ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

הוא נופל, קם, בוכה, צוחק כמו מטורף, ממסמר את הקהל והם לא יכולים להתנתק ממנו גם אם רוצים כבר לעוף משם. הרי הם רק באו לצחוק קצת, להשתחרר מהמציאות הלוחצת בארץ, בילוי של ערב עם בת הזוג באולם סטנדאפ בנתניה. לא באו לשמוע על צרות ובעיות, לוויות והתעללות בילדים או התעללות חברתית ב "ילד כפות" בודד גלמוד על החיים שלו בן 46. כן הרבה הומור שחור למי שאוהב. רק מלשמוע את גלגלי המוח של דבל'ה הסטנדאפיסט זזים במהירות אור, בטירוף, בשיגעון, עוצרים וממשיכים כמו רכבת דוהרת, מביאה אצלי, לסוג של קריסה מערכתית שבו אני אומרת די, רגע, שקט, אני לא יכולה לשמוע יותר.

סטנדאפ היא הצגה של איש אחד, במיוחד אם לסטנדאפיסט יש קשב וריכוז. המוח שלו לרגע מרוח על הבמה מפוזר, מרוסק, ולרגע הוא המלך סלומון בכבודו ובעצמו. לרגע הוא מרביץ לעצמו ומקפץ כמו משוגע ולרגע הוא יושב בכורסא אדומה כמו אחד הפסיכולוגים וחושב באיטיות על המהלך הבא שלו. הוא מדבר אל הקהל ואל עצמו ואל אמו ז"ל, אל המפקד בצבא, נהג מונית, חבר, שופט או אבא. הוא בוכה ומחבק את עצמו עד שהקהל וגם אני רוצים לרוץ לחבק אותו ולאהוב אותו על מה שעבר. מרגע לרגע הסטנד אפ הופך להיות כמו וידוי מתוך קבוצת תמיכה. ואין דרך לומר זאת זה מתיש כשקולטים כמה החיים שלו זרקו אותו למצבים שלא היה לו את הכלים להתמודד אתם.הקהל השבוי לא יודע מה לעשות. אם ילך באמצע יעליב את דובל'ה על הבמה שגם ככה שבור.ולהישאר זו הקרבה. וככה הכיסאות חורקים והישבנים עליהם נחים בחוסר נוחות כי מישהו על הבמה פותח את ליבו בפניהם ואי אפשר לעזוב באמצע.

לפעמים מתרחשים מצבים חברתיים כשאדם עומד במצבים שאסור לקפוא בהם. יש לו אפשרות לצעוק ולהגן על החלש או לשתוק ולתת לחברה להתעלל, אבל אם תשתוק זה כמו שהיית אחד מהמתעללים כי נתת לזה לקרות. יש חוט דק שעובר בין הרגע שבו אתה קם ומגן על חבר שלך, או אפילו לא חבר, אלא אחד מהאוהל, לבין השתיקה הרועמת והפחד לא להיות אחד מהעדר. דובל'ה סיפר שהכניסו אותו לתוך תיק והתמסרו בו כאילו היה כדור, וגם כשהתיק נפל בחזקה אף אחד לא קם ועצר את הפארסה. איך אפשר לעמוד מנגד ולא לצעוק או לרוץ ולקרוא למישהו. אחד החברים של בתי קיבל התעללות כזו בצבא, גבר חסון אך מבפנים שבור ספון בנפשו, הוא מרוסק, המפקד אמר לו "זו מילה שלך נגד מילה שלי, למי יאמינו"?

הספר הזה כל כך גאוני שהוא מביא אותך בו זמנית למנעד רגשות בלתי מובן. לרגע אתה רוצה לזרוק את הספר על מישהו מרוב כעס, או פתאום רק רוצה לאהוב לחבק ולנשק את המשפחה לידי, אפילו דמעות ירדו כשהמילים של דובל'ה חדרו עמוק ללב ונגעו. בין לבין עצב לא מוסבר השתלט עלי והפסקתי כי כמה עצב כבר אפשר בימים אילו, ואז חזרתי, ואז שוב הפסקה לקלוט את הסיפור הגאוני שטלטל וזרק אותי לכאן ולשם. בעיקר חמלה גדולה כלפי דובל'ה והסיפור שסיפר. הוא רק רצה חיבוק מהקהל, רק רצה שיקשיבו לו. לכך הוא התחנן בפני החבר היחיד שהיה לו אי פעם, חבר שלא ראה אותו מאז האוהל בצבא. רצה שיבוא ויישב בקהל. וכך קרה...

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017