לבד בברליןהנס פאלאדה1ספר מיוחד,מרתק.אינך יכול להורידו מהיד.מעמת אותך עם הצד השני של המלחמה הארורה ,על גרמניה האחרת שגם תושביה עברו מלחמה מבלי שאף אחד לא שאלם אם רצונם בכך.לא חשבתי על הגרמנים הללו.לא רציתי לחשוב עליהם.והנה גם הם סבלו.אין מה להשוות עם שואתו של העם היהודי אבל בכל זאת טוב לדעת שלא כולם היו מפלצות.ממליצה מאוד לקרוא.הספר גם כתוב בסגנון אחר אולם הוא זורם.
בלב היער - 1טאנה פרנץ'1ספר מצויין.סוחף מרתק.זורם.אינך יכול להניחו מהיד.אתה ממש מדמיין את היער והדמויות מתוארות בחן רב ובעניין.אקרא ספרים נוספים שלה.אהבתי.
אהובת הטמפלר מעמק רפאיםגד שמרון1האמת התאכזבתי ,השם של הספר מושך אותך בעבותות קסמים.ישנם כל המרכיבים אשר בונים ספר טוב,הסטוריה אהבה ,ירושלים המיסטית ריגול ועוד.אבל הספר לא זורם,הוא אנמי,משהו חסר בו,אתה לא מת לסיים עבודה ולאחוז בו,לא זורם וחבל.בסדר ולא יותר.
ואם היו אומרים לך גלית דיסטל אטבריאן3ספר מרתק וסוחף.מעלה תהיות בכל סוגיות החיים.נוגע ללב ונכנס לתוך חדרי ליבך.מכניס אותך לפרופורציות על הדברים המהותיים בחיים,ולא לעסוק בתפל.ממליצה מאוד.
רצח בדרך בית לחםבתיה גור3מרתק.אינך יכול לעזוב עד גמר הקריאה.חבל שגור נפטרה.והדמות של החוקר אוחיון מרתקת ומושכת.הוא מקסים. ויש בירושלים מסלול טיול בעקבות אוחיון.
מוות בחוג לספרותבתיה גור0ספר מצויין ומותח כמו כל ספריה של גור.ומיכאל אוחיון מקסים.ולוואי שהייתי מכירה גבר כמותו.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן6ספר אדיר שמצליח לגרום לך לראות את העולם במבט של ילד, ולהצליח לקבל ולחוות את הטראומה של הדור השני לשואה בצורה מרגשת ויפיפיה, ספר שמצליח לגרום לך להרגיש את העולם בצורה אבסטרקטית מופשטת ומטלטלת, ארבע חלקים ארבע חוויות כל אחת שונה מחברתה כל אחת מרגשת בסוגה, ספר אדיר גרוסמן מיוחד
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן10קראתי הרבה גרוסמן בחיי. בתור ילדה אהבתי אהבה עזה את ׳יש ילדים זיגזג׳. כשהתבגרתי קצת קראתי את ׳ספר הדקדוק הפנימי׳, את ׳מישהו לרוץ איתו׳, ׳סוס אחד נכנס לבר׳, ׳איתי החיים משחק הרבה׳, ׳שתהיי לי הסכין׳, ׳בגוף אני מבינה׳, ׳אשה בורחת מבשורה׳. לא מסכימה עם הדעות הפוליטיות שלו ושני הספרים החדשים ביותר שהוציא פחות מוצלחים בעיניי ואף מאכזבים (בטח למי שקבע סטנדרט שכזה ביחס לעבודות של עצמו). משהו בכתיבה שלו בכל זאת מצליח במשימה שסופרים רבים מייחלים להצליח בה: לתפוס משהו בהוויה האנושית שכולנו יודעים באופן לא מודע אבל אף אחד לא הגדיל לעשות וניסח בצורה מדויקת כל כך. הוא עושה זאת שוב ושוב. ׳עיין ערך: אהבה׳ הוא הספר המוצלח ביותר שלו. לדעתי. זה מהגרוסמנים הכבדים. ידעתי שאעמוד בזה כי צלחתי את ׳שתהיי לי הסכין׳. הוא כבד, מתיש, ארוך, עמוס מאוד, הוא דורש המון מהקורא, סבלנות, קריאה מעמיקה ורצון. אך הוא מעניק (בדומה מאוד ל׳שתהיי׳) המון למי שמתמיד בו ושם לב לפרטים הקטנים ויודע להעריך את הבחירות המבריקות שלו במילים והתיאורים הנפלאים. לדעתי זה הספר השאפתני ביותר שיצא לי לקרוא בשפה העברית בעשרים ומשהו שנות חיי (המלצות נוספות תתקבלנה בברכה). שמחתי לגלות שעושים אצלנו גם כאלה- תוצרת ישראל. מלהטטים בשפה ככה, לא משאירים את התענוג לכותבים באנגלית בלבד. ארבע זוויות שונות, סאטירה, שירה, טרגדיה, פנטזיה... החלק האחרון בספר כולו כתוב בתור מילון. איזה תענוג מבחינה טכנית. והוא עשוי מצוין. הוא טווה עלילה מתוחכמת ומורכבת, עולה על כל דמיון, יצירתי באופן מרשים. הוא הופך את ׳אשה בורחת מבשורה׳ למאכזב בהשוואה. כן כן. קראתם נכון. הרבה עיסוק בשאלות שמעוררת השואה ובהשפעות שלה, בעיקר על השורדים. מעט מאוד עיסוק בשואה עצמה. מגוון של משפטים מרהיבים על הורות, האנושות, בדידות, אכזריות, תשוקה, חרדה. יש חלקים משונים ויש חלקים מזעזעים ויש חלקים מכאיבים, ויש אמפתיה והשתאות וילדותיות. קצת מזכיר את וואלאס אפילו. יש מעט דמיון- ראשי תיבות, ריבוי דמויות, עיסוק בנכות ובהתמכרות ובנוירוזות למיניהן, חגיגה של ממש עבור פרויד המת ואוהבי הפסיכואנליזה. בהצלחה.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן15לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן. "רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ . ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא. לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים... והחוויה?! היא רק התעצמה. שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק.... זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה. כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב .... למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן14קראתי את "עיין ערך: אהבה" כשרק יצא לאור, כשהייתי תלמיד חטיבת הביניים. זו היתה חוויה כל כך עזה ומטלטלת (סליחה על המילה המשומשת הזאת, אבל באמת הרגשתי מטולטל), עד שבפעם הראשונה בחיי הגעתי לדף האחרון בספר ומיד התחלתי לקרוא מההתחלה. מארבעת החלקים של הספר, החלק השני הוא ה"קשה" ביותר - הוא כתוב בכמה קולות ולא ברור במבט ראשון מי מדבר ומה סדר ההתרחשויות. בקריאה הראשונה של הספר נשברתי ודילגתי על החלק הזה, ולמי שנתקע שם אני תמיד ממליץ לעשות אותו הדבר, ולחזור לחלק הזה בסוף, או בקריאה שנייה. אני חזרתי לספר הזה לא רק לקריאה שנייה, אלא גם לקריאה עשרים. בגיל 15 לא ממש הבנתי הכול, אבל זה לא מנע ממני לנסות ולהבין. היום כשאני חוזר לספר הזה אני יכול לראות גם את הפגמים שבו, ובכל זאת הם לא פוגעים בחוויית הקריאה. אישית אני חושב שזה אחד הספרים הטובים, ואולי הכי טוב, שנכתבו בעברית בישראל. כששואלים אותי "על מה הספר" אני נתקף מבוכה - אין תשובה טובה לשאלה הזאת. יש, כמובן, "סיפור": החלק הראשון הוא סיפור אולטרה-ריאליסטי של ילד בשנות החמישים בירושלים, שהוריו ניצולי השואה מנסים לגונן עליו מכל ידיעה על זוועות העבר, ודווקא משום כך הוא פוסע בנתיב הרסני שמוביל אותו אל סף הטירוף. ושלושת החלקים האחרים מתארים שלושה נסיונות של אותו ילד, הפעם כמבוגר וכסופר, להתמודד עם נושא השואה ועם ההיסטוריה של משפחתו ומכריו. אבל התיאור הזה שנתתי עכשיו כל כך יבש, כל כך מצומק וצייקני, שאי אפשר להבין ממנו כלום על טבעו האמיתי של הספר הזה. גרוסמן כותב בווירטואוזיות לשונית אמיתית, ומצליח להפיח חיים מרתקים ומסעירים בכל אחת ואחת מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר - בין שמדובר במומיק והוריו, שסיפורם כתוב במיומנות רבה בעברית של שנות החמישים, בין שמדובר בים, שמדבר על עצמו בגוף ראשון כאישה חושנית וקפריזית, בין שמדובר בברונו שולץ, סופר שנספה בשואה וגרוסמן בהבל פיו מקים אותו לתחייה בספר, ובין שמדובר בסדרה שלמה של יצירי דמיונו של המספר, שלכל אחד קולו הייחודי. ואני קורא עכשיו את מה שכתבתי ועדיין לא מרוצה. לא הצלחתי להעביר את סוד קסמו של הספר הזה, את האופן שבו הוא מאיץ את הדופק של הקורא ופוקח את עיניו לאמיתות יפהפיות ונוראות שמעולם לא עלו בדעתו. פשוט: לכו וקראו את "עיין ערך: אהבה". עשו לעצמכם טובה.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן10האמת, התאכזבתי. כבר שנים שהספר מגיח אליי מכל מיני פינות, ורק לאחרונה יצא לי להשלים את הספר שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית, וזאת, רק הודות לכך שהוא הספר של דוד גרוסמן האהוב על חברתי הטובה והיקרה, ששלחה לי אותו מישראל לפינלנד. החלק הראשון הוא המועדף עליי, והוא גם הכי קל לקריאה. כשהגעתי לברונו, הרגשתי איך הספר נעלם מבין ידיי, איך ההזיה משתלטת על הדמיון. יפה, אבל דורש מאמץ. באופן כללי, בהחלט מדובר ביצירת מופת מפותלת ומסקרנת, אבל אבוי, כמה כבדה. בחלק האחרון, האינציקלופדיה, כבר שקלתי להרים ידיים. אבל לא ויתרתי, וכשהגעתי לשורה האחרונה (ראו הוזהרתם, לא להסתכל על השורה האחרונה בספר!), נשמתיי לרווחה, ושמחתי שדבקתי במשימה והגעתי לשורה הזו. דויד גרוסמן אינו עושה הנחות לקוראיו בספר זה, ומאלץ אותם להירטב במים הקרים אם הם רוצים לשחות. תעשו טובה, ואם אתם מעוניינים בספר, אל תקראו את תקציריו, ופשוט צללו למימיו הקפואים.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן9לספר ארבעה חלקים, שכמובן קשורים זה לזה ומזינים זה את זה, אבל גם שונים מאוד - גם בסגנון הכתיבה וגם בנקודת המבט וגם בהמון דברים אחרים. הרגשתי שזה ספר שבו גרוסמן החליט לעשות מופע וירטואוזי ולשלוף את כל האסים, אם כבר הוא כותב ספר על השואה. ואז, יש בו גם פנטזיה, גם ריאליזם, גם כתיבה 'ילדותית', גם כתיבה 'כבדה', גם הכל מהכל. בבסיס יש ניסיון של מומיק (בהתחלה ילד, אחר כך מבוגר) להחיות דמות, להפיח בה חיים באמצעות סיפור, ובכלל כל הספר הוא שיר הלל למספר סיפור באשר הוא - על המאבק הנואש להקשיב לסיפור, לגרום לו להיות מסופר, 'למלא' את החורים בו ולהיות עדים לו. בהקשר הזה, אני חושבת שראוי לעשות הפרדה בין ביקורת על סגנון הספר, על המרכיבים ה-נקרא לזה-"אמנותיים" שבו, לבין החוויה של הקריאה. אין ספק שהקונספט מאוד מרשים, מאוד מיוחד, ודווקא בגלל זה נורא איכזב אותי שפשוט לא נהניתי, לפחות במרביתו. החלק הראשון הוא הטוב ביותר, בפער, ולצערי הוא גם הקצר ביותר. אז נכון, כל מה שבא לאחר מכן הוא מפגן של כתיבה מתוחכמת ולהטוטים ושלל סגנונות ורעיונות נפלאים, באמת, אבל זה פשוט התיש אותי ופגע בטעם הפשוט והטוב שעבר בחלק הראשון. באסה.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן8ממש קשה לי לומר מה דעתי על הספר. קראתי אותו, בהפסקות, לאורך 3 חודשים. ספר מאוד לא קל לקריאה ולעיכול, לפחות בחלקו ובמבנהו. העלילה נעה בין 4 החלקים השונים (מאוד מאוד) זה מזה בשטף הקריאה, בעלילה וברקע. בחלק הראשון חשתי חיבור לסרט החיים יפים של בניני בהקשר של הסביבה והמציאות אותה ניסו הוריו של מומיק לשקף לו, אך תחושה זו השתנתה במהירות לכיוונים אחרים. החלק הראשון הוא יחסית החלק הקריא ביותר בספר. החלק השני הוא מעין פנטזיה הכתובה במשפטים ארוכים הנמשכים על פני עמודים שלמים (בדומה לזכרון דברים של יעקב שבתאי). חלק זה מאוד קשה לקריאה ודורש ריכוז והתמקדות ברעיון והכרת רקע על ברונו שולץ. החלק השלישי והרביעי קשורים בתוכנם אך בנויים אחרת לחלוטין. אחד משמש כסיפור רקע והשני מהווה אנציקלופדיה עם ערכים המתירים את העלילה של הסיפור הראשון. סך הכל ספר מאוד לא קל לקריאה, מקורי ורענן בגישתו לתיאור השואה. מומלץ לאתלטי טריאתלון היודעים ומבינים את המאמץ העומד לפניהם, רוצים, מסוגלים ומוכנים לעמוד באתגר ובצליחתו ויכולים ליהנות מהאדרנלין ומהאנדורפינים המופרשים ולנוח על זרי הדפנה לאחר גמר התחרות. בהצלחה!
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן8זה לא סתם עוד ספר לשים על המדף. זו אחת מיצירות המופת האדירות והגאוניות ביותר שנכתבו במאה ה-20, בטח בעברית. ספר שמצליח להכנס לתוך הנימים הכי עמוקים ואישיים. דמויות מורכבות ויצירתיות שניתנות להזדהות. זה לא ספר שפשוט עוברים עליו, זה ספר שעוברים דרכו, הוא מעביר את הקורא תהליך חינוכי, מציף לו הרבה דילמות, הרבה כאבים וגם תקווה. מומלץ זה לא מילה על היצירה הזו. חובה, מי שעדיין לא קרא חייב. לקרוא בסבלנות, יש חלקים לא פשוטים. לא לנסות לסיים מהר, תהנו ממנו כמה שאתם יכולים. כשמסיימים אותו אז קצת מצטערים שזה נגמר.
עיין ערך: 'אהבה'דויד גרוסמן7ברונו הדג. ברונו שהותיר הכל מאחוריו על מנת לשחות, ולא לחשוב. גרוסמן לא הסכים להשלים עם המוות של ברונו שולץ, שמתואר בסוף הספר "חנויות קינמון", ופרס כאן עלילה ומילים יפות באופן שקשה לי לתאר. הלוואי שהייתי נמלט מהכל ושוחה חופשי, חופשי באמת, חשבתי לעצמי בתום הקריאה. גם מומיק, הסיפור שפותח את הספר, פשוט פנומנלי וכתוב בצורה מופתית. אחד הספרים האהובים עלי. מטלטל ומרגש.