ביקורת ספרותית על בגוף אני מבינה מאת דויד גרוסמן

---

יותר מכל זהו ספר שירה. ועל כן מוזר שאהבתי את הספר הזה, כי לרוב איני אוהב ספרי שירה.
הספר הנו צמד נובלות, שהמשותף לשתיהן הנו אופן הגשת הסיפור – דמות אחת מספרת את סיפורה לדמות אחרת, והתהליך העמוק והעדין שעובר הן על מגיש הסיפור והן על המקבל.
בנובלה הראשונה, "אטרוף" – גבר מיוסר שאשתו מנהלת רומאן לא ממש סודי, משתף את גיסתו באובססיביות החולנית שלו לגבי יחסיה של אשתו עם הגבר הזר. על אף החולניות שבדבר, יש כאן גם תמימות ויופי.
בשנייה – "בגוף אני מבינה" – בת סוררת קוראת לאמה שעל ערש דווי ספר שכתבה אודותיה, יותר נכון – אודות תקופה מסוימת מאוד בחייה.
שתי הנובלות כתובות בשפה אינטימית מאוד, יצרית, שלעתים גורמת לקורא לסמוק ולהאדים ולחוש כאילו נחשף לדבר מה חשאי שלא היה אמור להיחשף אליו. הכתיבה שונה מזו של ספרים עלילתיים רגילים, והיא מפלרטטת עם סגנונות כתיבה שירתיים ופואטיים.
תחושתי בעת קריאת הספר העדין והרגיש הזה הייתה מענגת מאוד. הכתיבה מהפנטת ומתסכלת כאחת.
דוד גרוסמן מתגלה כאן כאמן של מלים, שיכול להשתמש בהן לא רק לצורך העברת סיפור ועלילה כפי שהם, בצורתם הגולמית, אלא גם לפסל אותם ולעשות מהם משהו שהוא מעבר לנקרא, כמו ציור שמורכב ממלים. ספר פנטסטי שלוקח אל תוך תהומות של עצב וכאב וגם יופי.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על בגוף אני מבינה