ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 25 בפברואר, 2016
ע"י סוריקטה


הוא נראה כמו האדם האחרון שתהיה לי איתו איזושהי מערכת יחסים. מכנסי גברדין כמו שאבא שלי היה לובש כשהייתי קטנה, טרום ימי הג'ינס והדגמ"חים, חולצות כפתורים עם גופיה מתחת, נעליים שחורות כמו אלה שהיו פעם ב"המגפר" שהמרחק ביניהן לבין המכנסיים חשף גרביים שהצבע שלהן התאים לקונספט הכללי של היעדר קשר בין מלבוש למלבוש, ונוסף לכל אלה כיפה, מחוברת בתיקתק לשערות הדקות שהיו על הראש, להבדיל מהשערות העבותות יחסית של הזקן המכסה את מרבית הפנים.

אמרתי לו שלום כל בוקר כי זה מה שמקובל במקום עבודה, אבל לא ניסיתי שום דבר מעבר לזה. הוא יוצא ברה"מ, עם עברית שמסגירה את זה, גדל כמה שנים בהתנחלות, גר בדירה קטנה בבני ברק, רווק מתבודד בן למעלה משלושים.

אני לא כל כך זוכרת כמה זמן זה לקח. בטח כמה חודשים. זה התחיל מספר, "יוסף ואחיו" של תומס מאן. לא נראה לי שהרבה קראו את זה, גם אני לא, ויום אחד, בארוחת צהרים עם עוד כמה אנשים, הוא הזכיר אותו, סיפר שקרא אותו ברוסית ושהיה רוצה לקרוא אותו שוב. לי יש אותו, בעברית, אז השאלתי. ככה התחלנו לדבר.

עשר שנים הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה גאון, אבל הוא לא ידע את זה. הוא גם היה טוב לב וגם את זה הוא לא ידע. בכלל, הרבה דברים הוא לא ידע. ככה זה היה בימים שבהם אבחון של לקויות חברתיות היה פחות שכיח. אנשים יכלו להתבגר בלי שיש להם מושג שכדי לקנות חציל בסופר לא צריך לקרוא ספר הדרכה, או שזה שמכירים את השם שלהם בסניף של ארומה זה לא דבר נורמלי אלא סימן לזה שמעבר לכך שהם מגיעים לשם הרבה הם מתייחסים לעובדים באופן יוצא דופן, כזה שמרגש אותם, או שלדבר עם מישהו חצי שעה בשיחת מסדרון על נושא שלא מעניין אותו זה דבר שלא עושים.

אבל חוץ מהדברים האלה, מהמתכונים שהיה צריך לשכתב עבורו כי כשכתוב לחתוך לקוביות לא כתוב מה הגודל שלהן בסנטימטרים או מהבגדים שהיה צריך לקנות ביחד כדי להיות טיפה יותר עדכניים, חוץ מזה הוא גם היה מצחיק. מאד. לא צחוק ראוותני, בכלל לא. צחוק לא שגרתי, כמעט תמיד מפתיע אבל גם מתוזמן היטב, מצליח לרכך כדי לעקל סיפור אנושי לא פשוט של חיים שיש בהם הורים שמאז ומתמיד צריך היה לדאוג להם ואחים שצריך לגדל ובריאות של מי שהילדות שלו התמקמה במרחק יריקה מצ'רנוויל ואחרי כל זה גם ארץ ושפה ותרבות.

לזה שבמקביל לקריאה ראיתי את העונה השלישית של הגשר יש משקל מסויים בכך שחשבתי עליו כל כך הרבה יחד עם הספר, אבל אני חושבת שזו לא הסיבה היחידה.

זה גם ההומור שיש בספר, הומור של אנשים שמבינים שהדרך היחידה שלהם לצלוח את מה שקורה להם היא להשתמש בו וגם אם מידי פעם הם מכוונים אותו לאנשים, צוחקים על משהו אחר חוץ מאשר על עצמם, הם לא עושים את זה כי הם רעים, זאת רק הפוגה קטנה וגם אז, הם לא שוכחים להיות בני אדם.

ועוד דבר אחד, בעניין האחריות. יש אנשים שלא משנה מה יקרה להם או מה יקרה סביבם, הם אף פעם לא יאשימו אף אחד אחר ויראו בעצמם, לאו דווקא במעשים, לפעמים פשוט במחשבות שלהם, אפילו במחשבות הכי לא הגיוניות שלהם, את הגורם שמשפיע ומכוון את הדברים. הם יקחו אחריות על הכל בלי להגיד אף מילה לשום אדם. ולכל שאר האנשים הם יסלחו מיד. כזה הוא הגיבור של הספר הזה וכזה גם היה הבחור שחשבתי עליו.
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה, זשל"ב
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
נהדר. אהבתי את הדרך שבה בחרת לכתוב את הביקורת הנ"ל.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה רבה, דוידי. שווה לנסות.
דוידי (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
ביקורת מענינת לא כל כך אהבתי את הגרוסמנים האחרונים, למרות שהוא בלי ספק כתב כמה ספרי מופת, מצאתי אותם ארוכים מדי ומייגעים, אולי אנסה את זה? בכל מקרה הביקורות שלך תמיד מעניינות.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה.
רץ (לפני שנתיים ו-2 חודשים)
מרגש
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
פספסתי את ההיבט הזה בספר.
אוי.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
תודה. אנקה, סחתיין. אני מחכה איתו לפנסיה.
אנקה (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
ביקורת מרגשת מאוד בעיקר בגלל הפן האישי שהוסיף את הנופך והקסם לחוויית הקריאה.

קראתי את 'יוסף ואחיו' לפני שנים רבות כל כך עוד בתיכון.
שלושה כרכים עבים וסיפור ארוך אבל תומס מאן כותב יפה ומפורט כל כך.
עינתי (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
במשפט הרביעי בערך שכחתי שאני קוראת ביקורת על ספר ולא ספר בעצמו.

ווואו!
בנצי גורן (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
כתבת נהדר. תודה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ