קראתי הרבה גרוסמן בחיי. בתור ילדה אהבתי אהבה עזה את ׳יש ילדים זיגזג׳. כשהתבגרתי קצת קראתי את ׳ספר הדקדוק הפנימי׳, את ׳מישהו לרוץ איתו׳, ׳סוס אחד נכנס לבר׳, ׳איתי החיים משחק הרבה׳, ׳שתהיי לי הסכין׳, ׳בגוף אני מבינה׳, ׳אשה בורחת מבשורה׳. לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות שלו ושני הספרים החדשים ביותר שהוציא פחות מוצלחים בעיניי ואף מאכזבים (בטח למי שקבע סטנדרט שכזה ביחס לעבודות של עצמו). משהו בכתיבה שלו בכל זאת מצליח במשימה שסופרים רבים מייחלים להצליח בה: לתפוס משהו בהוויה האנושית שכולנו יודעים באופן לא מודע אבל אף אחד לא הגדיל לעשות וניסח בצורה מדויקת כל כך. הוא עושה זאת שוב ושוב.
׳עיין ערך: אהבה׳ הוא הספר המוצלח ביותר שלו. לדעתי.
זה מהגרוסמנים הכבדים. ידעתי שאעמוד בזה כי צלחתי את ׳שתהיי לי הסכין׳. הוא כבד, מתיש, ארוך, עמוס מאוד, הוא דורש המון מהקורא, סבלנות, קריאה מעמיקה ורצון. אך הוא מעניק (בדומה מאוד ל׳שתהיי׳) המון למי שמתמיד בו ושם לב לפרטים הקטנים ויודע להעריך את הבחירות המבריקות שלו במילים והתיאורים הנפלאים.
לדעתי זה הספר השאפתני ביותר שיצא לי לקרוא בשפה העברית בעשרים ומשהו שנות חיי (המלצות נוספות תתקבלנה בברכה). שמחתי לגלות שעושים אצלנו גם כאלה- תוצרת ישראל. מלהטטים בשפה ככה, לא משאירים את התענוג לכותבים באנגלית בלבד. ארבע זוויות שונות, סאטירה, שירה, טרגדיה, פנטזיה... החלק האחרון בספר כולו כתוב בתור מילון. איזה תענוג מבחינה טכנית. והוא עשוי מצוין. הוא טווה עלילה מתוחכמת ומורכבת, עולה על כל דמיון, יצירתי באופן מרשים. הוא הופך את ׳אשה בורחת מבשורה׳ למאכזב בהשוואה. כן כן. קראתם נכון.
הרבה עיסוק בשאלות שמעוררת השואה ובהשפעות שלה, בעיקר על השורדים. מעט מאוד עיסוק בשואה עצמה. מגוון של משפטים מרהיבים על הורות, האנושות, בדידות, אכזריות, תשוקה, חרדה. יש חלקים משונים ויש חלקים מזעזעים ויש חלקים מכאיבים, ויש אמפתיה והשתאות וילדותיות.
קצת מזכיר את וואלאס אפילו. יש מעט דמיון- ראשי תיבות, ריבוי דמויות, עיסוק בנכות ובהתמכרות ובנוירוזות למיניהן, חגיגה של ממש עבור פרויד המת ואוהבי הפסיכואנליזה.
בהצלחה.
