1. נתן בקאסול

את נתן פגשתי פעם ראשונה לפני שלוש שנים כשהיה בן ארבע. זה היה יום האב בגן וידעתי שיש איזה עניין עם אבא שלו אבל לא בדיוק ידעתי מה. אבל כבר בגיל ארבע היתה לו כזו אישיות חזקה שלא היתה מביישת גנרלים ופוליטיקאים. סבתו המנומסת ואחותו הגדולה, דינה המבוישת באו לאסוף אותו מהפארק אחר הצהריים חורפי וחשוך. הן נתקלו בקבלת פנים קודרת מצדו- הוא פשוט רץ לקראתן, עקף אותן בהתעלמות מוחלטת תוך כדי ריצה החוצה מהשער בליווי קריאה צורמת שספק היתה בכי ספק תסכול עמוק. היום הוא בקבוצה שלי, והאופי החזק ממשיך להפציע ולפמפם. באחד הימים יצאנו לטיול בעיר והוא ראה בדלי סיגריות על המדרכה. הוא שאל אותי עליהם, ואמרתי לו שאנשים שמעשנים סיגריות השאירו אותן על הרצפה ושזה לא יפה. הוא שאל למה אנשים מעשנים, ואמרתי לו שאני לא ממש יודעת, אבל הם אוהבים להכניס את העשן לריאות ולהוציא אותו. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשן כשהוא יהיה גדול. שאלתי אותו אם הוא רוצה לרוץ מהר או לאט, והוא אמר מהר, אז אמרתי לו שאם הוא יעשן הוא לא יוכל לרוץ מהר. ״תראי״, הוא הצביע לעבר אדון מבוגר ״הוא מעשן!״. ההורים שלו הם ספורטאים מקצועיים, ובנוסף לקריירה מוצלחת שהותירו מאחוריהם הם ממשיכים לתחזק את גופם למופת. נתן אמר לי שלא איכפת לו, ״כשאני אגדל, אני רוצה לעשן סיגריות!״.
בסיור אחר הילדים התבקשו להחזיק ידיים במעגל. הוא משך את השרוול שלו לעבר היד כדי להחזיק את היד של הילדה כהת העור שלידו, תוך כדי סינון ״אני לא רוצה לגעת בה״. ניסיתי להבין למה, ולהסביר לו שזה מכאיב לה, אבל הוא אמר שלא איכפת לו. כשסבא שלו הגיע אחר הצהריים והסברתי לו על המקרה, הוא אמר ״הוא ילד חצוף, ואת מקבלת ממני רשות לחנך אותו ככל העולה על רוחך. פעם הבאה תמשכי לו באוזן ותעמידי אותו בפינה!״.
כששאלתי את עמיתתי לעבודה איזה מין ילד הוא היה כשהוא הגיע לגן בגיל שלוש, תגובתה היתה ״הוא היה ילד מוזר, עקשן אבל טוב לב״.
ולמרות כל הנאמר, נתן הוא ילד מקסים. כשהוא רוצה לעזור, הוא עוזר מכל הלב, גם בלי שאבקש. כשהוא בטוח בעצמו הוא נהנה, משתף פעולה, וסוחף אחריו את כל הקבוצה. אבל כשחוסר הביטחון נוגס בו הוא מאבד את הצפון ומתנהג ברשעות.
באחד הימים, בזמן התנומה, הוא ישב על המזרון שלו עם רגליים מקופלות, הידיים מחזיקות אותן, ושמיכה על הכתפיים עם מבט תמים ומבויש. לרגע היה לי חזיון, שבו ראיתי אותו יושב בשעת ערב על מזרון בגסט האוס בקאסול, במקום על מזרון במדינה קפואה, כששל צבעוני עוטף אותו במקום שמיכת הילדים שעטה על כתפיו. המבט המבויש היה בגלל שהסתכל על ההתאהבות הראשונה והעוצמתית שלו, תוהה איך לגשת אליה, שמלווה בסוטול נעים ומלטף.

נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים

2. חלום ליל סתיו

מי אוהב להקשיב לחלומות? הם כל כך אישיים ולפעמים משעממים. אי אפשר להעביר ולהמחיש את התחושות שאופפות אותנו בזמן החלום למאזין. מבחינתו, הרבה פעמים, זה בליל של הבלים. היו ימים שרשמתי את החלומות שלי, וכשחזרתי לקרוא אותם לא זכרתי אותם בכלל, אבל הם נראו לי דיי מגניבים. יש משהו מכושף בחלומות, במיוחד בהרגשה הזו שתוקפת אותי כל כמה חודשים שאני פתאום נזכרת בהמוני חלומות שחלמתי לפני שנים, כאילו איזה פקק נפתח במח שלי והם פשוט משתחררים לתודעה.
עברנו לגור שתי תחנות מטרו מהאקסית שלך לפני שבועיים. חלמתי שהלכנו להירשם לספריה (האקסית שלך ספרנית במציאות) ואחרי זה למסעדה והזמנו שניצל. האקסית שלך היתה המלצרית שלנו, והיתה דיי גרועה. היא ידעה מי אנחנו והתעלמה מאיתנו. רציתי להיעלם. היא הגישה לנו את השניצלים, ואחרי שסיימנו לאכול אותם היא הגישה לנו את המנות הראשונות יחד עם שני ספרי תלת מימד זהים. חשבתי שזה דיי אווילי לתת לשנינו את אותו הספר, כי למה שנרצה שניים? בימי בית הספר היסודי אף פעם לא הצלחתי לראות את הצורות בספרי התלת מימד. בחלום הלכתי לשירותים במסעדה, ושם בהיתי בספר וסוף סוף הצלחתי לראות את הצורות. היתה שם מישהי שנראתה אסיאתית, וחשבתי שהיא סינית אבל היא היתה קוראנית. היא התעניינה בספר ואמרתי לה שהיא יכולה לקחת אותו, כי יש לנו שניים. מתוך צורות התלת מימד נגלו תמונות של מלחמה, הפצצות עם אש ועשן בעזה. היא אמרה שזה נראה אופטימי.

נכתב לפני 6 שנים ו-10 חודשים

3. אחר הצהריים שמשי

לכתובֿ, לכתוב, לכתוב. כמה לכתוב. מתי לכתוב. להשתמש במילים כמו שאני רוצה. להשתמש במילים כמו שהן נועדו להשתמש בהן. מאתמול ועד שבוע שעבר. מה שהתחדש ומה שהתיישן. מה שהתשתמח ומה שהתעצב. שלשול מילולי שמתקיף אותי פתאום ופשוט זועק, לכתוב. תמונה שפתאום ראיתי, נשלחה אליי במקרה. מתי צולמה? מי צילם? ואיפה? כמה שהתמונה נשלחה אליי במקרה. כמה שהחיים האלו מקריים. בדיוק כמו שהרגע הזה התעצב מכל מה שקרה במקרה זה יכל להיות רגע אחר. בתמונה אני רואה את הנערה המתבגרת שהייתי. היא חדה וצלולה בזכרון שלי. אני זוכרת אותה כועסת, עצובה ועצבנית. אבל בתמונה היא מחייכת אליי. כמה יפה היא היתה, והיא בכלל לא ידעה את זה. תנו לי עכשיו! מכונת זמן! אני רוצה ללכת אליה! אל הרגע הזה שהיא צולמה. עשר דקות יספיקו רק כדי לחבק אותה ולנשק אותה, לשמוע מה היא רוצה להגיד לי. אני רוצה לדעת למה היא כל כך כעסה. אני רוצה להגיד לה שזה בסדר, שאני אוהבת אותה. אני לא מכירה אותה בכלל, היא נטשה את הגוף שלי. היא כל כך רצתה לברוח משם. עכשיו היא פשוט מתגעגעת לכל מה שהיא רצתה לברוח ממנו.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים