כבר מעל לשנה שלא כתבתי ביקורת באתר. כבר מעל לשנה שלא נכנסתי לאתר. טוב נו, כבר מעל לשנה שלא קראתי ספר. אם לא שנתיים.
לפני כמעט שנתיים נכנסתי לאחד מבתי הספר למשחק המובילים בארץ. זה שנחשב למעשה המוביל ביותר. החיים שלי השתנו מקצה לקצה והתמסרתי כל כולי למקצוע. עברתי דירה, טיפחתי זוגיות. הייתי בתקופה מטלטלת ומשמעותית. בקושי היה לי זמן לעצמי. נתתי את כל כולי להשגת המטרה ואפילו הצלחתי להתקבל לסדרת טלוויזיה מצליחה ולהצטלם בה לתפקיד הראשי. לאחרונה אפילו קיבלתי בהפתעה תפקיד בסרט שצריך לצאת בקיץ.
מירוץ החיים והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי השגת המטרה והיעד שלי היו הדבר המרכזי והמשמעותי בו התמקדתי. והנה, רצה הגורל והנגיף הסיני השבית את חיי.
כשחקנית עצמאית אני כבר לא עובדת, בוטלו לי הופעות והצגות, בוטלו צילומי הסרט וכמובן שגם בית הספר למשחק. לרגע נותרתי בריק, מסתכלת לצדדים ולא מאמינה. מתבדחת עם חברים "אם התבטלו הלימודים אז כנראה שבאמת הגיע סוף העולם". וככה מצאתי את עצמי בבית. משהו שלא קרה לי שנים. פשוט יושבת, רואה טלויזיה מסתכלת על התקרה. קוראת.
"טוב זאת ההזדמנות שלי לחזור לקרוא" אמרתי לבן הזוג בעודי שולפת את הספר "סוס אחד נכנס לבר" מהמדף. קניתי אותו בסטימצקי לפני כמעט שלוש שנים כשזכה בפרס מאן בוקר. מאז הוא ישב אצלי במדף התחנן שאקרא בו.
"נו... זה נראה לי קליל", אמרתי לו. "אני צריכה לחזור לעולם הזה של הספרים לאט ובזהירות".
אז ספר קליל זה לא היה. זהו ספר עמוק בצורה יוצאת דופן שכתוב ברמה מדויקת ומדהימה.
גרוסמן בעיני גאון. איך סופר מצליח כל פעם לכתוב בסגנון אחר, כל פעם להמציא את עצמו מחדש ולהביא את הלב שלו למרכז.
לפעמים אני חושבת לעצמי שגרוסמן הוא כמו שחקן. יש בו כל כך הרבה צדדים ורבדים, כל פעם בסיפוריו הוא מגלם מישהו אחר, ממקום אחר ובזמן אחר. הוא אומן בלהיות זיקית ואומן בלספר סיפור.
הסיפור של דובלה הסטנדאפיסט נרקם מולנו ברגישות אין קץ. סגנון הכתיבה קולח וזורם ומעבר לכך רץ במהירות שיא.
יש תחושה של רדיפה שצריך להספיק לעמוד בקצב של הבדחן. הרגשתי כאילו אני עצמי שם, במופע, חווה כל רגש.
יכולתי להזדהות עם כל דמות ולחוש איך הסיפור של כל אחת נכנס אליי בצורה חדה.
גם דובלה, כמוני, הוא סוג של שחקן. הוא מה שנקרא אצלנו בתעשיה "זונת קהל" יעשה הכל בשביל שיאהבו אותי, ייתן את כל כולו בשביל לספר סיפור וינצל את הפלטפורמה שניתנה לו בכל הכוח.
בכל אומנות יש סוג של ריפוי עצמי. וכך גם דובלה מנסה לרפא את עצמו דרך הצחוק. זה האסקפיזם שלו אבל גם החיים עצמם.
הספר כתוב בצורה מופתית. נשאבתי לקריאה, התרגשתי צחקתי ובעיקר הרגשתי חיה.
תודה לגרוסמן שהצליח למלא את חיי הקריאה שלי מחדש. אני כבר מזמן במועדון המעריצים.


















