1. סיומים

17:02. לא ראיתי את תמרור העצור, מונית מרצדס שחורה צפרה. לחצתי בכל הכוח על הבלמים ובשבריר השנייה שבה כידון הקורקינט שלי התרסק הישר לתוך הצללית השחורה הרועדת, ושקית ה-h&m החומה – הרטובה מטפטופי המים של ברזיית קתדרלת סטפנוס הקדוש – התעופפה לעבר כביש האספלט, חשבתי: הכל נגמר, פתאום.
סיומים. עצירות. הרשו לי להתייחס רגע לאותה קלישאה חבוטה שבחרה להופיע לי בראש בדיוק באותו רגע שבו כמעט סיימתי את חיי, קראתי את זה כנראה באיזה ספר, אחד שמתיימר להכניס את מהלך המציאות לכדי משוואות סדורות: "סיומים באים פתאום". האמנם. כשאני מכניס בכוח את כל הסיומים המתרחשים בחיי תחת מטריה צפופה אחת, אני מתקשה להכריע לכאן או לכאן. בחלק מהסיומים לא ראיתי את תמרור העצור. באחרים השקפתי אליו מקילומטרים, באופן חד, ברור, אדום ובוהק. כמעט בכולם הייתה התרסקות.
אני חושב על המילה "סיום" ומשום מה אני נזכר ברגע ממסע הליכה רב יומי בהרי הדולומיטים. יום אחרי יום דפדפנו אני ושותפי למסע במדריך עב הכרך. הבטנו בסקרנות לעבר הפרק האחרון שמתאר את סוף השביל. הגעה סוף סוף ליעד. עשרה ימי הליכה תמימים נדרשו עבורנו כדי להגיע לאותה נקודת סיום נכספת. גמאנו בריצה את מאות המטרים האחרונים, אבל בעמוד הדרך האחרון לא ציפה לנו דבר, איש לא חיכה עם מדליה, אף שלט לא קידם את פנינו. באכזבה לא מוסתרת החלטנו להזמין שתי כוסות בירה במסעדה שעמדה בפינה, ולהקיש אותן זו לזו.
בשבוע שעבר עברתי במקרה ליד הדירה הקודמת שלי, ונזכרתי בלילה ההוא, לפני שנה, שבו פסעתי ברחוב טשרניחובסקי בהתרגשות, ובחגיגיות מלאת עצב חתמתי במוחי את כל הרגעים שעברו עליי בין קירות אותו בניין ירושלמי מתקלף. עכשיו לא נותר ממנו כמעט זכר: את המדרגות הישנות החליפו פיגומי ברזל, והאבל על שלושת-כיווני-האוויר התחלף בהספד על מרפסת הציפורים בדירתי החדשה – הפעם לא הספקתי לצבור רגעים, רק שמונה חודשים חלפו ועוד בית מסתיים בחיי. סיומים לא תמיד קורים פתאום, אבל הם מתרחשים כל הזמן, כאילו הדבר שמחבר בין אותו יצור שהיינו ברגע יציאתנו לעולם ובין אותה בבואה מזדקנת נוכחית הוא שרשרת עגומה או מרגשת של סיומים. אני כותב זאת כך, עגומה או מרגשת, על אף שהפער בין אותם סיומים עגומים או מרגשים איננו גדול בהכרח כפי שאנו נוטים לחשוב. סוף כל סוף, אנו מביטים בחשש כלפי מערכת יחסים שעולה על שרטון, או מדפדפים בציפייה מתקתקה לעבר סיום ספר מוצלח, אך שניהם מתחלפים באותו חלל עמוס בשקט רועש שנכנס לחיינו, המעורבל בזרמי וודאות ואי וודאות פרדוקסליים; הרי אין דבר וודאי יותר מאותה תחושה שעוברת בתוכנו כשאנו אוחזים בכריכת ספר מצידו השמאלי ומדפדפים בסיפוק לאורך מאות הדפים ואלפי המילים שהושלמו, ואין תחליף לריק שנוצר באוויר, כשחודשים של קריאה לילית נעצרים וגורמים לנו לתהות מה עכשיו.
בעצם, אני חושב, אולי אלו הפעמים היחידות בחיינו שאנו מצליחים לאחוז בָּרגע, לומר באיזשהו טון פסקני, חגיגי ומוחלט – באופן חד פעמי לא חמקמק – היה כאן משהו. אני כנראה עם לידתי התמכרתי לסחרחורת מלאת הדרמטיות המעט קיטשית הזאת – ששולחת חיצי נוסטלגיה, עצב וערפל עמוק פנימה; אחרת, אין דרך להסביר את אותו פרץ דם שנזל מאפי בדיוק כשהייתי אמור לעלות להופיע בהצגה של מסיבת סיום כיתה ו'. כבר אז – וכנראה גם בטקס כיתה י"ב, שבו הפצרתי מחבריי בנאום חוצב להבות "לשמור על קשר" – ידעתי שיש בה משהו, בנקודה הזאת – מעין רגע קטן של מוות, קצת לפני שהחיים החדשים הספיקו להיווצר.
אני עוצר וקורא את הפסקה שכתבתי בהרמת גבה ובמבוכה: בלי משים המשכתי למתוח את המטרייה – הרחבה גם ככה – תחת אוסף הסיומים, תיבלתי בערבוב מוזר של מוות והארה קיומית וכמעט קרעתי אותה. ובכל זאת, כשאני מריץ במחשבותיי – כמו בסרט נע – את הסיומים שהתרחשו בחיי, אני מתקשה למצוא תיאור טוב יותר: הטקסיות המעורבלת של המבט האחרון נצרבת בכל מופעי הסיום. לרגע עוברת אצלי תהייה: האם אותו רטט מחשמל הוא שהפך את אשת לוט לנציב מלח? אני עצמי מעולם לא נזהרתי באיסור הממכר הזה; כשהלכתי לפני חודש במורד הכביש היוצא מקמפוס-הר-הצופים בפעם האחרונה, כמעט ולא הבטתי קדימה – הסטתי את מבטי שוב ושוב וניסיתי לתפוס את אינספור הרגעים שעברו עליי במשך ארבעת השנים, שהחלו להיפרד ממני עם מילות השיר – הסימבולי משהו – שקרא המרצה בשיעור האחרון לתואר: שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד. אם איבדתם את הסבלנות וחשבתם שהמטרייה שקראתי לה רחבה, אולי לא רחבה כל כך, הרי כל הזכרונות שלי כללו סיומי בתי ספר, תצטרכו להאמין לי שגם באותה צעידה שפופה ואיטית מחלקת הקבר של סבא שלי, או בשיחת הטלפון – שנפתחה בהתייפחות ממושכת – של ה"אני מצטערת אבל..." הראשון שלי, היו כמעט את אותם מרכיבים, גם אם בשינוי של מספר תבלינים.
אולי זה לא חייב להיות ככה: אולי אפשר להאשים את הדרמטיות הזאת במלאכותיות, לסגור את הספר בלי להחזיק את הכריכה, להמשיך לספר הבא, להזמין הובלה בלי מבט נוגה כלפי הסלון המתפרק, לומר שזו דרכם של החיים ולהישיר מבט הלאה. לאחרונה אני מנסה להתאמן בכך: אני מנחם את עצמי שלפני רגע ארבעת הקירות היו מלאים ריק וריח של סיד, שזו רק דירה, ושבעצם נמאס לי כבר מהתואר. כשאני נכשל, אני כועס על עצמי: שאני מגזים, שאני סנטימנטלי, שלא יקרה כלום אם פעם אחת אני פשוט אמשיך הלאה. ערב אחד חשבתי שהצלחתי: הזכרתי לעצמי את התחושות המעורבות שהיו לי עם הנחת הספר הראשון בסלון, ואמרתי לעצמי שעברתי את זה לפני לא־כל־כך הרבה זמן והתגברתי, אך התבדיתי; כששמעתי את צליל המפתח והבטתי לעבר המרפסת המוארת והצמחים המטפסים המשקיפים בנחת על הספה, התחושה המוכרת־הזרה התחילה לכרסם לי בבטן. כשאני ספק נאבק בה ספק מתרפק עליה, אני חושב: אולי אותה מטרייה צפופה משתלבת היטב עם האמרה הקלישאתית ההיא. כשפגשתי את נהג המונית כמה ימים לאחר מכן, שאלתי אותו אם הוא זוכר מה קרה לי, האם נפלתי, האם התרסקתי; הוא ענה בשלילה, ולפתע אני מבין: תחושת הסיומים הזאת – המסחררת, המהפנטת, הדוקרת – באה פתאום.

נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים

2. דברים שקורים רק כאן

מְעַנְיֵן מָה יִהְיֶה שָׁנָה הַבָּאָה
בֶּטַח כֻּלָּם יַעַזְבוּ לְתֵל אָבִיב
עוֹד רֶגַע יוּנִי
אֲנִי חַיָּב דִּירָה חֲדָשָׁה
מָתַי עוֹשִׂים תָּמָ"א לַלֵּב
אֲנִי הוֹלֵךְ לְהִתְגַּעְגֵּעַ
אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְפִּיק לָשֶׁבֶת עִם גַּל
לִפְנֵי שֶׁהוּא עוֹזֵב
כָּל הַדְּבָרִים כָּאן
הָרַעַשׁ הַמֵּצִיק הַזֶּה שֶׁל הַצֹּמֶת
שִׁבְרֵי הָאִצְטְרֻבָּל עַל הַסָּדִין
הַכִּסֵּא עִם הַגַּלְגַּל הַשָּׁבוּר
הַוִּילוֹן עִם הַדֶּבֶק הַפָּרוּם
הַקִּיר הַמִּתְקַלֵּף בַּמִּקְלַחַת
חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הֶחָשׁוּךְ בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית
עוֹד שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים -
בֶּטַח יִהְיֶה מַמָּשׁ חַם שָׁבוּעַ הַבָּא
בַּדִּירָה הַבָּאָה אֲנִי צָרִיךְ מַזְגָן
מְקַוֶּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה קַר מִדַּי
מְעַנְיֵן אִם אֶתְגַּעְגֵּעַ
לְמִרְצָפוֹת הַקְּפוּאוֹת בְּיָנוּאָר
לִשְׁאֵרִיּוֹת הַפַּסְטָה הַחֲמוּצָה בַּכִּיּוֹר
אֵיךְ הוּא לֹא הֵבִין שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי
לְבַד
בַּדִּירָה הַבָּאָה
לְפָחוֹת לֹא יַעַבְרוּ לִי בַּחֲדַר הַלֵּב
דְּבָרִים קוֹרִים כָּאן וְעַכְשָׁו
זֶה לֹא תָּכְנִיּוֹת שֶׁל תָּמָ"א
שֶׁכְּבָר כַּמָּה שָׁנִים וְכוּ'
אֲנִי צָרִיךְ לִקְנוֹת מְכוֹנַת כְּבִיסָה. וּמְקָרֵר. וְתַנּוּר. וּמְגַהֵץ
לְפָחוֹת יֵשׁ לִי טוֹסְטֵר
מְעַנְיֵן אִם יִהְיֶה כֵּיף לְבַד
אֶתְמוֹל עִדּוֹ שָׁאַל אוֹתִי
לָמָּה אַתָּה קוֹרֵא לָזֶה
דִּירָה
וְלֹא בַּיִת

נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים

3. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כָּאן מַשֶּׁהוּ?

יָמִים הָיוּ שֶׁשָּׁמַעְתִּי כָּאן מוּזִיקָה,
הַיּוֹם אֵין כָּאן דַּפִּים אוֹ אֲנָשִׁים,
רַק עֲדַת מְכוֹנִיּוֹת, מַשָּׂאִיּוֹת רוֹעֲשׁוֹת,
רַכָּבוֹת הָרִים.
אֲנִי אֵינֶנִּי מְדַבֵּר.
בֶּחָרָךְ הַשֶּׁקֶט שֶׁנּוֹצַר,
אֲנִי מַבִּיט אֶל הָעֵמֶק,
מְצַמְצֵם עֵינַי.
הִיא לֹא בָּאָה.
מְכוֹנִיּוֹת חוֹזְרוֹת לִצְפֹּר,
רַכֶּבֶת הָרִים דּוֹהֶרֶת מֵהַתַּחֲנָה.
מִבַּעַד לְמָסַךְ הָאָבָק,
מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל:
אוּלַי מָחָר יֵרֵד גֶּשֶׁם?

נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים

4. יָמִים אֶפִּידַמְיוֹלוֹגִיִּים

הַיּוֹם לֹא בּוֹדְקִים נֶשֶׁק,
בּוֹדְקִים חֹם'
מְאַבְטֵחַ כְּסוּי פֶה קָרָא.
כִּי הָיוּ אֵלֶּה יָמִים.
מַבּוּל אִיֵּם לִשְׁטֹף אֶת הָאָרֶץ,
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ לָמַד שָׂפָה חֲדָשָׁה אַחַת.
שָׂפָה אַחַת, וּמִלִּים אֲחָדִים.
מְאַבְטֵחַ הֶחֱזִיק אִישׁ מַדְחֻמּוֹ בְּיָדוֹ
טוּר הַנְדָּסִי נִלְמַד בִּידֵי רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה,
וְרוּחוֹת רוֹעֲמוֹת אִיְּמוּ לִשְׁבֹּר סְלָעִים מְבֹהָלִים.

'בְּאִסְרוּ חַג פּוּרִים הַזֶּה'
כָּתַבְתִּי,
'אֲנִי צָרִיךְ תֵּבַת נֹחַ לְמִפְלָט'
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְעַק לְקוֹל בְּשׂוֹרָה אַחַת,לְיוֹנָה צְחֹרָה,
עֲלֵה זַיִת קָטָן בְּפִיהָ, שֶׁתִּקְרָא:
'קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'.
וְהִיא, הַאִם מָצְאָה כְּבָר מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ?

נכתב לפני 5 שנים ו-5 חודשים

5. אֲנִי נוֹתֵן לַגֶּשֶׁם

אֲנִי נוֹתֵן לַגֶּשֶׁם
לִנְקֹשׁ בְּחַלּוֹנִי
לְהַבְהֵב בִּי
נִצְנוּצֵי פָּנָס
לְנַשֵּׁב בְּבִטְנִי
לְטַפְטֵף בִּי
אִוְשַׁת עָנָף-
רִשְׁרוּשֵׁי שִׁיר
טִיף טַף.

אֲנִי מַבִּיט בָּהֶם
בַּמַּיִם הַתְּמִימִים
שֶׁרוֹקְדִים כָּךְ בְּיַחַד
בְּלִי בּוּשָׁה
מְאַמֵּץ חֶלְקִיק לְלִבִּי
וּמְחַיֵּךְ


את השיר הזה, שמסמן עבורי את חורף תשע"ט, אני כותב כבר כמה חודשים. התלבטתי עליו אינספור פעמים. אולי הפרפקציוניזם לא התיר לי לפרסם אותו כשאני לא שלם בו, אולי משהו במשקל, כתגובה לשעות הנגינה הארוכות והריתמיות, לא היה מספיק שלם. ועדיין, עדיין כשאני קורא אותו אני לא מספיק בטוח, לא מספיק מבין מה אחז בי במילים שלו, שגרם לי לחשוב עליהם כל כך הרבה פעמים.
אבל עכשיו, כשהגשם המשמעותי האחרון של החורף מתדפק על הדלתות, נראה לי שהגיע הזמן להוציא את זה קצת החוצה:)
היה הרבה חורף השנה, הרבה גשם, הרבה מים, הרבה ימים סוערים שהתדפקו על הדלתות. בחלק מהימים היה לי יותר פנאי להביט על הגשם, וחלק מהזמן גם אני אבדתי בשגרת העשייה היומיומית. הרבה מחשבות התרוצצו ומתרוצצים לי בראש, על העבר, על על ההווה ועל העתיד, אבל בחורף המאוד 'לבדי' הזה, לא פעם הייתה לי נחמה גדולה בלראות את הגשם דופק על החלון, לחייך וללמוד.

נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים

6. הָיִיתִי רוֹצֶה

הָיִיתִי רוֹצֶה לְדַיֵּק אוֹתָהּ
אֶת זַעֲקַת הַלְבַד
שֶׁפּוֹרֶמֶת אֶצְלִי חוּטִים
בַּלֵּב הַדַּקִּיק וְהַשַּׁבְרִיר

הָיִיתִי רוֹצֶה לִצְעֹק אוֹתָהּ
אֶת מְעַרְבֹּלֶת הָאֲנִי
שֶׁנִּכְנֶסֶת לְתוֹכִי
בִּשְׁבִיל לְלֹא מוֹצָא

הָיִיתִי רוֹצֶה לְשַׁתֵּף מִישֶׁהוּ
כִּי כְּבָר שָׁכַחְתִּי
אֵיךְ זֶה יַחַד

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

7. רֶגַע הַשֶּׁקֶט הַזֶּה

וְיוֹתֵר מִכָּל
אוֹהֵב אֲנִי
אֶת רֶגַע הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
קְצָת אַחֲרַי
שֶׁהַמּוּזִיקָה נִכְבֵּית

שְׁבִיבֵי צְלִילִים
עוֹד מְרַחֲפִים
מְהַדְהֲדִים וּפוֹחֲתִים
וְאֶפְשָׁר לְהַקְשִׁיב

בָּרֶקַע נִשְׁמָעִים
צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים
וְקוֹל תִּקְתּוּק מֵכָנִי
שֶׁל שָׁעוֹן
אֲבָל זֶה הַזְּמַן לִשְׁתֹּק
וּלְדַיֵּק בַּחֶלְקִיקִים
שֶׁמִּבַּעַד שִׁירֵי הָאַהֲבָה

נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים

8. לִלְמֹד אַהֲבָה

הַלְוַאי,
הַלְוַאי שֶׁאֶלְמַד לֶאֱהֹב אוֹתָךְ יוֹתֵר.
שֶׁבְּכָל פִּנָּה בָּהּ מַבָּטֵינוּ יִפָּגְשׁוּ, אֶמְצָא נֶחָמָה,
שֶׁכָּל זִיק קְטַנְטַן שֶׁל חִיּוּכֵךְ יְטַלְטֵל אוֹתִי בְּחִבָּה,
שֶׁכָּל תָּו וְתָו בִּשְׁבִילַיִךְ הַנִּסְתָּרִים יִתְחַבְּרוּ לְמַנְגִּינָה.
הַלְוַאי,
שֶׁתִּפְתְּחִי אֶת סוֹדֵךְ וַאֲנִי בּוֹ אֶגַּע,
שֶׁנִּלְמַד סוֹף סוֹף בְּיַחַד: אַהֲבָה.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים

9. בּוֹאִי

בּוֹאִי נִכְתֹּב
שִׁיר יַחַד
מִלָּה אֲנִי
חָרוּז אַתְּ,
נְשַׁרְבֵּט אוֹתִיּוֹת
עַל נְיָר סָפוּג
מִגֶּשֶׁם דְּמָעוֹת.

בּוֹאִי נַבִּיט
בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת
בְּחִיּוּךְ שֶׁל אַחֲרֵי
וְנֵדַע שֶׁזֶּהוּ זֶה.

בּוֹאִי נִתֵּן לָשִׁיר
אָקוֹרְד סִיּוּם
אוֹ אוּלַי פְּתִיחָה?

בּוֹאִי נַפְעִים בּוֹ לַחַן.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים