1. פגישה

29.3.2013 (נכתב בהשראת הסרט "רובי ספארקס")
שעות הצהריים היו קרובות לקיצן. החמה החלה לנטות מערבה והשמיים התקשטו בצבעיה הנוגים. גוונים של תכלת, כתום ואדום. גוונים רכים של שקיעה. השיעור האחרון לאותו יום בוטל, והוא מצא את עצמו עולה על קו האוטובוס המוביל למרכז הכרמל. האוניברסיטה הלכה ונתרחקה, ונותר ממנה הדהוד בחלל המרחב. הדהוד מר – מתוק, כתבשיל שאינו בושל כיאות. הרי יום לימודים זה, החל בתחושת שמחה אשר מילאה את כולו, אך ככל שיום זה הלך והתקדם, תחושה זו פגה לה והרהורים אחרים של בלבול וחוסר תיאום, באו ותפסו את מקומם. כשנודע לו שהשיעור התבטל, נהיר היה לו כי אינו רוצה לשוב הביתה במהרה אלא לנסות לתת לרגליו להוליך אותו אל עבר השכונות העייפות של הכרמל. וכך, הוא עלה על האוטובוס שנסע למרכז הכרמל. אנשים רבים מילאו אוטובוס זה, ביניהם, אישה מבוגרת בעלת מבט חמור סבר וחולמני, סטודנטית צעירה שלק וולגרי משוח על ציפורניה ופניה גדושי איפור, סטודנט צעיר בעל משקפיים גדולות ושחורות סביב עיניו ואוזניות קשתיות על ראשו אוחזות באוזניו, זוג צעיר מחזיק ידיים בבטחה ועוד דמויות כאלה ואחרות. האוטובוס היה כמעט מלא. הוא נעמד לו במרכז, אוחז בעמוד הצהוב, מנסה לשמור על שיווי משקל, שם את האוזניות הלבנות באוזניו והפעיל את נגן המוזיקה. תום יורק, המשיך לשיר בקולו האלוהי. בזמן שרדיוהד מתנגנים להם, המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשו. על הלימודים המעניינים אך התפלים, על האנשים שאיבדו מעט ממשמעותם – מה שהיה בעבר אינו נכון כעת, על האפרוריות של העיר חיפה והנרדמות שבה. מחשבה רדפה מחשבה, כשאחרת תמה, באה אחרת במקומה. יחדיו, אלה ליוו אותו במהלך הנסיעה. כשהאוטובוס חלף על פני כיכר ספר, הוא ירד, נמלט במהרה מן הרחוב הראשי והחל ללכת ברחובות השקטים והמופנמים. עליות ומורדות. פיתולים עקלקלים, יחד עם עצי אורן מיתמרים ונבוכים. לעתים הופיעה לה השמש מבין הבניינים, תנועותיה נעות מטה, בואכה מעבר לים. כמה בתים נבנו כאן, ברחובות אלה, ובכל בית ובית, סיפור חיים שלם. לרוב, אנשים מקימים משפחות, נישאים ומולידים ילדים הממשיכים את הווייתם בעולם, בצורה זו או אחרת. גווני שקיעתה של השמש, הבתים הספונים והרחובות השקטים, הלא ממריאים, חשפו בו את הרצון לקרא מעט. הוא הגיע לגן ציבורי, על יד האודיטוריום, והתיישב על אחד מספסלי העץ הריקים. לגם מעט מן בקבוק המים והוציא את "על כפות המנעול" של עגנון והחל לקרא היכן שהפסיק, בסיפור "פנים אחרות", עת הרטמן וטוני נותרו לבדם, לאחר שיצאו מבית הדיין. כתיבתו העמוקה של עגנון, ליטפה והכתה במחשבותיו חליפות ולרגע הוא ניסה להניח את עיניו מן המילים המפותלות, הרים ראשו מעלה וראה אותה, מישהי זרה לחלוטין אך כל כך מוכרת. מכנסי ג'ינס שחורים עטפו את רגליה, חולצה לבנה את גופה ומעיל ארוך מעל כולם. את צווארה אפף צעיף ארוך בגווני לבן – שמנת וגבה נשא תיק חום בעל שתי כתפיות. שיערה היה מתולתל בהיר, ופניה היו כל כך יפות, אור נגה מהם. היא עמדה שם לבדה, ובעיניה הנבונות, הביטה בו.

- "איזה סיפור אתה קורא מעגנון?" היא שאלה ברכות,
- "פנים אחרות", הוא ענה באיטיות,
- "זה סיפור ממש יפה, עגנון יודע היה לתאר סיטואציות מהחיים"
- "הוא הכיר היטב את נפש האדם", השיב ברפיון קל,
- "היכרות זו, סייעה לי בזמן שירותי הצבאי", חיוך דק ניבט מבין שפתיה,
- "איך היא סייעה לךְ?"
- "הייתי בודדה מעט בצבא, שירתי במדבר, והדרכתי טיולים של חיילים. גם כשהייתי עם החיילים, תמיד הרגשתי לבד. זו הייתה תקופה בה החלתי לקרא את עגנון והוא פשוט מילא אותי. זה היה כאילו הוא מכיר אותי וכמו אני מכירה אותו. הדיוק הקסום הזה, כמו פריטה בנימי נפשו של האדם"
- "נפש האדם הזקוקה למישהו שיפרוט עליה"
- "שיבין אותה, שיבין אותי. אתה יודע? מכיר את התחושה?"
- "כן, מאוד. הרגעים האלה שהספרות מגלה את כוחה. רגעים של התגלות. כמו יש מישהו ששומר עליך, שמבין אותך, גם אם אינו קיים באופן ממשי, למרות שזהו רק סיפור, שאלה הן רק מילים ואלו הם משפטים בלבד"
- "ואצל עגנון זה מאוד חזק"
- "מאוד. כל כך חזק עד אשר לפרקים הייתי מוצא עצמי בסיטואציות שונות בחיים ואומר 'עגנון היה מתאר זאת בצורה מעולה', 'מעניין מה עגנון היה כותב על כך'"
- "גם אצלךָ?! הייתה תקופה שזה היה קורה לי כל הזמן, כיום קצת פחות כיוון שאני קוראת אותו פחות, אך בתקופה שקראתי, זה לא הפסיק, אפילו רדף"
- "איך רדף?"
- "הייתי רואה את עצמי כדמות מן הדמויות בספריו, מכאן אתה יכול להבין שהיו לי רגעים לא פשוטים"
- "כמו לכולנו, גם אני לעיתים הרגשתי כמו הירשל מ 'סיפור פשוט' ודבר זה לא היה פשוט"
- "וואו!"
- "מה שְמֵך?"
- "נטע, ושִמְךָ?"
- "ערן. את ממהרת לאן שהוא?"
- "לא כל כך"
- "אז אולי תרצי ללכת קצת לטייל, אני בדיוק עצרתי לקרא וחשבתי להמשיך ללכת"
- "כן, אני אשמח".

השמש כבר שקעה ושניהם החלו ללכת, זה לצד זו, בשבילי האספלט הקרים, נבלעים אל תוך האפלה שהתפשטה על העיר.

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

2.

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

3. בדרך

שמש סתווית ליוותה את פסיעותיי הדקות. קרניה ניסו לפרוץ מבין העבים. עבים אפורים בצורות בלתי מוגדרות. שעות הבוקר קרבות היו לקיצן, ונראה כי שגרת היום בעיצומה. תחילה עליתי דרך רחוב איינשטיין. רחוב שנראה קצר ממבט ראשוני אך הינו ארוך ומפותל. בהולכי שם, עיניי פגשו בבתים פרטיים, בתי קומות, בית ספר צבאי, ובית כנסת על שמו של רב נודע. פיללתי שהזמן לא יעבור. רציתי ללכת וללכת מבלי ששום דבר יעצור מבעדי והרי הדרך אמורה הייתה להסתיים בקרוב, אף את הזמן אין ניתן לעצור. בדרכי פגע בי אדם, מרוקן תכולתה של דירה. נראה כפועל קשה יום. זיעה ניגרת מפניו. חולצה שחורה מוכתמת. לא אמרתי מילה, רק הבטתי בדמותו הקשה, מניח לאיטו את התכולה, ובסחורה השונה שגדשה את חלקת הכביש: מדפים חצויים, ספריה מפורקת, האנציקלופדיה העברית, מדריכי אושר שונים וספר אחד אשר משך את עיניי, "ברקיע החמישי", פרי עטה של הסופרת רחל איתן. זכרתי כתבה עצובה שהופיע במלאות מספר שנים למותה. נטלתי את הספר, נשפתי קלות, העברתי יד בכדי לנקות את האבק המועט והכנסתי אותו לתיקי. הרהרתי על בעליה של אותה דירה, האם אלה היו זוג מבוגרים שהלכו לעולמם? זוג פרוד? או שמא שיפוץ דירה? לאחר מספר דקות של הליכה, פניתי לרחוב זמנהוף. לראשונה רגליי דרכו במקום זה. רחוב די נעים, פתלתל. נזכרתי באותה עת, שהייתי נער נרגש. אותה עת בה פגשנו אני ושניים מחבריי את אותה ילדה אמריקאית, שכנראה באה להתארח אצל קרוביה בעיר מגוריי. שיערה היה בהיר ועיניה בישרו טוב. זה היה רגע ראשוני ומיוחד. לאחר מספר ימים נפגשנו שוב בבית הוריה בחיפה. איני זוכר היכן זה היה, אך אני זוכר רגעים של קסם באוויר, טיפות של גשם לפרקים ואבא דאגן שמכריח אותנו להתקשר אל הורינו, בכדי לוודא את מעשינו. משם נכנסתי לשכונת רמת בגין והחלתי ללכת ברחוב ווטסון. ליונל ווטסון, אותו מהנדס עיר חיפה. אדם שנראה בשנות השלושים לחייו, עמד ליד רכבו ועסק בתיקון כל מיני דברים. אישה מבוגרת, מצרכים שונים בידיה, חלפה על פניי. וכך, הגעתי לבית הספר. בירכתי את פניו של השומר לשלום. מבטיו הופנו בעיקר כלפי מטה ונדמה כי העבודה מקשה עליו. פניו בישרו השלמה אך יחד עם זאת קושי רב. נכנסתי לאיטי אל תוך בית הספר.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים

4. היא ישבה

היא ישבה שם לבדה, על ספסל עשוי עץ עם רגליים מברזל, צואה של יונים בקצותיו, שמש בהירה בשמיים ומכוניות חולפות משני צידי השדרה. ישבה שם, במקום ההוא, במקום הזה, ובעיניה נראה סימן. בתחילה תו קלוש, ההלך והדהד עד אשר הפך לאות, לסימן, לכמה חלקים אשר חברו להם יחדיו. הייתכן? החרציות מסביב פרחו, לאחר ימי גשם דולקים בזה אחר זה, ושמש בוקעת מבין העננים. ההתרגלות של הגוף אל זכרון החום, מגע הגוף בבוהק קרני החמה, צריבתה. היא ישבה שם לבדה. אנשים כמעט ולא עברו, היא, המעיל השחור האופף את גופה, וצעיף מלפף את צווארה.

נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים

5. אמרת שתבואי

אמרת שתבואי בגפך וחיוכך ורוחב שפתייך
אמרת שתלבשי שמלה אדומה וסנדלים בהירות.
אמרת שזמן רב כבר לא הרגשת כך
אמרת שמגיה קסומה אופפת אותנו.
אמרת שהחורף יפה בעינייך והגשם אוי הגשם
אמרת שחשרת העבים האפורים כאילו משנים את ארשת פניי.
אמרת שבתוכנו מנגן פסנתר בנגיעות רקומות אושר
אמרת שנקישות הקונטרבס חורקות מעלינו.
אמרת שהגלים שקטים וסואנים אך אנחנו לא
אמרת שאני ואת ישות אחת הומוגנית.
אמרת שלמדנו לשתוק ולדבר
אמרת שנקפא ולא נאמר מילה.
אמרת שהסנטימנטאליות מאחדת את שנינו
אמרת שדמעה שלי כאחת שלך.
אמרת שבית עשוי עפאים ובדים
אמרת שהנחלים איתנים יהיו כדרכם.
אמרת שהנוף והמוסיקה והשירה
אמרת שאלו הם לנו ולהם.
אמרת שידי אוחזת בידך
אמרת שאת ניזונה וכמו מקור חיים.
אמרת שהכסף איננו והוא פרי דמיונם
אמרת שהאמצעי לפעמים סוטה מן הדרך.
אמרת שהעצמות רוטטות ואגלי מים מלוחים
אמרת שכך אני ואת.
אמרת שאלמלא הרגע ההוא אז
אמרת שהעריריות כמערפת.
אמרת ושתקת.
אמרת ושתקת.
אמרת ואני שתקתי.
אמרת ואני שתקתי.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

6. קור כלבים

קור כלבים
היה שם בלילה
שמיים פתוחים
ארץ זרה

אדמה מתנדנדת
קרקע בוערת
שמיים פתוחים
ארץ זרה

געגוע
לפרטים הקטנים
שמש יוקדת
הליכה בדרכים

תפוס מרחב
לך לשכב
בצילו של ענן

קרקע בוערת
לילה רד

אדמה שותקת
שחר בא

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

7. שליטה

ההרים הגבוהים מעלה ומעלה
הערוצים הנמוכים מטה ומטה
השבילים המתפתלים הלאה והלאה
קרקס של מכשפים מכה בי בתדהמה

חייב לקחת שליטה
למגר את הפחד
להיות אדון לעצמך
חייב לקחת שליטה

הבניינים הגבוהים מעלה ומעלה
הרחובות הריקים מטה ומטה
הכבישים המתפתלים הלאה והלאה
קרקס של מכשפים מכה בי בתדהמה

חייב לקחת שליטה
למגר את הפחד
להיות אדון לעצמך
חייב לקחת שליטה

האנשים הגבוהים מעלה ומעלה
הפקידים הזוטרים מטה ומטה
המסדרונות האפלים הלאה והלאה
קרקס של מכשפים מכה בי בתדהמה

חייב לקחת שליטה
למגר את הפחד
להיות אדון לעצמך
חייב לקחת שליטה

נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים

8. האיש בתחנה

כשפגשתי אותו עמדתי לצאת מן התחנה המרכזית בחיפה. הייתי כולי עטוף בגדים בלויים זיעה ניגרת על פניי ומצב רוחי היה מדוכדך. כל הזמן שאני מגיע לתחנה הזאת אני שוב נתקף באותם מחזות שמעכירות את רוחי: קבצנים עבדקנים מסתובבים עם קופסאות שימורים ריקות בידם נותנים מבט מתחנן למעט כסף, נשים בבגדים חשופים ממתינות למכור את עצמן תמורת שטרות של כסף, זבנים זועקים - צועקים לפני הרציפים פניהם נראים עצובות ועוד כהנה וכהנה. שבתי מן ביקור אצל חבר בדרום. לחזור לתחנה הזאת זה לשנות את החיים שלך מן הקצה אל הקצה כמו לקבל בעיטה בפרצוף. הייתי בדרום השקט עם אנשים שקטים החיים את החיים שלהם מדי יום ביומו במן סדר יום מופתי, מפליאים אותי בהתמדתם. נתקלתי ושוחחתי עם רפתנים עובדי שדה וחקלאים. אהבתי את המקום וגם את המשפחה שאירחה אותי למספר ימים ששהיתי שם והנה שבתי לפיח שנשנק בגרוני חודר אל ריאותיי דופק על גופי ואומר לי אל תשכח מאין באת. כשירדתי מהאוטובוס שבא מבאר שבע עוד לא הספקתי להתעשת על המראות שלמולי והוא כבר נדבק אליי, נצמד אליי, תפס בתיקי ולא עזב. ניסיתי להבין לפשר הדבר אך לא הצלחתי. התחלתי ללכת בתקווה שיעזוב אותי שיניח לי לסבול בשקט ולטעום לבד מן הסובב אותי אך הוא לא הרפה ורק אחז יותר בחוזקה בתיקי וגרר עצמו אחריי. חלפנו על פניי הזבנים הצעקניים הנשים המתערטלות בפומבי והקבצנים הדלים ואף אחד לא הביט בפליאה כאילו היה זה כדבר שבשגרה שמישהו נטפל כך לבן אדם, מציק לו נצמד אליו ולא נותן לו חופש פעולה מוחלט. התחלתי לצעוק לו שיעזוב אותי, שיניח לי לנפשי, אך הוא בשלו מושך ברצועות שבתיקי ומתאים את צעדיו לקצב צעדיי. המשכתי ללכת וחשבתי מה לעשות. אולי לדבר עם אנשים שמסביבי אנשים המהלכים ברחוב שיושיטו לי את עזרתם במצוקתי אך אמרתי שאם אף אחד לא עזר לי בתחנה מה הטעם לפנות לאנשים הרי בלאו הכי הם לא יעזרו לי. אולי ללכת למשטרה, לחצתי על עצמי, הם יוכלו להפרידו מגופי לקחת אותו ממני ולתת לי את המרחב ואת החופש חזרה, אך שכנעתי את עצמי שלא, זה רק אני והוא בדו קרב בלי לערב כאן את החוק. יצאנו מן התחנה ואני ניסיתי לנער אותו מעליי כמו לנער זבוב מנגד עיניי אך לא הצלחתי. החלטתי לרוץ. הנפתי את רגליי אחת אחרי השנייה וראיתי שהבניינים והכבישים חולפים על פניי במהירות. רצתי מהר כל כך ולא חשבתי על כלום פרט לזה שהוא מאחוריי ואני צריך לנער אותו מעליי. לבסוף נבלמתי במעבר חצייה והמתנתי שהאיש האדום יתחלף לירוק. כאשר האיש הירוק נפרס לנגד עיניי המשכתי לרוץ חשבתי אולי אם אני ירוץ מהר מהר אז הוא לא יספיק לעמוד בקצב שלי ויעזוב אותי אך התברר לי שהבחור חזק ובעל ריצה לא רעה בכלל. צעקתי לו מאיפה הכוח הזה הוא לא ענה לי. הפסקתי לרוץ, נשענתי על העמוד, התנשפתי בכבדות. הייתי חייב מים. הרמתי את הראש וראיתי גן משחקים ואמרתי לעצמי שבטוח ישנה כאן ברזייה. הלכתי אל עבר הגן וחיפשתי ברזייה. מצאתי אותה. לחצתי על המקום שיאפשר את זרימת המים ושתיתי. רוויתי מן המים ושטפתי את פניי. חשבתי מה יהיה עליי, מה יהיה עליו. הבטתי אחורה ולא ראיתי כלום.

נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים

9. שיר

רציתי לשמוע את קול האָנחה שבקע
מן הרוח הסוערת
בוקר עלה מן ההר הירקרק
ההר הדל
רציתי לחבוט בזרדים הדקיקים החומים
שנגעו בעיניי
אלה שמבין חריציהם ראיתי אותך
בוהקת בתוך מסדרון חשוך
צינת האספלט
מעקה אדום – לבן
רציתי להאזין לנהימת הלב מבין
האנשים הרבים
הנחפזים
גולת הכותרת של חייהם
רציתי לגעת בלב הרחב הצף מעל
המים הנקיים
בוקר עלה מן ההר הירקרק
ההר הדל

נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים