• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של MishaEla

תמונה של MishaEla
דירוגדירוג
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה
שנת הוצאה:1994
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
lam attack
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ספר יפה, כתוב היטב, בהתחלה לא התחברתי אבל נכנסתי לזה עם המשך הקריאה. המבוגר אמנון כותב בשם הילד שהוא היה פעם, נונו, ומתאר את מערכת יחסיו עם אביו השוטר ועם "אימו החורגת" גבי, עם הרבה תוכן בין השורות, וכמובן מסע הרפתקאותיו עם פליקס העבריין, מסע לגילוי עצמי וחשיפת האמת על משפחתו. מתאים מאוד לבני נוער וצעירים. מומלץ בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של דרור
דרור
תמונה של חלבי
חלבי
ה
הקיסרית הילדותית
3קוראים|גיל ממוצע58|33%נשים

על המבקרת

תמונה של MishaEla

MishaEla

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
130 ביקורות•6 נבחרות•1,445 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•קובצי סיפורים - אנתולוגיות•ספרות מקורית
תמונה של MishaEla
MishaEla
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות130
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה1,445
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת86קובצי סיפורים - אנתולוגיות6ספרות מקורית5

דיון על הביקורת

2 תגובות
MishaEla
MishaEla•לפני 14 שנים

נעמה,

גם אותי. עדיין קוראת בו, למען האמת;)
נעמה 38
נעמה 38•לפני 14 שנים

אותי הוא פגש בשנות נעוריי הקצת יותר מאוחרות 30 ומשהו כזה ועדיין צבט בנשמה

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של MishaEla

קריקטור: הנחש וחברים

קריקטור: הנחש וחברים

טומי אונגרר

הוצאת צלטנר מתמחה בספרות ילדים איכותית, מיוחדת ומעשירה, מקורית ומתורגמת כאחד.
בצלטנר מקפידים על תוכן ספרותי מעורר השראה ועל ויזואליות מרשימה ומסוגננת, כאשר התוצאה, לקורת רוחנו, היא תמיד ללא רבב.
לאחרונה הזדמנו לידינו מספר יצירות מבית המלאכה של צלטנר,
הראשונה שבהם היא אוסף של חמש אגדות יפהפיות, סיפורי חיות, פרי עטו של סופר ואומן צרפתי. אונגרר נולד באלזס ב-1931, עבר לארה"ב ב-1956 ונחל שם הצלחה גדולה כסופר ילדים ומאייר, אך החל מ-1970 חי באירלנד עם משפחתו, עד פטירתו ב-2019.
הסיפור הראשון בקובץ הוא "קריקטור הנחש הטוב".
גברת צרפתייה זקנה מקבלת ליום הולדתה נחש מבנה החי בברזיל. הגברת נבהלת, אך עד מהרה הם הופכים לחברים טובים. הגברת מטפלת בנחש כמו היה ילד, דואגת לכל צרכיו, ואף מביאה אותו לכיתה בה היא מלמדת. קריקטור עוזר לתלמידים ללמוד שפה וחשבון ומשחק איתם להנאתם. לילה אחד הוא הופך לגיבור כאשר גנב מתפרץ לדירתה של הזקנה, וכל העיר מודה לו ומציינת את גבורתו.

הסיפור השלישי בספר הוא סיפורו של אמיל, התמנון הידידותי. לאחר שאמיל האמיץ מציל רב חובל ממלתעותיו של כריש במצולות הים, הם מתיידדים ואמיל עובר לחיות על היבשה. הוא נוחל הצלחה כנגן במסיבות ועובד בתור מציל בחוף הים. יום אחד אמיל החביב נקלע לאירוע של הברחת סחורה וחילופי ירי בין המבריחים למשטרה. אמיל התמנון נחלץ שוב לטובתו של הצדק, משתלט על המצב ועוזר לשוטרים לגבור על העבריינים.

הסיפור הרביעי הוא הסיפור של רופוס, העטלף הצבעוני. רופוס העטלף רגיל לחיות במערה החשוכה שלו, לישון ביום ולהיות ער בלילה. אך יום אחד הוא מחליט לצאת מאיזור הנוחות שלו ולהיחשף לראשונה לאור היום. רופוס מגלה עולם חדש ויפהפה של צבעים וגוונים. בהתרגשותו הוא צובע את עצמו בצבעי מים של צייר, ונהיה עטלף בהיר וצבעוני במקום שחור ואפור. אך כידוע, בני אדם חוששים מהשונה ולעתים קרובות מפחדים מחדשנות. האנשים נבהלים למראהו של רופוס ויורים עליו. רופוס נפצע, אך אספן פרפרים נדיב עוזר לו להחלים בביתו. למרות החברות החדשה, עם הזמן רופוס מתגעגע מדי למערה שלו וחוזר לחיות בה. כנראה שקשה לנו לשנות הרגלים שנולדנו עמם, והטבע שלנו גובר בסוף.

שני סיפורים נוספים הם הסיפור על אדלייד, הקנגורואית המעופפת, והסיפור על אורלנדו, הנשר המקסיקני.
הסיפורים עוסקים באומץ לב, עצמאות, התמדה, סקרנות, ובעיקר חברות טהורה. החיות בספר מנסות ללכת בעקבות לבן, לעתים הן נופלות בדרך, אך נדיבותן תמיד גוברת על הכל והן קמות וממשיכות בחיוך. האיורים מלאי עומק רגשי, עדינים, מקסימים ברכותם, לעתים מלאים בהומור ולעתים מכמירי לב. בשילוב אינטליגנטי מנצח, האיורים והטקסט הקצר מדייקים לקורא הצעיר את התמונה השלמה וכך מתקבלת יצירה עמוקה, מתוקה ונוגעת ללב.

קראתי עם ילדיי, בני 10 ו-11.5, את סיפוריו של אונגרר, ולמרות גילנו המבוגר הפקנו הנאה עצומה מהקריאה, ההתבוננות, הסקרנות שעורר בנו הטקסט והתגובות שעוררו בנו האיורים. שאלנו שאלות והסקנו מסקנות, עצרנו באמצע הקריאה וניחשנו איך תתפתח העלילה בהמשך, שמחנו גם כשלא צדקנו וגם כשקלענו בול.

הספר מומלץ לילדים בכל גיל, ולאוהבי ספרות ילדים מרגשת בכל גיל.

לפני שנתיים•
★★★★★
•MishaEla
נפש כנועה

נפש כנועה

ולדימיר פפרני

ספר זה הוא מקבץ חדש של נובלות וסיפורים מהזרם הריאליסטי הרוסי, שנכתבו החל מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.


הספר פותח בהקדמה נפלאה מאת ולדימיר פפרני, המסביר את פילוסופיית הריאליזם החברתי-פסיכולוגי וכיצד היא באה לידי ביטוי ביצירות הכלולות בספר זה. מההקדמה ניתן ללמוד עובדות מרתקות רבות על אישיות המחברים בספר ועל היחסים ביניהם, כשהיו כאלה.


הספר פותח עם ארבעה סיפורים של איבן טורגנייב. מתוכם אציין רק אחד, האחרון שבהם, הנקרא בשם המוזר "טוק.. טוק.. טוק", ורומז על הגיבור "התימהוני" (כך הוא מכונה בסוף הסיפור), קצין בשם טגלב, שהיה אדם שהאמין בגורל ובסימנים ואותות. טגלב זה נפל בפח של מהתלה שהיתל בו חברו, וכך מתחילה שרשרת מאורעות הזויה שסופה חייב להיות טרגי עבור האדם המאמין במשמעויות נסתרות ובפטליזם. סיפור מרגש מאוד, מותח, מורט עצבים אפילו, שמאוד נהניתי לקרוא.


הסופר הבא בספר זה הוא לא אחר מאשר דוסטוייבסקי, עם הנובלה "נפש כנועה" שתורגמה לעברית גם בעבר.
"נפש כנועה" זו שייכת לאישה צעירה, יתומה וענייה, שנישאה לגבר מבוגר ממנה בעל בית עבוט. מיד בתחילת הסיפור מוצגת לקורא גופתה, על השולחן בביתם המשותף, לאחר שהתאבדה האישה בקפיצה מהחלון. הבעל ההמום, ב"חשבון נפש" לכאורה, מעלה את זיכרונות חייהם המשותפים מרגע היכרותם, אך למעשה נדמה כי הוא נועץ בהתנהלותה של אשתו ובאישיותה - את האשם למותה. זוהי נובלה טרגית, על שני אנשים שחייהם הזוגיים היו מלאים בסתירות גורליות ובאירוניה חסרת רחמים.


מדוסטוייבסקי אנחנו עוברים לוסוולוד גרשין. בספר כלולות שתיים מיצירותיו. בראשונה, "פחדן", הדובר הוא אינטליגנט צעיר המתנגד ללחימה ולאלימות, ומצד שני מודע לכך שהן בלתי נמנעות. הוא מספר את תהליך ההתמודדות של חבר טוב שלו עם מחלה חשוכת מרפא, ובלית ברירה מתגייס בסופו של דבר לצבא, ללא מורא לחייו. הסצנה האחרונה בסיפור, הלקוחה משדה הקרב, היא מרגשת וקורעת לב, ושוב זועקת מתוכה באירוניה את הגישה הפציפיסטית של מחברה.


היצירה השנייה של גרשין, "נדייז'דה ניקולייבנה", עוסקת בנושא אחר לגמרי. גרשין יצר כאן סוג של "משולש רומנטי", המורכב מצייר מוכשר וטוב לב, חבר שלו שגם הוא צייר אך אנוכי וציני, ואישה יפה שניהלה אורח חיים "לא מוסרי", ובה הצייר החביב מוצא לו מודל מושלמת לציור שהוא מתכנן ליצור. שני הציירים, הטוב והרע, שואפים בדרכם לגאול את הבחורה מעברה המפוקפק, אך העניינים מסתבכים ואין מנוס ממאבק ומסיום מלודרמטי קשוח.


הצייר הבא שאנו פוגשים בספר זה הוא הצייר של צ'כוב בסיפור "בית עם עליית גג", מתוך שני סיפורים שלו המופיעים בספר. צייר זה מתאר את עצמו כבטלן חסר ערכים חברתיים מוגדרים, אמן גרידא, וכשהוא מתאהב בנערה מתוקה ורוצה להיות אתה, הוא נתקל בקושי מצד אחותה הבכורה. זוהי אישה ערכית, מלאה בעצמה, פעילה חברתית ובעלת אידיאולוגיה מוסרית שאותה היא טורחת לקדם בכל הזדמנות. הניגוד בין השניים גורם, בסופו של דבר, לסיום העצוב של סיפור אהבה שאך התחיל.


בהמשך אנו פוגשים את מקסים גורקי עם שתי נובלות, הראשונה בהן, "סיפור על רומן אחד", היא בעלת מוטיב פנטסטי ומתארת מפגש בין אישה צעירה לבין גיבור הרומן שכותב אחד מידידי האישה ובעלה. כפי שדמות בדיונית זו מתגשמת לפתע בחייה של האישה, כך, לאחר שהם מנהלים שיחה ארוכה והזויה, היא מתפוגגת מתוכם. הופעתה מובילה להשלכות משמעותיות הן בחיי האישה והן בחייו של הסופר שברא אותה ברומן שלו.


הנובלה השנייה, "וארנקה אולסובה", היא סיפור התאהבותו של מרצה אינטלקטואל ומגושם, חנון גמור, בידידתה הצעירה, האנרגטית והיפהפייה של אחותו, צעירה אשר שונה ממנו שוני מובהק פנימית וחיצונית. זוהי בחורה פשוטה וחסרת השכלה הקוראת תיגר על הידע המדעי והתרבותי של המרצה. מצד אחד הוא משתוקק לפתותה, שכן תשוקתו אליה בוערת, ומצד שני אין ברצונו לשאתה לאישה שכן היא איננה לרמתו במובנים משמעותיים מאוד. הנובלה מעולה וכתובה היטב, אך לטעמי ארוכה הרבה יותר ממה שהיה נחוץ.


הסופר הבא הוא אלכסנדר קופרין, עם שני סיפורים יפים ורגישים, וסיפור אחד נוסף שעליו ארחיב - נהר החיים. זהו סיפור ספוג באירוניה על בעלת מלון אחת, אלמנה, החיה עם קצין צעיר שגם עובד אצלה וגם משמש כמאהבה, ועם ארבעת ילדיה המוזנחים. זהו סיפור קצר עם מעט עלילה אך עדיין נשכני, ביקורתי, מעניין.


לבסוף, הסופר ליאוניד אנדרייב עם שתי נובלות משובחות. השנייה, החותמת את הספר, היא "יהודה איש קריות", נובלה המבוססת על הסיפור על יהודה הבוגד מתוך ספרי הקודש הנוצריים. יהודה איש קריות מתואר כאיש מכוער מאוד, מנוול ורמאי. הוא מתחבר לעדת תלמידיו של ישוע הנוצרי בעת מסעותיהם אל ירושלים ומנסה להתחבב על המורה האהוב, אך כמה שהוא מתאמץ, אינו מצליח, ומרגיש כי תמיד יישאר בצלם של תלמידים אחרים. יהודה מתכנן בהיחבא ואז מוציא לפועל את בגידתו בישוע - הוא מוכר אותו לרודפיו. אך בצד השני של המטבע יהודה למעשה אוהב, מעריץ ומרחם על ישוע, ומנסה לדרבן את תלמידיו להציל אותו מידי היהודים הזועמים. אנדרייב כתב נובלה מותחת ומרתקת על אנטי-גיבור עלוב נפש, מטורף, בעל אישיות שסועה, שהיווה אלגוריה לפרובוקטורים ובוגדים בני זמנו, אשר הופעלו בידי המשטרה החשאית של סטלין והיו למעשה סוכנים כפולים (כך לפי ההקדמה של פפרני).


הקובץ "נפש כנועה" הוא ספר מעולה cover to cover, מתורגם למופת.
הסיפורים מופיעים לפי סדר כרונולוגי של שנת הוצאתם לאור, אך ניתן לקרוא בהם בסדר שרירותי. נהניתי הנאה גדולה מהקריאה, והכתיבה על הספר אך הגבירה בי את הערצתי לכישרונות הגדולים המופיעים בו ולכישרונה הענק של המתרגמת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
ההסבר של ג'ורג' סילברמן

ההסבר של ג'ורג' סילברמן

צ'ארלס דיקנס

בנובלה קצרה זו של סופר דגול, הדובר הוא ג'ורג', המתאר במבט לאחור את חייו שהתחילו כילד עני מרוד החי במרתף נאלח.
הילד מתייתם ועובר לרשותו של חבר בקהילה דתית, אשר דואג לו למקום מגורים וללימודים בבית הספר.

עם השנים גדל הילד ונקלע לסיטואציה רגשית לא פשוטה, הגורמת לו לנקוט בצעדים שעלולים להרוס אותו.

דיקנס יצר כאן דיוקן פסיכולוגי של אדם שילדותו הפכה אותו לחסר ביטחון ברמה קיצונית ולשטוף חרדות בנוגע לתפיסות האחרים את אופיו. ג'ורג' גדל להיות גבר שפחדו הגדול ביותר הוא להיראות תאב בצע או אגואיסט בעיני סובביו. רגישות זו, תכונה בלתי נשלטת זו, הופכת למקור סבלו העמוק ביותר.

הספר הוא גם סאטירה חברתית מצוינת המתארת דמויות דתיות ציניות, שטחיות ודו-פרצופיות, להן הוא לועג בקולו של גו'רג' העדין אך האינטליגנט וחד ההבחנה. דיקנס שם ללעג את הנוצרים המזוייפים, התחמנים, העשירים החמדניים והאנוכיים, ומנגד הדובר, העניו והעני, המקריב את עצמו למען מי שאהבה נפשו.

דיקנס כמו אומר ל"נוצרים הטובים" הללו, הנה, קחו ראי, הביטו בעצמכם! השלכתם את תכונותיכם הנלוזות ביותר על האדם האחרון שזה מגיע לו.

סיפור מרגש, נקרא בקלות, מתורגם יפה, וכמובן מומלץ מאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
אבות ובנים [מהדורת הספריה החדשה - 1994]

אבות ובנים [מהדורת הספריה החדשה - 1994]

א.ס. טורגנייב

הספר הקודם מאת טורגנייב שקראתי היה "אהבה ראשונה", בתרגום יעל טומשוב. אבות ובנים שונה ממנו לחלוטין, אך מבחינת יפי הכתיבה ועומקה, הם דומים.

שתי הדמויות הראשיות כאן הם ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב.
ארקאדי, צעיר מאוד ונח להתרשם, מעריץ את בזארוב המבוגר יותר, רופא במקצועו וניהיליסט בהשקפותיו. הם מגיעים להתארח באחוזת אביו של ארקאדי, בה משתכן גם דודו פאוול פטרוביץ'. בזארוב מעורר את חמתו של הדוד, המייצג את האריסטוקרטיה של פעם, וניצתים ויכוחים בבית הקירסאנובים.

האינטראקציות הנרקמות בין ארבעת הגברים הללו לאורך הספר מרתקות. הן משקפות נושאים כמו פער הדורות, ערעור מעמד האדונים, חיזוק זכויותיהם של צמיתים, הטלת ספק באורחות החיים המודרניות והמסורתיות כאחד, ועוד ועוד.
סצינת הדו-קרב החזקה בין בזארוב לפאוול פטרוביץ', מגוחכת לחלוטין וגם מרגשת בדרכה, בלתי נשכחת.

אבל לא רק פוליטיקה מעניינת את חברינו.
אבות ובנים הוא גם סיפור של אהבות. אהבה בין גבר מזדקן לצעירה ממעמד נחות ממנו, אהבה בין ידידים שעם הזמן מאבדת מחיוניותה, אהבה נכזבת בין גבר שאינו יודע לבטא את רגשותיו כראוי לבין אלמנה יפה, עצמאית וגאה מאוד, התאהבות של גבר צעיר באישה מבוגרת ממנו המתחלפת באהבה אמיתית לאחותה של אותה אישה, אהבת הורים לילדיהם...

טורגנייב כותב בעיקר את ההתנהגות ופחות את המתחולל בנפש. הוא מעביר תחושות באמצעות תיאורים יפהפיים של הסביבה הפיזית, אם זו עונת השנה או השעה ביום או הגינה בה מטיילות הדמויות. אולי זה מקשה על ההיקשרות הרגשית של הקורא לדמויות, אך אישיותן מאוד נוכחת על הדף, וסוף הספר היה כל-כך נוגע ללב שבכיתי. טורגנייב האדיר הביע חכמת חיים והבנת אדם מדהימות. איכשהו הוא מצליח לרגש בעוצמה אחרי ספר שלם שכתוב באגביות כמעט. בנייטרליות.

התרגום של נילי מירסקי.. אין מילים. מושלם.

כדאי מאוד לקרוא את אבות ובנים שוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•MishaEla
שלוש נשים מתקוממות

שלוש נשים מתקוממות

ראובן מירן

ספר קצר זה מחלוק לשלושה חלקים, שלושה ראיונות עם נשים שעשו הסטוריה.
בכל אחד מהחלקים מצורף גם רקע על המרואיינת ו/או מידע נוסף מאת המתרגם, שבלעדיהם היה קשה יותר להבין את ההקשר ההיסטורי של הריאיונות הללו ואת עוצמת גדולתן של הנשים הללו.
לואיז מישל (1830-1905) היתה מהפכנית צרפתייה שקראה לאנרכיה, והעידה על עצמה שהנה פנאטית. במקור היתה מורה, אך פנתה לפוליטיקה ופעילות מהפכנית.
המראיין, מרמקס, מדבר עמה על המהפכה החברתית, על הסיבות לפעילותה, על דת, פילוסופיה ועוד.
לואיז מישל היתה אישה מאוד אינטליגנטית ומעניינת, כך נראה מהראיון.
דוגמה קטנה:
עמ' 18: "את מטריאליסטית ואתיאיסטית?
כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות".
אמה גולדמן (1869-1940) היתה יהודיה שנולדה בליטא ועברה לארה"ב בגיל 16. כמו מישל, גם היא היתה מהפכנית ואנרכיסטית. מקצועה המקורי הוא סיעוד.
המראיינת, מיכלסון, מדברת עם גולדמן על אנרכיה כמשמעותית לנשים, על נישואין, אהבה וילדים.
גולדמן היתה פמיניסטית ורבים מרעיונותיה נשמעים מודרניים מאוד, למרות שביטאה אותם כל-כך מזמן.
ציטוט נבחר:
עמ' 27: "האם האישה אינה חופשייה?
חופשייה?! היא השפחה של בעלה ושל ילדיה. עליה להיות חלק מעולם העסקים ממש כמו הגבר".
שירין עבאדי (1947) היא עורכת-דין איראנית שקיבלה את פרס נובל לשלום בשנת 2003 על פועלה בתחום זכויות האדם. היא חיה בבריטניה מאז 2009 וכתבה ספר בשם ""איראן מתעוררת". בספר זה ישנו ראיון עם עבאדי, משנת 2014, ובנוסף הנאום שהיא נשאה לאחר שקיבלה את פרס נובל. ד"ר עבאדי ייסדה את "המרכז להגנת זכויות האדם באיראן".
המראיין, אולשצ'וק, מדבר עם עבאדי על עמדותיה לגבי האיסלאם והקשר בינו לבין דמוקרטיה, על תפקידם של סטודנטים בקידום זכויות אדם, על האביב הערבי, על קבלת פרס הנובל והעובדה שהחרימו לה אותו, על דעתה בדבר תכנית הגרעין של איראן ועוד.
בנאום שהיא נושאת, היא מדברת על נושאי זכויות אדם באיראן, על התרבות האיראנית והקשר לשיוויון ודמוקרטיה ועוד.
ציטוט נבחר:
עמ' 52: "גם פגע הפליית נשים בארצות האסלאם .... שורשיו הם בתרבות הפטריארכלית ובשלטון הגברים באותן חברות - ולא באסלאם."
ספר זה מספק הצצה לרעיונותיהן האמיצים, פורצי הדרך והמרתקים של נשים חכמות ומעוררות השראה. אישית, היה לי קשה לקרוא אותו מהעובדה הפשוטה שאני פחות נהנית מקריאת ספרי עיון, אך הוא בהחלט מהווה העשרה מסוימת להדיוטות כמוני בתחומו.
וכמובן, תמיד מרגש לדעת שהיו נשים שלמרות שהיו להן רעיונות שלא עם כולם הייתי מסכימה, היה להן העוז העצום לרדוף אחר חלומותיהן ואמונתן בחברה שפסלה אותם.

לפני 5 שנים•MishaEla
טוב ויפה, ג'יבס

טוב ויפה, ג'יבס

פ. ג'. וודהאוס

טוב, תראו, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שסיימתי ספר כל-כך מהר, ביחס לזמן שיש לי לקרוא, ושהייתי כל-כך משועשעת ומדושנת-עונג מספר, ושבזמן בו הייתי עסוקה, לא יכולתי לחכות עד שאקרא בו שוב.
אז ככה:
וודהאוס הוא סופר אדיר. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת, מתוך שלושה שתורגמו לעברית ויש לי את כולם כמובן, ואין ספק שהוא סופר קומי נפלא, אינטליגנטי ומקורי.

ברטי ווסטר, הדובר בספר, הוא איש אנגלי צעיר ולונדוני. הוא חוזר מחופשה משפחתית בקאן, אותה העביר בנעימים כחודשיים עם דודתו דליה, בת דודתו אנג'לה וארוסה, טאפי. לכן הוא מאוד מתפלא כשדודה דליה שולחת לו מברק, בו היא קוראת לו להגיע בדחיפות לאחוזה בה היא מתגוררת, ללא הסבר.
מה מסתבר? לדודה יש בשביל ברטי תפקיד של מילוי מקום, אותו הוא מאוד לא מעוניין למלא...
כמעט בו זמנית, בעוד ברטי מנסה להתחמק מהמשימה בכל מאודו, מופיע על פתח ביתו חברו משכבר הימים, התמהוני וחובב הטריטונים, גאסי פינק-נוטל.
אבל מה, גאסי לא הגיע כדי לראות את ברטי דווקא, אלא את ג'יבס - עוזרו האישי. ג'יבס ידוע כבעל יכולות גבוהות בפתירת בעיות ביחסים בינאישיים, וגאסי זקוק לעזרה ולייעוץ מאדם בעל מוח מבריק כשלו. גאסי מאוהב וחסר אונים.
מפה לשם, מתגלגלים העניינים כך שכולם מגיעים לאחוזתה של הדודה דליה, ברטי וג'יבס, גאסי ובחירת לבו מדלן, וכמובן בני הזוג אנג'לה וטאפי, שמתגלעת בינהם מריבה העלולה להיות סופנית.
כך מתחילה קומדיה מופרעת של ניסיונות שידוכים וקירוב לבבות, של טעויות וכשלים, ושל טקס חלוקת פרסים אחד בו גאסי שלנו מבצע את הופעת חייו.

הספר נקרא ביעף שכן הוא מהנה, שנון, משעשע מאוד, ורובו כתוב כדיאלוגים בין הדמויות. ממש קל לתאר את העלילה כסרט בריטי מגניב. למתעניינים, יש סדרה בשם "ווסטר וג'יבס" שעלתה כולה ליו-טיוב, המבוססת על שתי הדמויות מספריו של וודהאוס. ומי שקורא באנגלית יכול להנות ממגוון רחב של סיפורים שהוא כתב אך מעולם לא תורגמו.
"טוב ויפה, ג'יבס" מומלץ מאוד, במיוחד בעתות כמו שלנו כיום. כיף אמיתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•MishaEla
פרויד מתעמת עם הספינקס

פרויד מתעמת עם הספינקס

המראיין: ג'ורג' סילבסטר פיראק

בספר זה תמצאו שני ריאיונות עם שניים מהמוחות הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. המראיין הוא עיתונאי/סופר/משורר אמריקאי, שהיה מקורב להרבה מאוד מפורסמים בתחומים שונים (היה ידיד טוב של המחזאי ג'. ברנרד שו, למשל) והיה המראיין האמריקאי הראשון שראיין את היטלר.

הריאיון עם פרויד התקיים ב-1926 באוסטריה. פיראק משוחח עם הפרופסור בן השבעים על שאלות הנוגעות לקיום האנושי, לחיים ומוות, לתסביכים ודחפים, תהילה והכרה, ספרות ואושיות תרבות. תוך כדי כך משתף פיראק את קוראיו במחשבות על הפרופסור הדגול, המרתק הזה.
ציטוט נבחר: עמ' 20: "ככול שהדבר נוגע לי, אני שבע רצון לחלוטין לדעת שהמטרד הנצחי של החיים יסתיים אחת ולתמיד. חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה"אני" והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי כאבסורד".

בריאיון עם איינשטיין, שהתקיים בשנת 1929, מתאר המראיין בהערצה את דמותו של הפיזיקאי הגאון, לא רק כמדען אלא בעיקר כאדם בן תמותה. הוא כותב על סבלנותו, על אהבתו לילדים, על צניעותו הבולטת, על תחביביו, אהבתו למשפחתו וכן הלאה. הם משוחחים על התיאוריות של איינשטיין ועל מושגים מתוכן, אך לא באופן שמקשה על הקורא ההדיוט להנות מהראיון. נושאים נוספים העולים בראיון הם עתיד האנושות, בולשביזים ופוליטיקה, ישו והנצרות, יהדות והתבוללות, מוזיקה וספרות.
ציטוטים נבחרים: עמ' 57: "אחרי גיל מסוים, .... קריאה מסיחה את הדעת יותר מדי מהעיסוק היצירתי. מי שקורא יותר מדי, ומעסיק את מוחו שלו מעט מדי, רוכש הרגלי מחשבה עצלים".
עמ' 64: ".... אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים."

ספר קצר זה מעניק הצצה מענגת אל חייהם ותורתם של שני יהודים אירופאים אשר היוו, כל אחד בתחומו, פורצי דרך נדירים, והשפיעו על התפתחות המדע בפרט והאנושות בכלל. בסגנון כתיבתו של המראיין ניכר היטב כשרונו הספרותי, ולא רק זה העיתונאי, והקריאה מהנה ומעניינת בו זמנית.

הספר בהחלט עושה חשק לצלול עמוק יותר אל קורותיהם של שני אישים נצחיים אלה.

לפני 5 שנים•MishaEla
פעמון הזכוכית - תרגום חדש

פעמון הזכוכית - תרגום חדש

סילביה פלאת

ספר הפרוזה היחיד שכתבה סילביה פלאת, מעט לפני שהתאבדה בגיל 31 סך-הכל, הוא רומן שרובו אוטוביוגרפי והוא נחשב לקלאסיקה.
פעמון הזכוכית הוא מסמך אישי שכותבת אסתר גרינווד, בחורה כבת 22, סטודנטית מצטיינת לספרות אנגלית מבוסטון. אסתר המוכשרת זוכה בתחרות של ירחון אופנה ויחד עם 11 צעירות נוספות היא עוברת לחודש לניו-יורק, לעבוד בירחון וליהנות ממסיבות, ארוחות חגיגיות ופינוקים קטנים נוספים.
אסתר מתארת בפרוטרוט את חוויותיה בקיץ ההוא בניו-יורק, על יחסיה עם חברותיה, הבילויים איתן, הבוסית שלה וכן הלאה. תוך כדי תיאורי ההתרחשויות בהווה, משלבת אסתר מבט רטרואקטיבי אל עברה וחוזרת אל זיכרונות משפחתיים, לימודיים וחברתיים, חלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות.
אסתר איבדה את אביה בגיל 9, וגדלה עם אמא קשת-יום שתמיד איחלה לה לעסוק כמוה בקצרנות כדי להרוויח את לחמה. אך אסתר האינטליגנטית לא מוותרת על תשוקתה לכתיבה וכשהיא חוזרת משהותה בניו יורק היא מקווה למצוא בבית מכתב עם בשורות טובות מתחרות כתיבה שהשתתפה בה. לאסתר יש גם איזה חבר שפעם היתה מאוהבת בו, אך זה עבר לה כשגילתה ששיקר לה, וכעת היא רק מחכה שיחלים ממחלה כדי שתוכל להיפרד ממנו רשמית.
אך בבית מצפות לאסתר חדשות רעות, היא לא התקבלה לקורס לכתיבה שחשקה בו, ואסתר נכנסת לדיכאון עמוק הכולל מספר ניסיונות התאבדות ובעקבות זאת אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
החלק האחרון בספר, העוסק בשהותה במוסד לפגועי נפש, מעניין יותר מתחילתו, והיה יכול להיות הרבה יותר טוב לו היה מציג את החיים ואת הקשרים במוסד יותר לעומק. למשל, אסתר מציינת מספר פעמים כמה היא קשורה לפסיכיאטרית המטפלת בה, אך היא לא מפתחת כלל את סיפור הקשר בינהן, וזה היה חסר לי. ישנן דמויות נוספות בסיפור שאסתר באה עמן במגע, אך גם הדמויות והקשרים האלה מתוארים ברמה שטחית למדי. סגנון הכתיבה של אסתר הוא כזה שיורד לפרטי פרטים יבשים אך כמעט ואינו נוגע בהתחוללות הנפשית. הרגשתי שאסתר לא נותנת לקורא מספיק "בשר" להבנה טובה יותר של נפשה, וחבל, כי סילביה פלאת כותבת היטב. הדימויים שלה מקוריים, מעניינים, יפהפיים.
תרגום חדש זה לפעמון הזכוכית הוא מעולה, ללא ספק, ועל כך יש להודות להוצאה.
אך הספר בכללותו, כיצירה ספרותית, לא מגיע לרמה לה ציפיתי. הוא לא עניין אותי מספיק ולא גרם לי להתלהב, ורוב הזמן הרגשתי כמו יומן די ממוצע של נערה מעורערת ש"חופרת" על עצמה ועל חייה, לא משהו חריג בחשיבותו או ביופיו. סיפורה העצוב של הנשמה המעורערת הזו דיכא אותי במהלך הקריאה ושמחתי שלפחות הסיום ביצירה, בניגוד לסיום במציאות, היה אופטימי.
הספר מתאים מאוד לקריאה לבנות הגיל עליו הוא מספר, עשרים פלוס.
אני בטוחה לגמרי ששיריה של פלאת היו טובים פי כמה מספרה היחיד.

לפני 5 שנים•MishaEla
כנפיים שחורות למלאך שלי

כנפיים שחורות למלאך שלי

אליוט צ'ייז

כנפיים שחורות למלאך שלי, שפורסם בעברית בהוצאה המעולה זיקית ז"ל, מוגדר כספר מסוגת הנואר. אני מניחה שזה כך מכיוון שהספר מלא בעבריינים, ועבירות, ואקדחים, ומשטרה, ותשוקות אפלות, ומניעים פסולים. אבל מעבר לכל זה, אני מעדיפה לזכור שזהו גם סיפור אהבה, סיפור אהבה לא-קיטשי ולא ממש אפשרי וקצת סדו-מזוכיסטי, בין גבר צעיר, ונאה, ופגום, לאישה צעירה, ויפה מאוד, ופגומה.
טים הוא עבריין שברח מהכלא, עבד קשה להרויח כמה דולרים, ואז יצא משם כדי לנסות ולממש תכנית ותיקה להתעשרות בזק. הוא פוגש בוירג'יניה, יפהפיה העוסקת בזנות אך נראית כמורגלת בחברה הגבוהה, ובלית ברירה מצרף אותה למסע ארוך, מתוחכם ומתוכנן היטב, מסע בנפתולי החברה האמריקאית ובעורקי הנופים של ארה"ב. הקשר ביניהם מורכב מאוד, הוא מורכב מצד אחד מחיבור רגשי ופיזי, ומצד שני מניסיונות התרחקות והיפרדות. חלק מהזמן טים אפילו שוקל להרוג אותה... וקשה להאשים אותו, בהתחשב בעובדה שהגברת יכולה להיות מאוד מעצבנת לפעמים, קרה, מוזרה, בוגדנית, ערמומית וחצופה.
בכל מקרה, טים הוא העבריין הרגיש, לא בדיוק מוסרי אבל בהחלט בעל שכל ישר ונקודות תורפה. הוא מספר את סיפורו בקול בהיר, ישיר, לא מתנצל ולא מתייפייף. המחבר מכניס לפיו של טים תיאורי נוף נהדרים, שפה ספרותית יפהפיה, ולא מעט נגיעות אירוניות והומור שחור.
הספר הוא מעין סיפור בלשי אבל הפוך, הוא מסופר על-ידי העבריין עצמו, והוא מותח במידה, הוא גורם לך לתהות כל הזמן מה עלה בגורלן של הדמויות והיכן בעצם נמצא טים כעת כשהוא מעלה את זכרונותיו על הכתב.
הסיום השאיר אותי מאוד מעורערת ליום יומיים. אין ספק שהספר לא מיועד לבעלי קיבה רגישה מדי. יש בו כמה תיאורים מאוד לא נעימים של אלימות וכיו"ב, אבל שווה להתמודד עמם בזכות הכתיבה המצויינת, החוכמה שלו, הביקורת החברתית המעניינת, והאנושיות העירומה שבו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•MishaEla

ביקורות נוספות על "יש ילדים זיגזג"

יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

מישהו אי פעם הלך לסרט זר, וחשב, "רגע. מה אם עובדים עלי? מה אם הכתוביות משקרות, וכל הקשר בינהן למה שיוצא מהפה של השחקנים, להגיון של הסרט, מקרי בהחלט? מה אם אני יושב ומקשיב במשך שעה וחצי להגדרות מילוניות הנאמרות ברגש, שגורם להן להישמע קשורות למה שקורה על המסך?"
אני בהחלט חשבתי.

"יש ילדים זיגזג" יוצא לקולנוע. יצא, נכון לכתיבת הביקורת. זה סרט הולנדי, והדבר שהכי רציתי לעשות כששמעתי על זה היה לבדוק בעצמי אם לפחות בסרט אחד הכתוביות לא משקרות לי.
וגם כדי לצחוק על שאר הקהל, שימשיך להתחבט בשאלה האם הכתוביות לועגות לו או לא. כדי להרגיש את הכוח שיש בידע, את הכוח שיש לי על הקהל. רק המחשבה על זה שיכרה אותי לגמרי, ולכן, החלטתי ללכת.

שבוע לפני, עברתי בספריה, בטעות (כן כן.), ואיכשהו, למרות שהכרזתי שאני לא משאילה יותר ספרים מהספריה, מסיבה ששכחתי כבר מזמן, יצאתי עם שישה ספרים, אחד מהם הוא "יש ילדים זיגזג", כי אני חייבת להיות המעצבן באמצע השורה, שלוחש חזק מספיק כדי שכולם ישמעו שזו בכלל השורה של הזה ולא של ההוא, שככה זה לא היה בספר ושבראש שלו, הגיבורה נראתה אחרת.

אני מזהירה, כעת יבוא הבזק-לעבר, בתקופת זמן לא ידועה, לפני לא יותר מחמש-עשרה שנים, שיכלול ספוילרים.



"אבא, על מה זה "יש ילדים זיגזג"?" שאלה הילדה, אחרי שנזכרה בציטוט שראתה איפהשהו, ציטוט שהקסים אותה. משהו על שוקולד.
"זה על ילד שנוסע ברכבת מירושלים לחיפה, וסבא שלו חוטף אותו." אבא ענה. (תודה, אבא, הייתי צועקת אליו דרך השנים, אם הוא היה יכול לשמוע אותי.)
גבעות חלפו מבעד לחלון, ושאלות חדשות צצו.
"למה סבא שלו חטף אותו? איך סבא שלו חטף אותו? אם הוא סבא שלו, למה הוא חטף אותו? איך זה קשור לשוקולד?", כי ברור ששוקולד היה הדבר המרכזי שעניין את הילדה.
"זה מסובך. תביני כשתקראי." (לפחות לא "תביני כשתהיי גדולה" או "נסביר לך בגיל 16", שבגיל 8 נראה כמו נצח, חיים שלמים, ממני. וזה באמת היה.)

זה כל מה שאני זוכרת מהשיחה. מדי פעם אני נזכרת, ואני מחליטה להבין אותה, אבל ביום המחרת אני שוכחת מהכל, כרגיל, כי זה מה שאנשים עושים, שוכחים.

שכחתי ממנה עד אמצע הספר, בערך.

קראתי אותו בנשימה עצורה? לא.
הייתי מופתעת לחלוטין? לא. גם בלי הספוילר מאבא, ראיתי את זה מגיע. אני טובה בדברים כאלה.
קראתי ברצף, יום ולילה, עד הסוף-סוף? לא.

כן ביליתי חמישה ימים עם חיוך מטופש על הפרצוף, מדלגת בכל מקום, עושה דברים נועזים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט, כי אני ארגיש עלובה, ובצדק.), עושה דברים מטופשים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט גם פה, והפעם כי יש גבול לכמה מטופשות אפשר לדחוף לתוך משפט.), והייתי מאושרת כזו. אפשר להאשים את חופשת פסח, אבל אני לא חושבת שזה בגללה.

וכשהסוף הגיע, ואיתו הריקנות שספרים תמיד גוררים איתם, ריקנות שגוררת עוד ספרים כדי למלא אותה, במעגל קסמים בלתי נגמר, היא הייתה גדולה יותר מבדרך כלל. והיא גרמה לי לחשוב.

כעת לנושא אחר לחלוטין: אני אוהבת להתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר, ולקרוא חצי שעה. למה? אני לא יודעת להסביר.

"הלכתי בקלות. בעטתי בצמיג של מכונית חונה. סתם ככה, נבעטה לי הרגל. מה יש. הכל פה שלי כעת. הרחוב, העיר. הרחובות. אתם ישנים, ואני מרחף סביבכם, חד, מסוכן, לא צפוי, לא שייך לאף אחד. אם מתחשק לי- אני יכול להרוס לכם חצי עיר. אפילו לשרוף. מי ידע? מסכנים שלי. תמימים שלי, מפונקים. לילה טוב לכם. אל תפחדו. אני לא אעשה לכם כלום. אני טוב ורחום."

בכמה שורות, 66 מילים, דוד גרוסמן הצליח לסכם את הסיבה לנדודי השינה הרצוניים שלי יותר טוב ממה שאני הצלחתי אי פעם.

אני לא צריכה להיות מרותקת לספר, מופתעת מכל מילה בו, להרגיש געגועים אליו כשהוא לא ביד שלי, כדי שהוא יהיה ספר מעולה, אחד מהטובים ביותר שקראתי.
קראתי הרבה בחיים שלי, החל מ-"מעשה בחתול רחוב", המשך בגוש ההוא, רוב החיים שלי, שאני לא זוכרת ולו ספר אחד שעבר אצלי בידים בו, וכרגע, כלה ב-"המדריך שהלם לחיי גמדי הבית, היער, הבר, הקרח והגינה". "יש ילדים זיגזג" עקף את כולם ומצא את מקומו בראש הרשימה. הוא בהחלט לא הספר הטוב ביותר שקראתי, בעיקר כי על רוב הספרים אני מסכלת מנקודות מבט שונות, אבל גם כי בטוח קראתי מתישהו ספר שנראה לי אז כליל השלמות, הספר הכי טוב שקראתי ואקרא, ושכחתי ממנו.
גם מ-"יש ילדים זיגזג" אשכח. כי זה מה שאנשים עושים. יותר חשוב- זה מה שאני עושה. אבל היה לנו טוב, לי ולו, בזמן הקצר שהיינו ביחד, בזמן שהוא בילה בראש רשימת הספרים הכי טובים שקראתי.

אני כבר לא אלך לסרט. זה יהרוס לי את הספר. את הזכרונות שיש לי ממנו, למצוא הסתירות בין מה שקרה בראש שלי לבין מה שקרה בראש של הבמאי. יהרוס לי לראות מה הם שינו בעיבוד למסך הגדול. אפילו לא כדי לדעת מה עושות הכתוביות. (בלילות, בלילות.)

"ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גילוי לב נדיר, של קרבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי האדמות, את צוואתי הרוחנית:
אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.
ימתקו לי רגבי עפרי."

אני לא צריכה ספר שלא אוכל להניח מהיד. אני צריכה ספר שישאיר אותי, ריקנית ומלאה במחשבות, חושבת על עגבניות ניידות ופרות שוחות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•הבלגית המעופפת
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

הנה ספר ששרד את מבחן הזמן.
גם עשרים שנה אחרי שקראתי אותו בפעם הראשונה, הספר הזה משמעותי ועושה את העבודה.
תודה על זה, לא מובן מאליו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•קרן
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

מה תועיל עוד ביקורת על "יש ילדים זיגזג" היש עוד חברי סימניה שלא קראו את יצירת המופת הזו? אך איך אפשר לסיים את הספר הזה בשתיקה? טוב, אז אכתוב בקצרה.

כמו הרוב, גם אני קראתי את הספר בשיעור ספרות אני מעריכה שקראתי אותו לראשונה (וגם לאחרונה עד השבוע) לפני כ-15 שנים. מה זכרתי ממנו? בעיקר מה שזוכרים מ"מטלה" זכרתי את המוטיבים- משחק, תחפושת, זיגזג, חליל, אקדח, שוקולד... זכרתי דמויות, את יעקב האבא השוטר הקשוח, את גבי השמנה חברה של יעקב, את פליקס הסבא הרומני (אפילו זכרתי שבראש שלי הוא דיבר כמו סרג'ו קונסטנסה), את לולה השחקנית המפורסמת וכמובן את נונו.

אילו היה מדובר בספר "רגיל" , ניתן היה לומר שזכרתי את העיקר. אך העלילה, קסומה ומיוחדת ככל שתהיה, היא רק הסייד קיק לדבר האמיתי בספר הזה.

כל הספר כולו, הוא חידוד לשון אחד גדול, כמו שיר שמתפרש על 300 עמודים ומגולל בתוכו סיפור מעולה וסוריאליסטי (הסצנה של האסיר והשוטר על הרכבת, נניח, יכלה להיות בקלות סצנה מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות") מלא דמויות צבעוניות, עלילה מתפתלת, משחק מתמשך כשלאורך כל הדרך נשאלת השאלה "מי אני?" מה תפקידי בעולם, מי הם חברי, מי אני?, ילד או גבר, ילד טוב או רע, או גם וגם?, האם זה בסדר להיות כזה? ועוד שאלות שצצות בגיל ההתבגרות.

הכתיבה המרהיבה של גרוסמן, כמה מרהיבה? הנה אני אעשה פה ניסוי ממש "און ליין". אני טוענת שאם פותחים בספר באופן אקראי ומניחים את האצבע באופן אקראי, כל משפט עליו האצבע שלי תיפול הוא משפט שראוי לציטוט. ולהלן התוצאות:

"גברת מרכוס היתה מגחכת שסילוק לשבוע זה בהחלט עונש מתון לילד כמוני, למים רדודים כמוני, לתבן-לפני-הרוח כמוני – בימים ההם מורים היו משקיעים מחשבה רבה בעלבונות שלהם"

" אני מקצוען. מקצוען. אמן. אני ילד מתחלף"

"טוב, די. צריך הולך. סידורים תחופים. אולי פעם עוד נראה אותך. אולי כבר לא. אולי פעם תלך ברחוב, ואיזה ואיזה סבא נוח ניגש אליך אומר לך שלום. הכול יכול לקרות בעולם שלנו. הכי חשוב שהכרת את פליקס, ושאני היכרתי אותך."

"האשה לבשה שימלה שחורה, כי שחור מרזה. גם בגד עם פסים לאורך מרזה. והכי מרזה, היתה גבי צוחקת, זה לעמוד ליד מישהו שמן יותר ממני, אבל עוד לא מצאתי כזה."

טוב הבנתם, הניסוי צלח! (מ.ש.ל)

אז לסיכום, זה ספר שאם היה אפשר היה מקבל גם שישה כוכבים, שיבולת זהב וצעיף סגול

לפני 8 שנים•
★★★★★
•וונדי פן
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

אי שם בכיתה ט׳ המורה שלי לספרות אמרה לקנות את הספר הזה.
הבאנו אותו לכיתה והיא התחילה להקריא לנו את העמוד הראשון.
אני אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לקרוא ובאותה תקופה דיברו אליי יותר ספריי פנטזיה.
לפני כמה חודשים החלטתי לסדר את מדף הספרים, ואת הספר הזה רציתי למסור, אמרתי לעצמי שאני לא אקרא אותו כי הוא בטח מתאים לילדים, והתקציר והכריכה לא משכו אותי. אמרתי לאמא שלי את זה והיא אמרה ״אם אמרו לכם לקרוא אותו בבית ספר כנראה הייתה לזה סיבה״ אז החלטתי לתת לו צ׳אנס.
תוך שנייה צללתי ליצירת מופת הזו. הדמויות נכנסו לי ללב כל כך חזק, והעלילה סחפה אותי כמו ששום ספר לא סחף אותי כבר שנים רבות.
מצאתי את עצמי קוראת בכל שנייה פנויה, כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן.
התיאור של הדמויות היה כל כך מדוייק שאני בטוחה שאני מכירה כל אחת ואחת באופן אישי.
הספר נכתב עם המון הומור, ומצאתי את עצמי צוחקת איתו לא פעם אחת.

המספר, מספר את סיפור בר המצווה שלו היה 30 שנה קודם לכן, והילד בן ה13 מעלה זכרונות מעברו, וכל הסיפור עצמו מתרחש סך הכל שלושה ימים.
העלילה קופצת בין תקופות זמן כל רגע, וזה עשוי בצורה מדהימה.

אף פעם לא כתבתי סקירה לספר, אבל פשוט לא הצלחתי להשאר אדישה.

תודה לדויד גרוסמן על היצירת מופת הזו.
תודה למורה לספרות שהכניסה את הספר לחיי.
תודה לאמא שאמרה לי לתת לו צ׳אנס.
ותודה לנונו פיירברג שדרכו למדתי המון על עצמי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Are you ready kids?
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

נונו נפנף בידו אל אביו וגבי שעמדו על הרציף וצפה בהם מתרחקים וקטנים מרגע לרגע. הוא החל לחפש את הקרון שלו. נונו מצא את הקרון ונכנס לשבת. אחריו נכנסו אסיר בבגדי אסיר ושוטר אזוקים אחד לשני. הם מלמלו לעצמם ולבסוף נרדמו כאשר נונו יושב ביניהם. נונו גדל וחונך על ידי אביו לא לבטוח באיש ותמיד להיות דרוך כיאה משוטר. האסיר והשוטר עזבו את הקרון והמשיכו לדרכם. על המושב לצידו, הבחין נונו במעטפה עם השם שלו. במעטפה היה כתוב שאביו וגבי הכינו לו מבחן בגרות קטן ומתנה לכבוד גיל המצוות שקרב ובא. נונו בהתלהבות צעירה מלאת חיים יצא מהקרון והתחיל חוקר וקורא את סביבתו. במסעו ברכבת עבר על יד קרון ובפנים הבחין באדון מבוגר היושב לבדו. נונו נכנס אל הקרון ושם התחילה לה הרפתקה שסוחפת איתה סיפור משפחתי מרגש, כואב אבל גם טיפה אופטימי.
במהלך המסע נונו עושה דברים שמעולם לא חשב שיעשה. נונו יוצא למסע שכביכול אמור להכין אותו לבגרות, מסע שאביו וגבי הכינו לו כמתנה לכבוד בר המצווה. מסע שיהפוך אותו לגבר. במהלך המסע נונו מספר את סיפור חייו, על החברים שהכיר עד כה ועל חיי היום יום שלו כבן של שוטר. על גבי חברתו של אביו, המזכירה שלו מהתחנה. על היותה חברתו הטובה ביותר, על ימי הכיף שלהם בתא, על הביקור החודשי בים ובמפעל השוקולד.
הפעולות שעשה והאנשים שפגש במהלך המסע גרמו לו להעלות שאלות רבות בנוגע לחייו, לאביו, גבי ואמו שלא הכיר מעולם, חלק מעברו שהיה כלא היה. מעולם לא דיברו איתו על אמו. אביו לא היה מוכן לשתף אותו וגבי הייתה שם לצידו, משחקת את תפקיד האמא ואולי קצת יותר...
נונו מרכיב את הפאזל, חלק ועוד חלק. התמונה מתבהרת לאט לאט והנקודות מתחברות. נונו מגלה את עברו בצורה שלא ציפה לה מעולם. הוא מגלה חלק אחר במשפחה שלו, חלק אחר שהיה טמון בתוכו כל השנים האלה ורק חיכה לפרוץ אל האור ולחשוף את כל האמת. הוא מבין שאנשים בחייו הכינו אותו כל אותם השנים לרגע המיועד.
סיפור סוחף, מרגש עד דמעות! מעולם לא קרה לי שהתחלתי לדמוע במהלך קריאה של ספר. כמו שאומרים, תמיד יש פעם ראשונה. גרוסמן הצליח ליצור סיפור משפחתי מסובך ומרגש. הסיפור כתוב ובנוי בצורה כל כך חכמה שמלווה אותנו לאורך כל הספר ויחד עם נונו מחברים את אותם נקודות ובונים יחדיו את התמונה של סיפור חייו. אותו סיפור שהסתירו ממנו כל כך הרבה שנים ושלבסוף השתחרר ויצא אל העולם, חופשי סוף סוף!
מומלץ מאוד, קריאה מהנה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

כמו ב"מישהו לרוץ איתו" גם הספר הזה עוסק בנער הרפתקן ונועז שנקלע לשולי החברה ומתחבר אל עולם הפשע.
נונו יוצא להרפתקה שביימו אביו ובת זוגו לכבוד בר המצווה שלו מבלי שינחש אילו הפתעות מצפות לו. אולם במקביל לתכניתו של האב יש עוד בן משפחה שתכנן עבור נונו הרפתקה גדולה אף יותר, על גבול הפנטסטית, והיא שתגלה לנונו פרטים רבים על הוריו שהוסתרו ממנו עד אותה עת.

גרוסמן מיטיב לתאר את חיי הדמיון והרגש של הנער ורוקם סיפורי אהבה משפחתיים בכשרון.
הספר נע בין עלילה מותחת מעברם של הורי הנער אל ההווה כאשר כל תחנה בהרפתקה הפנטסטית שעובר נונו קשורה בעבר של הוריו.

ספר מקסים ומומלץ לנוער ובוגרים.

* יש לי בעיה עם הצורך של גרוסמן לסגור את העלילה כל חוטי העלילה עד הפרט האחרון ולא להשאיר לקורא מקום לתהיות והרהורים.
עובדה זו פגעה בהערכתי את הספר ועל כן נתתי 4 כוכבים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•טימידו
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

יש הרבה דרכים להרוס לאנשים את חווית הקריאה בספר: אפשר לספר להם מראש חלקים מהעלילה, אפשר לדון על הספר בקולי קולות טרם הקריאה, אפשר סתם ככה להרעיש ולהפריע בזמן שהם קוראים. אבל הדרך הכי טובה והכי בדוקה להרוס לאנשים קריאה בספר מסויים היא זאת: הכניסו אותו לתכנית הלימודים בבית הספר. מכאן ואילך זו לא קריאה, אלא מטלה, וכל התענוג נגוז ואיננו.

את הספר "יש ילדים זיגזג" קראתי לפני שנים. לדעתי לא הרבה אחרי שהוא יצא לאור, ובעוד הרעש התקשורתי סביבו גואה ועולה. ברשימות כאן באתר סיווגתי אותו בתור "שווה קריאה שניה". והנה הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות הזאת הגיעה בדמות השישסטית שלי שחויייבה לקרוא את הספר במסגרת שיעורי ספרות. היא ניגשה למשימה בחוסר חשק מופגן, ואחרי כחצי שעה סגרה את הספר. "זהו? כבר סיימת לקרוא?" תמהתי, והיא ענתה "המורה אמרה לקרוא עד עמוד 41, אז זה מה שעשיתי". הנה, אתם רואים? החטא הקדמון בכבודו ובעצמו. קחו ספר כיפי ומהנה, ותחייבו ילדים לקרוא אותו. כמטלת שיעורי בית. כך תגרמו גם לילדים שהכי אוהבים לקרוא לעשות את המינימום האפשרי, ואח"כ להסתובב בבית חסרי מנוחה ולחפש חומר קריאה. יופי.

אז גאלתי את הספר מקרן הזווית אליה נזרק ופצחתי בקריאה שניה. אין מה לומר, אכן שווה. כבר ידעתי את הסוף, ועדיין היה שווה להכיר שוב את נונו השובב, זה שהיום היה מקבל שלל אותיות נרדפות המתארות את קשייו, ואולי גם כדור או שניים לסיוע. להתלוות אליו במסע לחיפה, בעוד גבי שטיפלה בו מאז מות אימו, ואביו מפקד המשטרה, מנסים ליישר ביניהם את ההדורים. ושוב הלב רטט עם ההרפתקה שמסתבכת לה יותר ויותר, והופכת מסתם "הפתעת בר מצווה" לחטיפה, למאורעות פליליים, ולמסע שורשים מפחיד ומרתק.

כאן צריך לעצור ולהבהיר משהו. הכל יודעים מי זה דוד גרוסמן. מה שלא ידוע ברבים הוא שאין גרוסמן אחד, אלא שניים. יש גרוסמן המבוגר, ההוגה, כבד המשקל, ויש גרוסמן הילדי. זה לא קשור בהכרח בגילם של הגיבורים, שכן ב"ספר הדקדוק הפנימי" למשל הגיבור אינו מבוגר, ובכל זאת זה ספר מבוגר לעילא. "יש ילדים זיגזג" כמו גם "מישהו לרוץ איתו" וכל ספרי הילדים המעולים נוסח "ג'ירפה ולישון", פוגשים גרוסמן אחר. עולץ, פרוע אפילו, כזה שרוקם לך אגדה, והולך איתה. כזה שלא אכפת לו שהעלילה מתעגלת מדיי, מסתדרת מדי. שהיא ברורה מאליה לקורא. זו אגדה. וכך צריך להתייחס אליה. לא לבדוק אם אכן יתכן פושע רב מעללים כמו פליקס גליק, או האם היתה שחקנית בהבימה כדוגמת לולה צ'יפרולה, וממה בדיוק היה עשוי צעיף המשי הסגול שלה.

ועכשיו פניה אישית לשי פירון, שר החינוך החדש: אנא, בבקשה ממך, גאל את ילדי ישראל מהחובה המעיקה לקרוא את הספר הזה, שחרר אותם מהמועקה, כך שיוכלו לקרוא אותו בהנאה, ובלי מורא המורה לספרות.

לפני 13 שנים•נצחיה
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

ושוב אהבה, והיא עוטה שמלה שחורה כי שחור זה מרזה, וצווארה צעיף סגול ויש לה מבטא רומני שרמנטי להפליא והיא ילד עיניו פעורות וגם אישה שגם היא ילד כמהה לאהבה. ואם לרגע הברייה המשונה הזו בוהה אליכם מהמראה, סבירות גדולה שאתם אנושיים, או כפי שפליקס היה אומר הבזק אור מסנוור בין חושך גדול לחושך גדול. והסיפור הוא אותו סיפור על ילד שמחפש את אהבת אביו ואהבת אימו שמעולם לא הכיר. ויש גם אישה שצוחקת כי דמעות כבר אין, וגבר שאיבד את אהבתו ופושע מזדקן ושחקנית תיאטרון שנמאס לה. ויש שוקולד, ומשם מתחיל כל הסיפור, וכל דבר שמתחיל משוקולד הוא טוב בהגדרתו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Regi
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

"טוב, די. צריך הולך. סידורים תחופים. אולי פעם עוד נראה אותך. אולי כבר לא. אולי פעם תלך ברחוב, ואיזה ואיזה סבא נוח ניגש אליך אומר לך שלום. הכול יכול לקרות בעולם שלנו. הכי חשוב שהכרת את פליקס, ושאני היכרתי אותך."
גאוני !

ביקורת ראשונה... ואני, כרגיל, לחוצה או נבוכה, חוששת לעשות משהו לא נכון, לפשל, לאכזב. אני ילדה עם הרבה חרדות.
אל הספר היוצא דופן הזה הגעתי בדרך הכי צפויה בעולם. נתנו לי לקרא אותו לעבודת קיץ, אותו ואת "מומיק", עוד ספר מבית היוצר של דויד גרוסמן, אבל זה סיפור אחר, לביקורת אחרת.
לא התחשק לי לקרא את הספר הזה, אני לא אוהבת שאומרים לי לקרא ספרים. אני אוהבת לבחור אותם בעצמי, להבחין בזווית העין בקורבן הבא שלי, ולהסתער עליו ללא רחמים (דימוי לא מוצלח לקניית ספר). אבל לצערי ולעצרם של כול הכיתה שלי, אף אחד לא ממש שאל אותנו בנידון. אז, תקראו או תיכשלו.
כמובן שכול הילדים בכיתה שלי, שהספר האחרון שהם קראו הוא "האריה שאהב תות", הלכו מיד לסרט והתרברבו בפניי חבריהם איך הם הצליחו לסיים את מטלת הקיץ בלי שהם יצטרכו לקרא איזה ספר מפגר. (יצטרכו זה בט', בדקתי הרגע באינטנט !) אז בכול מקרה, אני וקבוצה קטנה מאוד המכונה "האינטילגנטים", הילדים שמבינים שסרט וספר הם אף פעם לא אותו דבר - שהחברים שבקבוצה הזאת הם אני ועוד שני ילדים - החליטו לקרא את הספר.

בהתחלה לא אהבתי את הספר, אפשר לומר שממש סבלתי ממנו והתפתתי להפסיק לקרא. הכתיבה של גרוסמן נראתה לי גסה ומשעממת, הוא משתמש בכתיבת תודעה, שלא חיבבתי מעולם, ובתיאורים שלו אין שמץ של עדינות. לקח לי מאה ועשרים עמודים בערך להבחין בקסם שבכתיבה שלו. הבנתי שהתיאורים הגסים שבספר הם הדרך המיוחדת שלו לתאר את המציאות. בלי טיפת ייפוי. התחלתי להעריץ את הסופר ואת הספר, לא לאהוב, להעריץ.
אני לא יכולה לומר שנשאבתי לספר, שייחלתי שהוא לא יגמר לעולם, אבל אני כן יכולה לומר שהכתיבה של גרוסמן מאוד מיוחדת ואמיתית, ושלא כול אחד יכול להתחבר אליה.
כוכב אחד יורד בגלל ההתחלה, שלפי דעתי הייתה צולעת מדי, אבל בסך הכול, ספר טוב מאוד.
ממליצה בחום למעל גיל 12
נ.ב - קיבלתי 100 בעבודה על הספר !

לפני 11 שנים•
★★★★★
•StarryNight
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של MishaEla

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של MishaEla
דירוג
5.0
לפני 18 שנים

“גדלתי על הספר הזה, ואני עדיין חושב שהוא אחד מספרי הנוער הטובים ביותר שנכתבו בארץ.”

23/52
ביקורות על יש ילדים זיגזג
הבאה
גלית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“את "יש ילדים זיגזג" קראתי לראשונה בהיותי כבת 15. הרושם שלי מאז על הספר היה שזהו ספר הזוי ומוזר. עבר”