1. ברניקי המלכה

חושך עכשיו, איש לא יוכל לראות אותי. ראה כמה יפה אני, מלכתך הטמירה, צוננת וגאה. עלים ירשרשו, אוח יילל, שום דבר לא יסיחני. מיום שראיתיך, את סומק לחייך, ידעתי שלא תוכל לי. כה שמחת בברניקי שלך, כה הרהבת עוז מול חבריך, ואיטון האומלל, העלבון שהמצאת, היין שהטלת לרצפה ביניכם, הדם שניגר מאוזנו, הפגיון המגואל, הכתונת המוכתמת; ולא חמלת אז. כך ברחת ממשפחתך, אחותך שהפצרותיה גוועו בתוך שיעולה, והשחפת שלקחה אותה. הן זאת ידעת, כי בעזבך את דינה חרצת. וגם לא הסבת פניך לעליית הגג, ולא נתת דעתך לשביל הכבוש. חוק לימודך, הנחלים והבקעות, נשכחו מלב. עוד ועוד הרחקת וטיפסת. אך לא גאווה בערה בך, או קינאה להשחית, כי לי הם. אין זאת אלא הפחד שטעית, שרדפת אחרי ברניקי ועשן אחזת. כי ברניקי לא נועדה לאיש, וזאת לא נתת אל ליבך, לא אמרת כי טוב לו לאדם לישא אישה כפי כוחו ומידתו, כפי יופיו ואהבתו, כפי שמו ומקומו. והסתכלתי עליך ותהיתי אם שמחת אז, בגשם השוטף, במדבר ובכפור. את ברניקי שלך חיבקת חזק, עצמת עיניך, והסבת פניך מאוהביך, אפילו משונאיך. ואותי? אותי שנאת, אותי קיללת, מושא הערצתך ואות קלונך. עוד ועוד הקרבת. אך לא הייתה זאת הקרבה כלל לדידך, שהקרבה היא נתינת דבר ערך, ודבר לא היה בעל ערך אז בעיניך. הזקן בבקתה שהתרה בך שאל אם תצליח ומה תצליח. ואתה הפטרת שחיכית לי, לפתחון פה, לצוהר. אך אני לא שיניתי, אחור לא נסוגתי. כך עוד ועוד רדפת את קיצך, ומוטל נותרת אחרי ארץ רבה. ועל גווייתך עמדתי לא אני, אך הזקן ההוא חלף על פניך. אולי הוא חשב שהיית כקבצן מכיכר העיר, אפילו לא רכן עליך לרגע לראות בשלומך.
אך מהגווייה המוטלת קמת. אז ידעתי, היית משועבד לי. כלל לא חשבת שאשתנה, כלל לא חשבת שתשמח, רק רצית להיות משועבד, לאבד עצמך כליל. שכחת מה היא שמחה, מה הם חיים, מה הוא מתוק מדבש. אך דבר אחד כן היה מתוק מדבש, המוות, כך חשבת. תמונת אביך משיב את נפשו בשלווה עלתה מולך ומיד אמרת שחלקך יהיה כחלקו. אך הוא לא קידמך אז ואף לא זה, המוות, וגם מתוק הוא לא התכוון לבוא. מריר ומבעית ומעורר פלצות בדיוק כפי שהיית צריך לצפות. כך הקללה ירדה עליך. קמת ותרת את העולם כחיה פצועה וגילית שלא היה דבר שהפחיד אותך, לא רעב ולא מדבר, כמו המוות. אולי בברניקי הבטת וחישבת לך שיש בה את סם המוות. אך לא הטבת לשמוע את הנבואה- ברניקי שונאת, ברניקי אוהבת, אך ברניקי לא הורגת. וברניקי שלך? היא שורפת ושורטת, היא מפחידה והיא מאמללת. היא אשר יגורת ואשר הבאת על עצמך. ולא הרבה נשאר לך מעצמך. זולת אשליות שכבר אינן ותקוות שהנה נגוזו. אינך אלא כלי מלא בושה וכלימה.
שמא תהית מה יכולת להיות. שמא ברגע של חולשה חדרה לתודעתך הפחדנית המחשבה על אשה וילדים, וחווה ירוקה ואנשים פשוטים. שמא נזכרת בטעם של ארוחה טובה, של כוס שיכר הגונה. שמא שירי ילדים קראו לך מבין הרוחות השורקות. האם אני אמרתי לך שאינך שוֹוה לי אם אינך חזק? האם אני קראתי לך לרדוף אחרי? האם אני הצעתי שאי-פעם תוכל לשוות לי? האם אני קשרתי אותך בעבותות למרכבתי וגררתי אותך? אתה צעקת לסוסים לרכב מהר יותר והִיסַתָ בהם להמשיך, שחלילה במקרה לא תצליח לעלות.
אם חישבת שהיה זה המוות, דע לך שהסבל הוא זה שקרא לך, ואליו אתה נענית. לא המוות ולא המגיפה, לא השדפון ולא המארה. לא חולי, זולת חולי חוצה עידנים, מעכל את נפשך ומפורר אותך מבפנים, דוגמת היה תולעת קטנה בתפוח. ריק אתה עכשיו, קליפה לקללה שעל גבך. לא השמים ולא הגבעות ירחמוך, לא עץ ולא מערה יהיו לך מחסה. חושב אתה שאני מוסיפה על קללתך? הבט בנבראים ותאמר לי אם רצונם כלל לתת לך יד. דומה לעיתים שאפילו שמש יְרֵאה להאיר פנים אליך. אך גם השמש לעיתים היא יהירה ושורפת, ואז חומקים להם העננים ומשאירים אותך לחסדיה. לא שאלת את עצמך לאן נעלמו ציוציי הציפורים? אפילו עכברים נושאים רגליהם ונסים. פניך עדיין אינן כה נוראות, אך גזירתך חרותה על מצחך.
והבט בפניך, בסומק שעדיין עולה בהם. היית מוקף אנשים שאהבוך, שראו את הטוב הזול, הפעוט והעלוב שבך. היית יכול לחיות, כמו כל הולך על שתיים או ארבע אחר. מצחך לא היה נחרש בטרם עת, שפתיך לא היו כלל סדוקות, ואת חיוכך הקרבת לי. מה תנעם לי עכשיו, ברייה נפולה? אינך יכול לשאת חן בפני אף אדם, גם אם האות יוסר מעל מצחך. אך הפלא ופלא! הנך חי אף בלי תקווה כלל, לוּ חשב מי שברייה כזו היא אפשרית.
אך בחיוכך לא היה לי מה לעשות איתו. ומה נשאר לי? נפשך? עוד מעריץ נחשל? אני עוד אדלג בין הר לגבעה, בין מדבר לסופה. סוסי לא יעפו, מרכבתי חזקה, והדרכים עוד ארוכות. התבוא עדיין? התתעקש לקשור עצמך מאחור לעוד מסע? או התנוח על סלע ותביט לבסוף לאחור, לעבר מי שהשארת שם. הדרך אצה, משורר אומלל. הבט בעיני! התוכל לסרב לברניקי? למלכתך הגבירה? למענתך הגדולה? וכי למה אתה משועבד לי אם אין זאת אני שנטלה את שמחת חייך, את שלוותך האווילית? התוכל לעמוד בפני? התוכל לנוח? התוכל לעצור? אולי לחדול? כך פשוט, למות? אולי ייקח אותך המוות, אך אינך יודע, אינך יודע מה זה ילד. עוד אינך יודע טעמה של חרטה וכבר אינך זוכר ריחו של הכפר, וגם אינך מכיר תחושה זו של חוסר תוחלת שתבוא אם תיוותר לבדך. גור לך מהבדידות הזו, הבודד בגברים! אז אעמוד עליך אני, אז אצחק בקול גדול, ואז תימס בקול דממה דקה. ויקיץ הקץ על משרתי האומלל.

נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים