“הספר הזה הוא ספר נפלא ממש, אחד מאלה שהיו הכי אהובים על הילדים שלי. רותי שוכחת את הכריך שלה בבית, לכאורה זה לא אירוע, אלה דברים שקורים לפעמים ואז או שאבא חוזר ומביא את הכריך או שהגננת מאלתרת משהו כדי שרותי לא תישאר רעבה. לא ככה במקרה הזה, כי בסיפור הזה רותי, וכל הגן יחד איתה, מחכה בנשימה עצורה לדעת האם אבא שלה יידע לבוא ולהביא לה את הכריך, ואם יידע להתגבר על כל המחסומים והמכשלות שבדרך. קשת רגשות שלמה במחשבה על הדרך מהבית אל הגן. והסוף כמובן הוא טוב.

בשנת 2017 זכה דויד גרוסמן - הסופר, לא ההיסטוריון בעל השם הזהה - בפרס מאן בוקר הבינלאומי, שהוא גירסה של פרס בוקר, אבל לספרים שנכתבו במקור בשפה שאינה אנגלית. את הפרס קיבל גרוסמן על הספר "סוס אחד נכנס לבר" שאותו לא תכננתי לקרוא. מן הצד השני, אי אפשר היה להתעלם מסופר ישראלי עתיר ספרים ופרסומים שזוכה לכבוד גדול, וזה מה שכתבתי בסקירה על הספר:

דויד גרוסמן הוא סופר פורה מאוד, ואין שום ספק שהוא אמן המילה הכתובה. ולמעשה גם אמן ה"איך-מספרים-סיפור" שזה משהו שהרבה מהכותבים המוערכים בארץ לא ממש יודעים, ולפעמים הם נותנים למילים לבלבל אותם ולמשוך אותם החוצה והצידה מהסיפור. לא גרוסמן. יש לו סיפור לספר, והוא יספר אותו.

במשאל פייסבוק שראיתי שאלו מה הספר הכי טוב שגרוסמן כתב הרבה אנשים כתבו "עיין ערך אהבה" או "שתהיי לי הסכין" או "ספר הדקדוק הפנימי". יש גם כמה שציינו את "יש ילדים זיגזג" או את "מישהו לרוץ איתו". אני כתבתי שהספר הכי טוב של גרוסמן הוא "אל תדאגי רותי". כן, זה ספר ילדים, ולא היחיד שהוא כתב. אבל זה ספר מעולה ונהדר. טוב לקרוא אותו גם כשגדולים. בעיקר אם יש לך ילד או ילדה בגיל ארבע. גם איתמר שמטייל על הקירות לא רע בכלל, וגם "ג'ירפה ולישון" נפלא. פעם היה לי דיסק שבו גרוסמן עצמו הקריא את הספר, וזה אפילו טוב הרבה יותר, כי גם להקריא, האיש יודע.

אבל ספרי ילדים לא זוכים בפרסים. לא בפרסים רציניים ומכובדים בכל מקרה. בכלל, אני מרגישה שהרבה ספרים טובים לדעתי לא זוכים בפרסים. אני מרגישה גם הפוך: הספרים שזוכים בפרסים, אם מסתכלים עליהם קריאתית-וויז, הם לא ממש טובים. הסתכלתי פעם על הספרים זוכי בוקר-מאן כדי לבדוק כמה קראתי וכמה עוד צריך להשלים. אבל הבנתי שפרוייקט ההשלמה הוא מיותר. בספרים זוכי הפרסים יש עודף יצירתיות ואומנותיות ורבדים עמוקים שמאוד מהנים את המבקרים גבוהי המצח, אבל מפריעים לאנשים כמוני שבסך הכל רצו לקרוא סיפור.

ונחזור לגרוסמן. לדעתי יש שני גרוסמן, ולא אחד. אחד מהם הוא גרוסמן ילדי. כזה שכותב ספרי ילדים, וגם ספרים נעורים או פסודו-ילדים כמו יש ילדים זיגזג או מישהו לרוץ איתו. ויש גרוסמן מבוגר ורציני שכותב את ספר הדקדוק הפנימי ועיין ערך אהבה וכדומה. גם בספרים המבוגריים יכול הגיבור או המספר להיות ילד, אבל הספר הוא מבוגר, וגרוסמן המבוגר מבאס ומדכא אותי מדי. אני מעדיפה את הילדי. הוא מנוסח, הוא מעמיק, הוא קליל במידה, עם המון הומור מילולי לילדים וגם למבוגר המקריא ודימיון פרוע שלא שוכח לרגע שיש לו סיפור לספר.

===

עד כאן הסקירה שכתבתי אז, ובתגובה שאלה חמדת "אם לא קראת את הספר שזכה מדוע את כותבת פה מעין ביקורת במסווה של כבוד ותודה לסופר?!", ובכן - התשובה היא כי ככה זה, הדף האישי שלי באתר מוגדר כ"בלוג קריאה", ובלוג - הוא בלוג. אפשר להכניס לתוכו סקירות, ואפשר להכניס גם מחשבות אחרות הקשורות לספר או לסופר, בישירות או בעקיפין.

היתה שם גם תגובה של בר, והתייחסתי אליה בתשובות שלי. זה בכל זאת חשוב, כי יש כאן אמירה כללית על קריאה, למה אנחנו קוראים, מה זה נותן לנו, ולמה בכלל אנשים יוצרים אומנות. והתגובה של בר הכילה כמה סעיפים, שעם חלקם אני מסכימה ועם חלקם ממש לא.
1. "דויד גרוסמן הוא סופר מופתי. מעטים הסופרים שמצליחים להגיע לכתיבה בעלת רבדים, דקויות ועומק מדהים כמו שיש לו." - מסכימה. נראה לי שגם כתבתי את זה.
2. "דויד גרוסמן הוא סופר מופתי. מעטים הסופרים שמצליחים להגיע לכתיבה בעלת רבדים, דקויות ועומק מדהים כמו שיש לו." - חלק. לא הכל. ואם מכלול הקריאה בספר יוצר תחושות כואבות, או לא נעימות, או מגעילות (ספר הדקדוק הפנימי הוא מגעיל ממש) - אז לא, לא מתאים לי לקרוא.
3. "לא כל דבר צריך להיות קליל ובעל הומור." ההיפך מקשה וכואב היא לא "קליל ובעל הומור". ויש גם רבדים ומקומות באמצע. אפשר לכתוב רציני שהוא כואב אבל לא חותך, ולא חייבים לברוח לקלילות. זה נכנס לשאלה הגדולה מתי ולצורך מה קוראים. אני קוראת בעיקר לשם הפוגה וריענון.
4. "העובדה שקיימים אצלו כמה צדדים כבר מעידה על היותו ורסטילי." - נכון. והקורא יכול לבחור את הצד שמתאים לו יותר.
5. "הכתיבה שלו היא כתיבה שראויה לזכות בעוד המון פרסים". זה בדיוק מה שאמרתי. ראויה לפרסים וראויה לקריאה הם לא דברים שקולים, כי קורא מחפש דברים אחרים ממבקר.

בתגובה לתגובה אמרה בר "אם את קוראת לשם הפוגה ורענון אז בהחלט ספרים מסוג זה הם לא בשבילך. אני קוראת לשם למידה, השכלה, ידע, רכישת כלים וממקום שמאפשר לי לחוש מציאות אחרת, של מישהו אחר, במקום ובזמן אחר. ... אני חושבת שחלק מאמנות היא הצפה של תחושות כמו גועל, כעס, עצב ושנאה. לפחות בשבילי, וזו דעתי האישית. כדי שספר יטלטל אותי הוא צריך להיות הרבה מעבר לנורמה. ושוב, על טעם ועל ריח אין להתווכח, מזל שיש את שני הגרוסמנים כדי שתוכלי לבחור לך את מי שהכי מתאים."

וזה בסך הכל נכון.

===
ועכשיו רצה המקרה, או הגורל, או הקדוש ברוך הוא או מה שתרצו, ובאמת קראתי את הספר "סוס אחד נכנס לבר". ככה זה, שבע שנים משנות הרבה במחשבות ובהחלטות, וחוץ מזה הוא התגלגל לספריית הרחוב החביבה עלי, אז לקחתי וניסיתי, והנה התרשמותי. במילה אחת: קרינג'. זו התחושה שמרגישים כשאדם מכניס את עצמו לסיטואציה לא נעימה בחוסר מודעות, ואתה כצופה רואה את זה, יודע לחזות את חוסר הנעימות, וחוות את המודעות שחסרה לאותו אדם. דובל'ה ג'י הוא סטנדאפיסט, והופעות סטנד אפ הן מקור לא אכזב לקרינג' אם הן לא בנויות טוב ואם הקומיקאי לא מוצלח. הוא בן חמישים ושבע, הוא מופיע בנתניה, וההופעה שלו יורדת מהפסים. אבישי לזר, מכר של דובל'ה מהילדות, שופט בדימוס ולא חובב של הופעות סטנד אפ, נמצא במופע הזה בין הקהל. לכאורה הוא נמצא בו בגלל הזמנה של המופיע, אבל למעשה הוא מגיע בהזמנה של הסופר שאולי לא סומך מספיק על הקורא, ולכן מביא לבמה מישהו שיקריין את הקרינג'. הספר כתוב ברצף, בלי חלוקה לפרקים, עם חלוקה זניחה לפסקאות, והוא לסירוגין מונולוג ארוך של דובל'ה, ותיאור של אבישי לזר על הדברים שקורים - איך דובלה נראה, מה הוא עושה, איך הקהל מגיב, יחד עם זכרונות אישיים מהילדות המשותפת של שניהם, ילדות שמסתבר לאבישי, זו של דובלה היתה גרועה בהרבה משלו.
זהו, קראתי לאט. כי צורת הכתיבה לא עניינה אותי והבדיחות לא הצחיקו. עברתי כל פעם עמוד או שניים, וזה לקח הרבה זמן. בשלב כלשהו הסיפןר - הסיפור עצמו, לא המסגרת של דובלה המספר אותו לאחר ארבעים שנה ולא המסגרת הנוספת של אבישי שמספר לנו על דובלה שמספר אותו לצופים, הסיפור עצמו היה מעניין אז המשכתי הלאה. כמו שכבר אמרתי - גרוסמן הוא מספר סיפורים והוא יודע להחזיק אותם בעיקר כשהם מנקודת מבט של ילד או נער צעיר. והסיפור הזה על בן יחיד לשני הורים מוזרים שמבודד מהחברה ואז במחנה גדנע אומרים לו לחזור הביתה, והוא מבין שזו הלוויה של אחד ההורים רק לא יודע אם זה אבא או אמא, זה סיפור נוגע ללב ומעורר מגוון רגשות. ואז הגיע הסוף של הסיפור, לא של המסגרת של המסגרת, במין אנטי קליימקס לכל מה שנאמר לפני זה, וזהו. השאיר במין מחשבה "מה קראתי כאן בעצם".

===
אז אני חוזרת לאל תדאגי רותי. עכשיו יש לי נכדות להביא להן את הפנינה הנפלאה הזאת.”

“ספר שנראה לי בהתחלה מפחיד (במיוחד לפני השינה, במיוחד לילדה עדינה שרגילה לספרים עדינים) - אך לא בצדק. הבת שלי בת 5 אז - התפקאה מצחוק, וביקשה אותו שוב ושוב הרבה ימים אח"כ.”