דניאל אושרי

דניאל אושרי

בן 23 מנתניה




» דירג 161 ספרים
» כתב 5 ביקורות
» יש ברשותו 42 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שלושה שבועות
» קיבל 27 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» רשת הספריות העירוניות נתניה

» רשימת הסופרים של דניאל אושרי

» מדף הספרים (4 מתוך 42)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 161)
ביקורות ספרים:

מוצגות 5 מבין 5 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

הספר הזה בא אליי בתקופה טובה מאד. הרגשתי קצת בודד, אז לקחתי אליי את הספר שנח אצלי במדף ולא הקדשתי לו תשומת לב עד כה- "מאה שנ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-7 חודשים


אני מקליד את חוות דעתי על הספר, לא יותר מארבע דקות לאחר סיום הקריאה בו. כלומר, אני עוד נסער ומוקסם ממנו, אז לבטח הביקורת תצא... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים


מסוג הספרים שיודעים על אילו מקשים מדויקים יש ללחוץ בנפש האדם בכדי לעורר אצלו סל רגשות רחב כל-כך. עם זאת, הרגש המרכזי הוא ע... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים


למען השיח בין דתיים לחילונים, למען היכולת להכיל את האחר, למען הפיוס והקיום המשותף. למען כל אלו הקדישו את זמנכם היקר לספר ה... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים


על הספר הנ"ל נכתב רבות, ואני מאלו התומכים ורואים בו יצירת אומנות ברמה מאד גבוהה. הספר מקסים, וכנראה אזכור אותו גם אם עוד אח... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים




מוצגות 3 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אגדה אפריקנית עתיקה מספרת שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, השמים היו כל-כך קרובים לאדמה שכל אדם יָכַל לגעת בהם, לשבור חתיכה מן הש... המשך לקרוא
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-11 חודשים


אני מכור למאיר שלו. אני אוהב את אופן הכתיבה שלו וקריאת כל עמוד שהוא כותב בספריו היא תענוג אמיתי בשבילי. אז אני משוחד, ומצהי... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-11 חודשים


את הספר "כל החיים לפניו" נדרשתי לקרוא במסגרת שיעורי ספרות (בכל זאת צריך רומן אחד לבגרות). כשקראתי את התקציר די שמחתי, זה הי... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-11 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

כשהאוטובוס חלף על פני היציאה מקטמון, עלתה אליו גברת עגלגלה וסמוקה, שערה האדמוני מקורזל וניצים לבנים מכסים את קודקודה. היא התיישבה לידי וירכיה העבים מחצו אותי אל דופן המושב. צמצמתי עצמי למינימום האפשרי ובמבט רוגז העמקתי את האוזניות במקומן וחזרתי להאזין לשיר.
אחרי 2-3 תחנות, הגברת נקשה באצבע-הנקניקייה שלה על כתפי ושאלה, אחרי שהורדתי את האוזניות בחוסר חשק מופגן וגלגול עיניים גלוי, אם היא יכולה לבצע שיחת טלפון ממני, ממש כמה שניות, כבר מחזירה וסיימנו. ניתקתי את כבל האוזניות, אמרתי שאני יורד עוד מעט ("כן, כן, עד התחנה הבאה, גג זו שאחריה, הטלפון כבר אצלך") והושטתי לה את הנייד.
היא שוחחה עם אישה אלמונית מעבר לקו, הן דיברו בקולי-קולות וכל יושבי האוטובוס הסיטו אליה מבטים כעוסים. ראיתי גם את מבטו הנרגן של הנהג מבעד למראה. השיחה החלה בעדכון כללי על כך שהיא בדיוק נמצאת על האוטובוס לשוק, והמשיכה בסיפוריה כי לפני-כן אצל רופא העור, אמר שיקבע לה תור להסרת השומה ובכלל אם לא הייתה אומרת לה בשבוע שעבר שאפשר לטפל בזה, היא עצמה לא הייתה טורחת והסתדרה חיים שלמים עם השומה הזו וגם עוזי לא אמר לה בעבר שזה מפריע לו, לא בפעמים רנדומאליות שהסתובבה בית ללא חולצה וגם לא בזמן שהם... נו, את יודעת... גם אז השומה לא הפריעה לו, אז לא חשבתי בכלל לעשות עם זה משהו וגם לא הייתי עושה אם זה לא היה מסובסד דרך הקופת-חולים.
ציינתי לעצמי בראש, ששיחות כאלו אינן דחופות ויכולות להתקיים לכשתגיע לטלפון שלה, שאני בכל אופן לא הייתי מעז לבקש מאדם כלשהו באוטובוס לבצע ממנו שיחה בשביל לדבר דיבורים כגון אלו. מלבד זאת, הובכתי מהתיאורים הגופניים של הגברת וצמצמתי עצמי לכיוון החלון, מנסה להתבונן על העוברים ושבים ולהסתיר את הקשבתי לשיחתה. הנוסעים סביבנו פחות טרחו להסתיר, פטפטו ביניהם והביטו בה פעורי-עיניים ומופתעים על הפתיחות ועל השיח הצעקני במרכז האוטובוס.
ובכלל, היא סיפרה לחברתה, יש דברים הרבה יותר בולטים לעין בגוף שלה שעוזי מכיר כבר בעל-פה והיא הייתה מצפה שיפריעו לו, אך הוא מעולם, בכל 35 שנות נישואיהם, לא ציין דבר וחצי דבר לגביהם, למשל ה-
למרות שלא התקרבנו ליעד שלי עדיין, סימנתי לה שתסיים את השיחה. רק רציתי לקטוע את האינטימיות הגלויה במרכז האוטובוס. היא חייכה אליי וסימנה באצבעותיה שרק עוד קצת, כבר מסיימת.
בחוצפתה, ומבטי התמיהה שלי לא עזרו לה לעצור את התגלגלות השיחה, שאלה את חברתה הטלפונית מה איתה ואיך היה בבר-מצווה של סער אתמול, אם הכיבוד היה לעניין והמחשוף של האימא שלו לא היה מוגזם כהרגלה, והמשיכה לפטפט ולרכל כאילו איננה אוחזת בנייד של אדם זר.
אחרי עוד מספר דקות של פטפוטי-סרק ורכילויות על חברותיה לעבודה ומה לבשו ומה הבעלים שלהן עושים בזמנם הפנוי, נזכרה בנוכחותי, הביטה בי ואמרה בלחש כשהנייד מעט מורחק מאוזנה, "אני מצטערת, שיחה קריטית, כבר מסיימת..."
שמעתי צחקוק כבוש של שתי נערות שישבו במושב מאחורינו, וכשסובבתי אליהן את הראש במבט אובד-עצות ומיואש, הן צחקו אף יותר וסימנו לי בידיהן, כף יד אחת מאונכת לשנייה, לקטוע אותה בגסות, אין לזה צורה כבר, נו באמת.
ברחוב אגריפס ליד השוק קרה הבלתי-ייאמן. הגברת העגלגלה אמרה לחברתה, שהיא בדיוק יורדת מהאוטובוס כי הגיעה לשוק, ואני שמחתי על שהגעתי למנוחה ולנחלה, שזו תעזוב אותי עכשיו לעיסוקיה ואני אמשיך בנסיעה בשקט. במקום זאת, היא התרוממה מהמושב, הנייד שלי בידה והחלה להתקדם לכיוון היציאה, קוראת אליי, "בוא איתי, אני כבר מסיימת". יושבי האוטובוס התגלגלו מצחוק בראותם אותי קם מהמושב וצועק אחריה, "גברת! גברת! ממש לא, תחזירי לי את הטלפון!" אבל היא כבר ירדה ונבלעה בהמוני הקונים בשוק ואני אחריה, מועד ביציאה מהאוטובוס ומנסה להדביק את קצב הליכתה, מקדים את סיום הנסיעה שלי ברבע שעה בערך.
לא זכיתי לשמוע את גל הצחוק העצום שמילא את האוטובוס ברדתי ממנו, במקום זאת מצאתי את עצמי מתקדם אחריה בשוק הצפוף, נחבט בעוברים ושבים, מפיל מידיו של איזה זקן שקית תפוחים ודורך על זנב של חתול-רחוב צווחן, מנסה לצמצם את הפער אליה ולא חדל לצעוק "גברת! גברת!".
הגברת לא ניסתה לברוח כלל, ראתה שאני אחריה וסימנה לי ביד מושטת להמשיך ולהתקדם, שיחתה המגוחכת ממשיכה להתנהל דרך הטלפון שלי.
בהגיעה לדוכן הירקות והפירות שאליו כיוונה מלכתחילה, נעצרה, לחצה את הטלפון במרווח שבין הכתף לאוזן ובידיה הפנויות החלה למלא שקיות בעגבניות, צנוניות טריות וגבעולי פטרוזיליה. הפצרתי בה להחזיר לי את הטלפון כאן ועכשיו, ומחיתי על כך שבאשמתה ירדתי מהאוטובוס בתחנה מוקדמת מדי והיא מעכבת אותי ושזו חוצפה ממעלה ראשונה, אבל משפטיי כמו צפו לתקרה המקורה של השוק ולא נחתו על אוזנייה כלל.
היא חייכה אליי ובנימוס לחשה "רק עוד קצת" וחזרה לשפוך את חמתה בפני החברה על טיב הירקות היום במשק, והיא רוצה להרים סיר דגים לילדים שבאים מחר והיא לא יכולה להגיע שוב לשוק רק בשביל זה.
בשלב מסוים, כשקולי לא הגיע אליה כלל והבנתי שאני כמו אילם עבורה, הושטתי יד ובחדות תכננתי לתלוש את המכשיר מידה, כשלפתע, ללא התראה מוקדמת, הכניסה לתוך כף יד הפרושה את הידית של אחת השקיות ואמרה, "תחזיק לי בבקשה" ולחברתה, "כן, סליחה, אני נעזרת פה באיזה חמודון עם השקיות". לפני שהספקתי לרטון על חוצפתה, שרק הולכת ונוסקת לגבהים חדשים, ידיי כבר היו מלאות שקיות מזון וצנצנות תבלינים וקופסה של סיר-לחץ חדש, ואני מתקדם אחריה במעלה סמטאות השוק, מאזין לשיחתה וסוחב את מוצריה.
כאן כבר אמרתי נואש. הבנתי שכל שנותר לי לעשות כדי להצליח ולהתקדם היום, הוא להמתין שתסיים את השיחה, תחזיר לי את הטלפון ותאפשר לי לשוב למסלול חיי הפרטי. כל מאבק אחר יעלה בתוהו.
עצרתי לידה בדוכן החמוצים וב"מלך החלווה של מחניודה" ובעמדת המשקאות והתפלאתי על יכולתה לתמרן בין ויכוחיה עם הרוכלים, חיפוש שטרות בארנק והשיח עם חברתה בטלפון. כתפיי וידיי מתמלאים שקיות וזיעתי הולכת ומצטברת על הרקות ובבית השחי.
ביציאה מהשוק בהגיענו לכביש הראשי של רחוב יפו, לפתע אמרה שצריכה לסיים וניתקה. עמדנו שם באמצע הרחוב בסמוך לתחנת הרכבת הקלה, קניותיה הרבות בידינו ומבטה לראשונה מופנה אליי באמת. מתעמקת בעיניי ומחייכת אליי. לקחתי נשימה עמוקה. לא להתעצבן, נו מה כבר אפשר לעשות. נשים מבוגרות, מנהגיהן וחוצפתן כבר לא ישתנו, כל שנותר לי הוא לומר לה משהו כמו "זה היה לא בסדר, אבל לא ניכנס לזה. אפשר את הטלפון שלי חזרה?" ולהסתלק משם כל עוד נפשי בי, להותירה בסמוך לכביש עם שקיותיה וארגזיה ומצפונה.
לפני שהספקתי לומר דבר-מה, היא החלה להקיש מספר על לחצני הנייד שלי ואמרה, "סליחה, ממש סליחה, שיחה דחופה אחרונה וסיימתי". לא האמנתי למראה עיניי כשהצמידה שוב את המכשיר לאוזנה, ואמרה, "עוזי, אתה לא מבין מה היה לי היום" והחלה בדיבורי הסרק עם בעלה.
הכל קרה במהירות-שיא, לא הצלחתי לנסח משפט מחאה עצבני או לתלוש את המכשיר מידיה, כשהיא כבר סימנה לנהג מונית ספיישל לעצור, דחפה את הקניות לבגאז', עלתה למושב הקדמי וסימנה לי להיכנס לזה האחורי.
כשסגרה את הדלת, התחלתי לצעוק ולחבוט בכרית כף היד על החלון שלה, "תחזירי – לי – את – הטלפון - שלי!". הנהג, בחור משופם בעל עיניים כדוריות, יצא אליי ואגרופו מושט, "מה נראה לך שאתה עושה למונית שלי" ומיהרתי להתנצל ולהיכנס כעכבר מפוחד למושב האחורי. הנהג שאל "לאן?" והיא ענתה לו באמירת איזושהי כתובת שלא הכרתי. פטפוטיה נמשכו במהלך הנסיעה כולה והנהג העצבני שלח אליי מבטי אזהרה מבעד למראה. התכווצתי במושבי מאחור ולא האמנתי לעלילת-יומי.
ביציאה ממרכז העיר, השכונות הצדדיות התגלו בגגותיהן האדומים והפארקים המשובצים ביניהן. פתחתי את החלון ומשב האוויר הרגיע קצת את רוחי וצינן את הכעס שגאה בתוכי מאז החלה הסאגה ההזויה. ניסיתי לנקות את הראש ולהתרכז בצורות העננים וקרני השמש של אחר-הצהריים שחדרו מבעד אליהם. ירושלים הייתה יפה בשעת בין-ערביים וקסמה עשה את שלו.
עד הגיענו לביתה של הגברת, כבר הייתי שלו ונינוח, והבטחתי לעצמי שלא להתעצבן. המשכתי להיות רגוע גם כשפשפשה בארנקה, לא מצאה די כסף לשלם לנהג, אמרה לבעלה בטלפון שלי, "וואי איזו פדיחה" והסתובבה לשאול אם יש עליי כסף קטן.
בצייתנות הגשתי לה את הסכום החסר, ירדנו מהמונית ועזרתי לה להעלות את השקיות לביתה. שיחתה עם בעלה לא נעצרת ולו לרגע בעלייה בחדר המדרגות ובחיפוש המפתחות בתיק מול הדלת ובכניסה לסלון הביתי. השיחה נמשכה גם כשהחלה לפרוק את הקניות לארונות המטבח ולמקרר. מדי פעם הרמתי חבילת עדשים או שקית עוגיות ושאלתי אותה היכן מקומן, היא הצביעה, חייכה אליי והמשיכה בשטף דיבורה, מבטה מלא הוקרת תודה.
אינני יודע כמה זמן חלף מהרגע שביקשה ממני באוטובוס שיחה ל"כמה שניות וסיימנו" ועד לרגע זה, בו הרמתי את אחרונת השקיות לפח וסגרתי את דלת המקרר במטבח שלה. כמה שעות, אני מניח, אולי חצי יום. כעת עמדנו בחוסר-מעש והבטנו זה בזו, היא אמרה לבעלה, "טוב, עוזי, אני צריכה לסיים... נדבר" וניתקה.
הושיטה לי את הנייד, חפנתי אותו בכיסי והיא אמרה, "תודה. תודה. אני מתנצלת, פשוט שלי בתיקון כבר כמה ימים ולא הביאו לי חלופי".
אמרתי לה שזה בסדר, לא קרה כלום. זה לא שהיה לי משהו יותר טוב לעשות היום בכל מקרה. חייכה ואחר נפנתה להרתיח מים ולהכין לי קפה, ובעומדה רכונה אל השיש, פתאום מצאתי בה חן מסוים. עגלגלותה נראתה לי מושכת לפתע ואצבעותיה השמנמנות, המשוחות בלק אדום, הוסיפו לנשיות הבשלה שלה.
שאלתי מתי עוזי בעלה חוזר הביתה.
אמרה שיש עוד זמן.
נכתב לפני חודש
אני כותב למגירה לא משום שאין לי חברים להראות להם את הסיפורים שלי. דווקא יש לי, והמון. הם גם כולם חייכניים ומסבירי פנים, ייתנו לי משוב בונה ויביעו את דעתם בצורה נעימה. אף אחד מהם לא יקטול, ידרוך, ישנא, יקלל. כולם יגידו את הדברים בנימה ובטון שיגרמו לי להשתפר, ולא לדעוך. למרות זאת, משום מה, אני מעדיף לכתוב למגירה. היא מבינה אותי יותר.
אני יושב על השולחן מול דף חלק. עוצם עיניים לרגע, נותן ליד לזרום. משפט אחרי משפט, מילה אחרי מילה, הפסקה מתהווה ונחתמת בנקודה.
אני מסיט את המבט לימין, פותח את המגירה. משחיל את הדף פנימה. סוגר את המגירה. כך עובד תהליך הכתיבה למגירה. אחרי כמה שניות נשמע רעד קטן, והמגירה מקבלת חיים. הידית שלה נהיית אף קטן, ופיסות העץ מעל האף נהפכות לעיניים. חתך שעשיתי בה מזמן, הופך לפה. היא מחייכת אליי, המגירה שלי, ואומרת "נחמד. יותר טוב מהקודמים. אתה משתפר. הייתי משנה את הסוף, הוא קצת סתום בעיניי." אני אומר לה תודה רבה, או את מקסימה, או מזל שיש אותך. לפעמים אני מוציא את הסיפור חזרה מהמגירה וממשיך לכתוב, לפעמים משאיר אותו שם, אולי אחזור אליו בהמשך. כך או כך, טוב שיש את המגירה שאני יכול לכתוב לה.
אני כותב למגירה, והשולחן קצת מקנא. הוא טוען שאני רואה בו רק שימוש פיזי, להניח עליו את הדף והעיפרון- ותו לא. אני מסביר לו שלכך הוא מיועד, ושאין ביטוי כזה "לכתוב לשולחן", וסליחה. הוא אומר שזה לא סיבה, וגם המנורה נזכרת להיעלב. היא מתאגדת יחד עם השולחן למרד, שניהם יחד טוענים שהם לא מוכנים להמשיך לשרת אדם שלא מראה להם את יצירתו, ובורר מבין חפציו אחת ויחידה – המגירה- היא הראויה לקרוא את מחשבותיו.
אני מנסה להרגיע את המנורה הכועסת, שמתחילה להבהב מרוב כעס, אומר לה שאם תרצה- אקריא גם לה סיפור, פשוט למגירה יש חלל פנימי אליו אני יכול להשחיל את הדפים. היא טוענת שזה מאוחר מדי להתחיל להקריא לה סיפורים עכשיו, וכל הקטע עם החלל זה סתם תירוץ עלוב בעיניה. לפתע אני מרגיש רעד מתחת לכפות רגליי, מתבונן למטה ורואה את השטיח מסתכל אליי מתוך החושך. העיניים שלו עצובות, הוא אומר לי, "שתדע... אתה מאכזב גם אותי".
הדקות עוברות, וכל חפצי החדר נזכרים להיעלב מכך שאני לא כותב להם סיפורים. המיטה משליכה עליי את המצעים, הפוסטר של הביטלס נתלש מהקיר וקורע את עצמו לחתיכות בעצבים, החלון נפתח ונותן לרוח להיכנס לחדר ולסמר לי את שערות הידיים. החדר שלי מארגן נגדי מרד, "נותן עדיפות יתר למגירה", "אפליה", "רוצים סיפור לא פחות ממנה". אני עומד שם במרכז החדר, טורנדו של חפצים כועסים מתעופפים סביבי, חובטים בי, מתלוננים.
אני כותב לכם את זה, חפציי, שתדעו שאתם יקרים לי לא פחות מן המגירה. אני כותב לכם את הדף הזה כדי שהוא יהיה לכם לעדות לחשיבותכם בחיי. אני כותב לכם את זה באהבה, ומצטער מראש אם בסוף הכתיבה אשחיל גם את הסיפור הזה- עמוק למגירה.
נכתב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. הבאים בתור אישית 35 603 לפני חודש

» סך הכל 35 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:
  • לפני שלושה שבועות אופיר :) בת 21 מנתניה
  • לפני שלושה שבועות גל בן 28 מראשון לציון
  • לפני חודש סקאוט בת 24 מארץ הפלאות
  • לפני 9 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 10 חודשים Manu בן 58 מהרצליה
  • לפני 11 חודשים gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני שנה ו-1 חודשים riniMI בת 23 מאיפשהו בעולם
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים lotus בת 44 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים חופשיה בת 20 מהבית
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים זה שאין לנקוב בשמו בן 100 מהעולם הבא (וטוב שכך)
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים שונא ספוילרים בן 63 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים יעל 93' בת 24 ממודיעין
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים method5 בן 24 מראשון לציון
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים מוישי בן 30 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים 10Elinor בת 27 ממעלה אדומים
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים itay בן 30 מתל אביב
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים Angelica בת 18 מעיר האגדות
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים Lali בת 19 מעולם המשאלות
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים matrix בן 18 מאי שם
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים ג'ן בת 19 מבדיוק במקום ההוא
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים Tuval בן 33 מת
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים אוקי (אורית) בת 49
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים רועי (אנדימיון) בן 38 מהמרכז
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים לא בת מאשדוד
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים E.T. בת 21 מיבנה
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים ronen בן 29 מגבעתיים
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים rachis בת 38 מחיפה
  • לפני 4 שנים אסף בן 33 מירושלים


הביקורות האחרונות של דניאל אושרי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מכתבים לטליה / דב אינדיג למען השיח בין דתיים לחילוני... המשך לקרוא אופיר :) לפני חודש
2. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא adielz לפני 8 חודשים
3. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא אופיר :) לפני שנה ו-3 חודשים
4. מכתבים לטליה / דב אינדיג למען השיח בין דתיים לחילוני... המשך לקרוא noamil לפני שנתיים ו-2 חודשים
5. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-2 חודשים
6. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-7 חודשים
7. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 3 שנים ו-7 חודשים
8. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-7 חודשים
9. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא צילה לפני 3 שנים ו-7 חודשים
10. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-7 חודשים
11. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא נעמה 38 לפני 3 שנים ו-7 חודשים
12. מאה שנים של בדידות [6 הנבחרים] - הוצאה מחודשת - ספריה לעם #167/8 / גבריאל גרסיה מארקס הספר הזה בא אליי בתקופה טוב... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 3 שנים ו-7 חודשים
13. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא אב''פ לפני 3 שנים ו-7 חודשים
14. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא רץ לפני 3 שנים ו-11 חודשים
15. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 שנים ו-11 חודשים
16. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא גלית לפני 3 שנים ו-11 חודשים
17. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא ronen לפני 3 שנים ו-11 חודשים
18. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא rachis לפני 3 שנים ו-11 חודשים
19. שתיים דובים - ספריה לעם #673 / מאיר שלו אני מקליד את חוות דעתי על הס... המשך לקרוא חגית לפני 3 שנים ו-11 חודשים
20. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא רץ לפני 4 שנים
21. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 4 שנים
22. מכתבים לטליה / דב אינדיג למען השיח בין דתיים לחילוני... המשך לקרוא Mira לפני 4 שנים
23. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא אסף לפני 4 שנים
24. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא נינה לפני 4 שנים
25. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא Mrs. Herondale לפני 4 שנים
26. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא rachis לפני 4 שנים
27. נופל מחוץ לזמן - הספריה החדשה # / דויד גרוסמן מסוג הספרים שיודעים על אילו... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 4 שנים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ