1. מכתבו האחרון של החייל הסורי

מלחמת לבנון הראשונה.
אני חייל מילואים צעיר על ציר ביירות- דמשק, שוכב לצד הכביש, בפאתי העיירה בחמדון, וממתין שחיל האוויר יסיים את התקיפה על מתחם סורי מבוצר, לפני שנסתער עליו.
התקיפה מסתיימת.
זזים.
אנחנו עולים על המתחם ובמהלך הסריקה נתקלים בחמישה חיילים סורים שנהרגו. מדיהם ירוקים, שונים מאלה של חיילי הקומנדו בהם נתקלנו עד כה. החמישה שכבו צפופים, אולי חיפשו ברגעיהם האחרונים ביטחון אחד בחברו ולא מצאו.
אחד מהם צד את עיני. הוא היה צעיר מאוד, אולי טרם מלאו לו 18, פניו היו פני ילד רכים, חלקים, אפילו חתימת שפם לא הייתה לו, ומבט האימה עדיין ניבט בפניו. בכיס חולצתו מצאתי מכתב. שמרתי אותו בחגור שלי, ובערב, כשכל אחד התכנס לתוך עצמו, מלקק את פצעי היום החולף, שלפתי את המכתב וקראתי אותו לאט לעצמי, אחר כך לחבריי.
חשכה מסביב, דממה, חיילי הקומנדו הסורי מחופרים ממול, מתח גדול ודריכות ורק אור הפנס מרצד על המילים.
המכתב נכתב בכתב ערבי קריא, אם כי היה ניכר עליו שנכתב בחפזה.
זה היה מכתב עצוב, פתאום הוא לא היה חייל אויב, אלא נער מאוהב. היה לו שם, היו לו פנים, פנים יפות, וגם ארוסה שחיכתה בבית. ויותר מכל, היו לו הורים שלבטח דאגו לו ולא ידעו שעולמם נחרב, ממש כאן, ממש עכשיו.
שמרתי את המכתב שנים רבות מתוך תקווה שיום יבוא ואשלח אותו אל משפחתו בסוריה.
זה לא קרה!!
המכתב שכב בארגזים שנדדו אתי על פני ימים וארצות- ונעלם!!! צחוק הגורל, אתו נעלם גם מכתב נוגע ללב שכתב לי אבי ז"ל במהלך המלחמה. על גיוסי למילואים נודע לו במקרה משני אחיי שהיו שם, לא רחוק ממני, אני ניסיתי לחסוך ממנו את הדאגה.
כמה סמלי, משני צדי המתרס, חולקים דאגה דומה, אבא שלי, ואביו של החייל הסורי שהמילים שכתב בנו לא הרפו ממני כל אותן שנים וכך בערך כתב:

"מי שימצא את המכתב שימסור אותו למשפחתי.
אהובתי, האויב קרוב, אנחנו כבר שומעים את היריות שלהם. אני יודע שעוד מעט לא אהיה בין החיים. ברגעים אלה אני חושב עלייך, על שערך השחור והחלק ועל עינייך היפות.
אהבתי אותך וחיכיתי שאחזור ונתחתן. חביבתי, אני מתחנן אלייך שאחרי מותי תינשאי ותחיי חיים מאושרים.
אני חושב על אבי, הוא זקן וחולה ולבו לא יעמוד בכאב של הבשורה. אנא ממך, היי לצדו אחרי שיודיעו לו, נחמי אותו, אל תעזבי אותו לרגע.
גם אמי..
אני נאלץ להפסיק עכשיו...."

נכתב לפני 8 שנים ו-8 חודשים

2. סיפור קצר: ממבטו של עץ האורן (גבעת התחמושת)

שנים רבות נטועים שורשיי עמוק באדמתה המדממת של גבעת התחמושת.
רבים ממשיכים לפקוד אותי גם היום. צעירים נלהבים , או לובשי מדים שלהט תמים בעיניהם וגם אחרים, שונים בתכלית, שמבטם נוגה, עיניהם מושפלות, גוום כפוף , ושיבה צעירה זרקה בשערם. לרגע נדמה לי שכבר ראיתי את פניהם כאן, בתוך אותן תעלות, אז- לפני כמעט חמישים שנה, בין ענני האבק והעשן שהיתמר מעל הגבעה.
אני בטוח שהיו אלה הם, וזיכרוני אינו מטעני- כך היה לפחות בטרם זקנתי. שורשיי ינקו בין פיתוליהם פנים ושמות רבים ויש והם שולחים לצמרתי אות , כמו אומרים, זוכר? זה הבחור שרץ בתעלה המרכזית, פניו מיוזעים, גבו שפוף, ולבו הולם מפחד. זוכר?
ב -יוני 1967, הייתי עדיין עץ נישא ורם, וכדרכם של עצים צעירים, הייתי יהיר ובוטח, ובעיקר מבקש לכבוש את היער כולו. מאז נוספו הרבה טבעות לגזעי וכמו כל אלה שחלפו כאן תחתיי באותו לילה, כבר איני צעיר בימים, ובמחטי זרקה שיבה.
אני דור שלישי במקום.
היו אלה האנגלים, חניכי בית הספר לשוטרים, שנטעו אותי כאן וגזרו עליי להיות שחקן על במת הדמים הזו.
יום אחד הם קמו ועזבו, קולותיהם נדמו, גם שפתם נשתכחה ממני ואת מקומם תפסו חיילי הלגיון הירדני, כאפיות אדומות לראשיהם, צעירים ונלהבים. עד מהרה רכשתי לי חברים חדשים, למדתי את שפתם וגם את אורחותיהם.
הכרתי את כולם.
את עיסא, שאירס זה עתה את בת דודו ובכל ערב הצטנף כאן בצלי, הביט בתמונתה בטרם נישק את עיני הפחם ותחב אותה בחזרה לכיסו, את ראוף שהיה קצר רוח ונרגן , וגם את ריאד שמידי בוקר הטיל את מימיו על גזעי, עד כי היה ירוק תמיד והעיר עליו את קנאתם של חבריי .
אבל שונה מכולם היה מחמוד , מפקדם, שקומתו הייתה זקופה, קולו חד ושפמו עבה, וניכר היה כי יראו מפניו, או ממקל החזרן שאחז בידו.
ובערבים, דלקה מדורה על הגבעה ולאורה המרצד רקדו את ריקוד הדבקה והניפו מעל ראשיהם חרבות ארוכות או ישבו דומם והאזינו לשיריה הנוגים של אום כולתום.

לילה אחד החריד רעש גדול את צמרתי. מתחתיי ראיתי את ריאד וחבריו מתרוצצים בין התעלות וקולותיהם רמים וחדים. זעקות פילחו את הדממה ואש ליחכה את ענפיי.
גזעי נרעד בפחד, זרים היו לי הקולות החדשים שמילאו את המקום ומאיימים. וכמו לא די בכך, קליעים חמים הכו בי ללא רחם.
ראשון היה זה עיסא שכרע למרגלותיי ולא קם עוד.
ואז ראיתי אותם צצים מתוך החשכה. ראשיהם מכוסים כובעי פלדה, ועמוד האש הולך לפניהם. דדי הלך בראש, שני לו יורם ובסוף מאיר מלמודי שרגע קצר אחר כך נכנס לתעלה ונעלם מעיניהם. שמעתי את הקולות הקוראים בשמו, אבל ידעתי כבר שיישארו מיותמים.
גם ניר ניצן חלף על פני ועשרה לוחמים בעקבותיו. נפעמתי ממנו. כמה נחוש ובוטח היה באותו רגע. הוא וחייליו נעלמו בתוך התעלה המערבית ומשם ראיתי רק את ראשיהם נעים באטיות ומתקדמים במעלה הגבעה ורק מספרם הלך והתמעט.
לא הרחק מהם ראיתי את ישראל צוריאל מכלה את תחמושתו ומזנק לתוך התעלה ואחריו יוצא מתוכה עלם חמודות, פני תינוק לו, ושיערו הבהיר מבהיק בחשכת הליל. נפשי יצאה אליו, רציתי לצעוק לו: איתן, חזור!!! אבל הוא המשיך , יורק אש לפניו עד שנפגע ונפל לתוך התעלה. לימים כשבנו הגיע לראשונה עם אמו אל הגבעה, שיערו הזהוב מתנופף ברוח הקרה, רציתי לעטוף אותו בענפיי ולומר לו: לו רק שמע אביך את זעקתי, היה אתך כאן היום, אוחז בידך הקטנה.

הם נפלו למרגלותיי בזה אחר זה, כאפיות אדומות וכובעי פלדה התערבבו זה בזה, אוהבים ואויבים זה לזה ודמם ניגר אל שורשיי.
רציתי לצעוק די ! עצרו! כולכם בניי ! אבל קולי לא נשמע.
רק מחטי דמעו.
מאז איבדתי את עלומיי, קומתי לא יכלה עוד לשאת את הכאב וכרעה תחת משאו הכבד.
ורק קרני השמש השוקעת נאחזו בסבך צמרתי כמו קרני האיל שהקריב אברהם לעולה תחת יצחק, בנו.
ובבוקר ההוא, לא היה איל בסבך צמרתי.
והם היו העולה.

נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים

3.

נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים