) והלך הרוח (של שני הצדדים) השתנה. הספר הוא תמונת מראה לאותה העת, ולכן מומלץ בעיקר למי שהחיים בגדה (של שני הצדדים), זרים לו לגמרי. באותה מידה, ניתן לחפש סרטונים ביוטיוב בנושא.
רצועת הזמן הצהיבה והטילה את צבעה. האם ניתן לתקנה לפני שתקרע?
בנושא הזה, אני ממליץ על ספרו של מיכה גודמן, מלכוד 67. להלן סקירה –
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107407
לו נכתב היום, באובייקטיביות האפשרית, היה לטעמי ספר חובה.
ללא דירוג.”