1. סיפור שכתבתי

כמו צפלין מעופרת


הֵי את.
ראיתי אותך.
שערך ושפתייך חלקו את אותו הגוון של אדמת עפר נימוחה, בעינייך זיהיתי מבט ביישני
מלא בערגה. ישבת שם מול המחשב בתנוחה מרושלת קמעא, עוטה על עצמך חזות מרוכזת.
עינינו נפגשו, ומבעד לסגול של המשקפיים הבחנתי בפיזור הדעת שלך.
הייתי טרודה בענייני מצגות, דיסקטים וקריאת מיילים, אך המרחק הקצר בינינו לא אּפשר לי לפספס אותך. חשבתי לעצמי, מאחורי הקלעים של ההיגיון, כמה נחמד היה לו הייתי ניגשת אלייך. לאוקטובר הירושלמי לא הייתה השנה התנגדות לגופיות, והרגשתי יפה. הדמויות סביבי חדלו לרצד אל בין תריסי המודעות. חושיי נדרכו.

לעתים מתחשק לי להעיף בעיטה לשרירים העדינים הנחבאים אל הלשון, להתריע
פן יחלפו להן שנתיים וחצי וטרם ראיתיך בשנית. ניסיתי לאתר אותך במועדון היחיד בעיר
שבו הסלקציה משאירה בחוץ רק את "דרך הטבע", אך התקוות הללו נמוגו יחד עם אורותיו הססגוניים לפנות בוקר. תושבים רבים בעיר הזו מתקשים לזהות את האמת מתחת לאיפור הכבד הנוהג שם. אפשר להבין אותם שהרי אפילו אני בתוכי התקוממתי.
לא קמתי, ולא ניגשתי אלייך.

את מצידך לא הפתעת.
כאשר הגנבתי עוד מבט מהמקלדת והיית, כנראה, בדרכך להרצאה אפורה של היומיום,
נשארתי שם עם לבטים דאשתקד. הרטט עלה במהירות לגרון. רוברט פלאנט בכה באוזניות
על הבייבי שהוא חשב לעזוב, מנטרה שקודחת וקודחת עם גיטרה שחורקת וחורקת, ואני ממשיכה
לשבת מול המסך המרקיד לעומתי את פרצופיו העקומים. גרפים עמודות וטבלאות, שרטוטים וטיוטות ראשוניות, נתונים חלקיים והשערות הססניות.
נראה שמדעי החברה שוללים ממֵך לפעמים את היכולת להתמקד. לזהות את העיקר ולהישאר.

הכוורת חזרה להתרחש לי בעיניים וכולם היו מאוד עסוקים. בשנתיים וחצי גלומות הזדמנויות רבות אם באמת משתדלים, וימי סוף הקיץ מדרבנים במיוחד. המסדרונות לא השחירו עדיין מכנפי מעילים סואנות. טרם הושלטה בדלנות ממושמעת בקומות הספרייה. הדשא צופן אגלי טל אחרונים הקוראים לעוברים ושבים לעצור, לספוג דומיה ירוקה ותוססת לפני הכניסה לאולם, לקפיטריה, לחנות הכולבו, או לחדר המחשבים. אך אני השתקתי את פלאנט והלכתי משם. כולם עשו רושם עסוק למדי ואצלי, אחרי ניסיון עשתונות שכשל, התרופפו הציפיות.

גם את לא חזרת

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים