ביקורת ספרותית על אשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

שבוע ימים ביליתי עם ספרו המפורסם ביותר של דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, אשר בסופו של דבר הותיר אותי עם טעם של אכזבה ופספוס מר בפי.

החלק הראשון של הסיפור הינו החלק הקסום ביותר בעיניי, כאשר במסגרתו מתוארת ההיכרות ונטיית השורשים הראשוניים בין השלישייה הנצחית, אורה אברם ואילן, שני נערים ונערה אשר היו שקועים במחלה וטשטוש חושים, מבודדים בבית חולים שכוח אל, כאשר ברקע נשמעים קולות המלחמה (מלחמת ששת הימים).
ההיכרות הראשונית בין משולש האהבה המעונה הזה, התרחשה כולה במעטה החשיכה הטהורה וחסרת העמדות, כאשר לעיתים נדמה כאילו אפשר היה להשליך את כל הסיטואציה התמוהה הזו לאיזה מפגש נשמות תואמות בגן עדן.

גרוסמן, אשר זהו ספרו הראשון שאני קורא, הוא ככל הנראה כותב המטאפורות והדימויים הטוב ביותר שנתקלתי בו מבין כל הסופרים הישראלים שקראתי, הוא הצליח להכניס אותי לחלוטין אל תוך עולמם של אורה ואברם ולחוות איתם את כל המסע הנפשי והפיזי המטלטל הזה.
בין ואדי להר, בין נחל לעמק, בין רגשות של פחד צרוף ואושר נוסטלגי, נסחפתי כליל אחר מסע עולמם.

גרוסמן השכיל לתאר באופן מפורט ומדויק ביותר אודות הצמחייה ובעלי החיים השונים באזורי המסע השונים של הארץ, אשר סייעו להשלמת בניית התמונה המלאה אודות עולמם הנוכחי של הדמויות.
בין אם הדבר הינו כתוצאה מבקיאותו של הסופר, עבודת מחקר מעמיקה או שילוב של השניים, מדובר בעבודה ותוצאה סופית מרשימה בהחלט.

שלוש הסצנות החזקות ביותר בסיפור אשר הדהדו ונחקקו בתוכי, הם כריעתה של אורה והתפרקותה בתוך הקבר החי שפערה בלב האדמה (כדי לדבר עם ועל עופר מבלי לשבור את נפשו המעורערת של אברם), ויתורו של אברם על חייו כאשר נקבר בעודו בחיים ותועד כך על-ידי שוביו (כחלק מהבנה כי אם רוע כזה קיים בעולם כנראה שאין טעם ולא כדאי לחיות) ומסע ההצלה ההירואי-מטורף של אילן בניסיון להציל את חברו הטוב ביותר, במסגרתו גם האזין בלב שבור לרגעיו האחרונים.

מאידך, שני פרטים אשר בעיניי סרבלו את הסיפור יתר על המידה ולא הקנו לו איזה נפח או עומק מסוים, היו סיפורו של המטייל הזקן אשר ליווה את אורה במעלליו באמצעות מחברתה, וסיפור התמודדותו של אדם עם מחלת ה-OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית).


זרם התודעה שברא גרוסמן בדמותה של אורה, היווה את הבסיס של הסיפור ותואר לרוב בצורה מבריקה. עם זאת, הרגיש לי במקומות מסוימים כאילו זרם התודעה הזה גדול ועמוס יתר על המידה, בצורה שאפילו לא הגיונית לעיתים, כאשר לזו יש מחשבות ותחושות אודות כל פרט ופרט קטן בחייה.

לאורך כלל הקריאה ההרגשה הייתה שכל הסיפור הוא למעשה מין הכנה, בילד-אפ ענק שכזה לקראת איזה סוף סיפור מחלחל וקורע לב שהטמין למעננו גרוסמן, אך זה הסתיים לבסוף עם אקורד סיום מאכזב וחמצמץ.
התחושה האישית שלי הייתה שמישהו חייב למות בסופו של הסיפור כדי להצדיק את ייסורי הנפש והבעתה האיומים של אורה על חיי בנה (עופר), ולכן, כפועל יוצא מכך, שני תרחישי סיום אפשריים התגבשו אצלי בראש, כאשר בראשון אנו למדים כי דווקא בנה השני של אורה, אדם, לאחר שחזר מטיולו, הוא זה שנופל בקרב, ובתרחיש השני, מסתבר לנו כי אורה דמיינה בעצם את אברם לאורך כל המסע ולמעשה שוטטה לבדה בהרי הטירוף והזיכרון.

אם מתחשבים בסיפורו הנוגע ללב של גרוסמן אודות מות בנו (אשר כידוע לא היווה את הבסיס הראשוני לסיפור), אז אולי כן ניתן להסיק איזשהו מסר, מוסר השכל מסוים שאליו כיוון הסופר בסוף הפתוח שהותיר, שהוא לדעתי, כדלקמן - ייסורי הנפש הנוראים האלו שחווים הורים לחיילים בשירות סדיר/מילואים (למעשה כמעט כל זוג הורים במדינה הזו) ומלווים אותם במשך כל ימיי חייהם, לעיתים מסתיימים בסוף טוב ובשלמותו של הילד האהוב, אך לעיתים מסתיימים הם בסוף טרגי, בבשורה הנוראה מכל שיכולה להיות להורה (כפי שהיה לגרוסמן עצמו).

השאלה היא האם יש להתחשב בסיפורו האישי של הסופר כאשר מנסים להבין את מהות הסיפור, להבין למעשה למה התכוון המשורר.

בשורה התחתונה, מדובר בעיניי בספר טוב אשר מומלץ בעיקר לאוהבי גרוסמן וסגנונו.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על אשה בורחת מבשורה