1. מחשבות של פורענות

(נמחק)

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים

2. אַיֶּכָּה

(נמחק)

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

3. מישי

Is there anybody going to listen to my story''
all about the girl who came to stay…''

אם תראו אותה ברחוב, היא תהיה סתם עוד מישי.
רגילה שכזאת, עם בגדים רגילים, ואותו שיער חום מתולתל. העיניים שלה חסרות ייחוד, כך היא אומרת. והאף, סתם אף שעבר במשפחה עם השנים.
ימיה רגילים, היא טוענת. משעממים, לפעמים. היא שואבת נחמה במוסיקה שהיא יוצרת, ובעולמות שהיא חושפת בקריאת ספרים.
היא מציירת גם. סתם ציורים. היא מסרבת לטעון שהיא בעלת כשרון כלשהו. כל אחד יכול לצייר אם הוא רק ירצה, היא אומרת לכל מי שמקשיב.
היא תוהה לפעמים, בין מזל למזל, אם חייה בעלי היגיון כלשהו.
היא צופה בסבל, בקושי, ותוהה כיצד יתכן שמעולם לא חוותה שכזה.
אמנם צעירה היא, ושנותיה עוד רבות, אך תמיד נראה לה שהכל יהיה טוב. השקפת חיים שכזו, היא אומרת בחיוך.
תיאוריות רבות מלוות אותה בחייה. היא מוקפת בהן. תפקידה הוא לצפות, היא מאמינה. לצפות ולהסיק מסקנות.
היא גילתה, בין שאר הדברים, שהיא יותר ממישי אחת.
זה התחיל, אם היא זוכרת נכון, כששאלו אותה, יותר מפעם אחת, מדוע היא צוחקת.
השאלה הייתה תמוהה, כמובן. ולא מובנת.
מדוע שלא אצחק? שאלה. עדיף שאבכה?

ולמרות הכל, היא אינה צוחקת תמיד. היא תלויה בסביבה.
כשהיא מרגישה מוגנת, מובנת, בטוחה, היא יוצאת החוצה. היא צוחקת, מחייכת, אוהבת, דואגת.
היא האחת שהילדים בגן מכירים, אותה אחת שמעלה בהם את השאלה של הצחוק.
אבל המציאות לא תמיד בטוחה, היא יודעת. ועליה להציב הגנות.
וכך החומה נוצרת. חומה של קרירות וציניות. של ייאוש.

אם תראו אותה ברחוב, היא תהיה סתם עוד מישי.
רגילה שכזאת, עם בגדים רגילים, ואותו שיער חום מתולתל. היא אמנם אומרת שעיניה חסרות ייחוד, אך אם תביטו מקרוב, תפגשו במשהו אחר. שביב קטן, פתח, זיכרון, של מישי אחרת.

נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים

4. מילים אבודות

ובידיים רועדות היא כותבת
בפחד
שמא דבריה יפלו על אזנים ערלות.

ובמבט חד
בפנים אטומות
הם נקראים.

והיא כואבת את כאבן של אותן
מילים
שכבר אינן.

נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים

5. על שפת הים ילדה עומדת

על שפת הים ילדה עומדת,
רגליה נטועות בחול.
בלי קול, אל הגלים לוחשת
ומביטה באופק הכחול.

ששה קיצים עברו עליה
חורפים עברו גם כן
אך מה נורא שעל פניה
אבדה ילדות, אבד החן.

בצער מישירה היא את עיניה
מסתכלת על ימים שכבר אינם
על ילדותה ועל גניה
על חום האם, ועל ניגון הים.

בלחישת שפתיים ממלמלת
ואוחזת בזרועות הקור,
כשעל פניה טיפה נושרת
ומחשיכה שרידים של אור.

על שפת הים ילדה עומדת,
רגליה נטועות בחול
תקוותה כמעט אובדת
אך מבטה אומר הכל.

היא עוד תחזור.

--
[יש לי הרגשה שאני פשוט חייבת להגיד את זה - אז אני אגיד את זה וזהו.
אני לומדת השנה בנוסף למגמה, מקצועות רגילים וכו' גם ספרות מורחב. במסגרת היחידה של השנה אנחנו עושים כתיבה יוצרת [הידד] וה'בגרות' של השנה היא בעצם הצגת 15 מהיצירות הכי טובות שכתבנו, בתוך קלסר שכזה..
עכשיו, בגלל שאפשר להכניס לקלסר גם יצירות שכתבנו מחוץ לשיעורים אני כנראה אכניס לשם כמה דברים מסימניה..
אבל. זה די מסגיר אותי, לא? כאילו, מה אני אעשה אם מישהי מהכיתה שלי פתאום תגיד 'היי! קראתי את זה איפשהו!' ?
אני מניחה שאני לא אוכל לציין כל פעם שאני כותבת משו את הדבר הזה, אבל פעם אחת היא גם טובה. כדי לנקות את המצפון. [שטכנית בכלל לא צריך ניקוי]
וזהו]

אשמח אם תגידו מה דעתכם וכאלה..~

נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים

6. חששות הגיוניים בנוגע לאייקון [נכתב בעקבות שיחה עם נוף]

אם, כשאגיע לאייקון, אני פתאום אגלה
שפולו סוחר בסמים, ושזש''י
בעצם אנס במסווה,
שאנג' בשביל הדעאש עובדת,
שנוף פדופיל משכבר הימים,
שניימי בערבון משוחררת
ושרייני וג'קס נשלחו כדי להרוג מתחברים -
אחייך לעולם, אביט למרום
אשלח לפאנגירל דרישת שלום,
אומר לכולם – תשמעו, אנשים!
החברים שלי הם הכי סימנייתיים..

ואם, כשאגיע לאייקון, לי פתאום יתברר
שכריס מחבל מתאבד, ושטוטי
מטורפת שמצבה מתדרדר,
שג'ורג'יו במאפיה פועלת,
שקילר עובד במכולת ממול
שזאבה לענות אנשים מחבבת
ושאפרת מרגלת מהאינטרפול -
אחייך לעולם, אביט למרום
אשלח לפאנגירל דרישת שלום,
אומר לכולם – תשמעו אנשים!
החברים שלי הם הכי סימנייתיים..

ואם, כשאגיע לאייקון, לפתע פתאום לי יובהר
שמע''ך חיסולים רק זוממת, ושפאי
בכלל עשוי מבשר,
שמפי לאלכוהול מתמכרת,
שג'לי אוהבת לאכול אנשים
שמומו טילים מתכנתת
ושלאור במקום עור יש קשקשים -
אחייך לעולם, אביט למרום
אשלח לפאנגירל דרישת שלום
אומר לכולם – תשמעו, אנשים!
החברים שלי הם הכי סימנייתיים..

---
*פורסם כאן בעקבות הבקשה של מומו* [תרגום: תלונות אליה ;) (גאד, אני אוהבת להעביר סמכויות במקרים כאלה XD)]

ואם נעלבתם, נפגעתם, אתם עובדים במקצוע אחר - אתם יותר ממוזמנים להגיב.. ;)

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים

7. גיבוב של שטויות

במשב רוח קל,
בניגון של ציפור,
בליטוף מחמם,
וביופי.

בנעימת חלילים,
במגע של שפתיו,
בלחישת מלאכים,
ללא אופי.

במילת אהבה,
בקולות של שנאה,
בפרח פורח,
בלי דופי.

בפחד גובר,
באומץ ניכר,
בעוד סתם משפט
פילוסופי.

אין כאן כל קשר
בין המילים.
החיבור בעצמו
קצת צולע

אך מי כאן קובע
מי המחליט?
בוודאי
לא ההוא שתובע

מילותיו של אדם
לא מתפרשות כרצונו
מבטיחה, חברים.
ונשבעת.

הסיקו, פרשו כרצונכם
לא אחליט.
את רצון האחר
אין לדעת.

שירתו של אדם
נשארת שלו
אך משמועתה הכללית
מתחלפת

כיוון שלכל אחד
יש אופי שונה
וכל מוח תופס
קצת אחרת.

רק דבר אחד
אציין ברשותכם.
עוד דבר שאוסיף
ואומר:

הקטע הזה נכתב מאוחר.
מאוד.

---
אישית, אני שונאת שלוקחים שירה של מישהו ומפרשים אותה.
שלא תבינו אותי לא נכון! אני עושה את זה כל הזמן. ואני חולה על מטאפורות ועל המילים בין השורות.
אבל מצחיק אותי שאנשים יכולים לקחת כל דבר שהוא בגדר שירה, ולעשות ממנו סיפור גדול.
אז השיר הזה די צוחק על זה.
מה שהופך את זה רק ליותר אירוני. כי כדי להבין את זה, צריך בעצם לנתח את השיר..

הו, כמה אני אוהבת אירוניה.

נכתב לפני 11 שנים

8. כראות עיניה - סיפור אמתי

בחודש הראשון של חופשת הקיץ, עבדתי בקייטנה של גן ילדים.
נהניתי מכל רגע, והתחברתי אליהם מאוד.
הם היו מיוחדים, הילדים האלה. דור חדש ולא מוכר שאוצר בתוכו דברים מדהימים.
הייתה ילדה אחת - נקרא לה תמר - שסקרנה אותי מאוד. הצורה שהיא ראתה את העולם.. עניינה אותי.
זה התחיל כשהיא שאלה אותי שאלה סתומה כביכול [סתומה במובן של לא ברורה] שהלכה בערך כך: ''מי הסבתא הכי צעירה?''
התלבטתי לרגע איך לענות לה. לא הבנתי מה היא אמרה.
אחרי חקירה של כמה דקות, הבנתי למה היא התכוונה.
מבחינתה, נולדים ילדים, הורים וסבא וסבתא. היא הכי קטנה בבית, אז היא לא ראתה תינוק שנולד וגדל. אז היא מצידה רצתה לדעת מי הסבתא הכי צעירה.
הסקרנות הזאת, וצורת החשיבה גרמו לי לרצות דעת עוד בנוגע לדרך שהיא רואה דברים.

אחרי שכתבתי את הסיפור 'להאמין בכוכבים', חשבתי לנסות כמה מהשאלות שעלו שם עליה.
הקלטתי את השיחה, כדי שאוכל אח''כ לשחזר אותה.

הלכנו ליום מתנפחים באיזו חורשה. נצמדתי מיד לתמר כדי לנסות לדובב אותה בנוגע לכוכבים.
השיחה שלנו נקטעה המון פעמים, אבל בסופו של דבר הצלחנו לדבר כמו שצריך, והיא הסבירה לי דבר או שניים על הכוכבים.
"את רוצה לספר לי עוד על הכוכבים?" שאלתי אותה. היא הנהנה בהתלהבות.
''הם כמו קוצים, נכון?'' שאלה.
''הכוכבים?'' שאלתי בבלבול.
''כן.'' אבל משהו הסיח את דעתנו, והשיחה ננטשה. אני מצטערת עכשיו שלא הייתה לי עוד הזדמנות לשאול אותה לגבי צורת הכוכבים.
כמה דקות אח''כ, התחדשה השיחה.
''איפה הכוכבים במשך היום?'' שאלתי. אכלנו בדיוק ארוחת בוקר. כשהבטתי בפניה, ראיתי שהנושא לא ימאס עליה. ושהיא רוצה לשתף אותי.
''הם בארץ אחרת,'' היא ענתה בקולה המתוק. ''בארץ שיש חושך.''
''למה?'' שאלתי. הו, כמה אני מצטערת שרק ניסיתי לדלות ממנה מידע, ולא באמת לשמוע מה היא אומרת..
''כי עכשיו בוקר.'' ענתה בפשטות.
''ומה הם עושים?'' שוב, אותו קול חוקר. כמו כל העיתונאים שנדחפים לחיים כדי להוציא סיפור טוב.
תמר מצידה, לא ראתה שום דבר חשוד.
''הם הולכים ללילה כדי שיראו אותם, וכשפה לילה הם חוזרים.'' ראיתי את האמת בעיניה. את הביטחון באמיתות דבריה.
''אז עכשיו אין כוכבים בשמיים?'' שאלתי, רק כדי לברר.
''כן.'' היא ענתה.

כשחיכינו לאוטובוס, עלתה במוחי שאלה אחרת שרציתי לשאול אותה.
אנחנו גרות בישוב דתי, ושתינו דתיות. רציתי לשאול אותה מה היא חושבת על הקיום של אלוקים.
''הוא קיים ולא קיים.'' היא ענתה לי.
הבטתי בה, לא מבינה. ''אז הוא קיים או לא?''
''לא.'' ענתה. עכשיו התבלבלתי. נראה שהיא לא הבינה אותי, ואני לא אותה.
''אז למי את מתפללת?'' שאלתי.
''לה'.'' היא ענתה כאילו זה מובן מאליו.
''אז לא הבנתי.'' אמרתי באנחת תסכול קלה.
''הוא קיים,'' היא אמרה בטון שמנסה להסביר. חשבתי שהיא רוצה להמשיך את המשפט, אבל ההמשך לא הגיע.
אז ניסיתי לעזור לה. ''איך את יודעת?''
''אני לא יודעת, אני חושבת..'' שוב, באותו טון מסביר.
''מה גרם לך לחשוב?'' שאלתי, לא מוותרת.
אבל נראה שהיא לא הבינה את השאלה שלי כי היא ענתה:
''אם הוא קיים או לא.''
אז המשכתי לחקור, כמו מטומטמת. במקום לנסות להבין את מה שהילדה מנסה להסביר לי.
''חשבת לבד? מאיפה זה בא?''
היא נאנחה, קצת בייאוש. ''זה פשוט הגיע..'' היא מרחה את המילה בטון ילדותי. ''אני יודעת לחשוב.''
חייכתי. ''אני יודעת שאת יודעת לחשוב..''
ואז המשכתי לשאול את אותן שאלות, מפספסת משהו שרק עכשיו, בשמיעה חוזרת של אותה שיחה אני מתחילה להבין.
היא אמרה משפט בודד אחד, שבאותו רגע לא הבנתי, ועברתי עליו בלי לחשוב עליו יותר מידי:
''המצאתי לבד שאני אחשוב את זה.''
ופה נפתח פתח להשקפת העולם של תמר, שאני כל כך מצטערת שלא היה לי עוד זמן לחקור.
אתם מבינים, במקום לנסות להבין את המשפט הזה, עברתי לשאלה הבאה בניסיון להבין כבר איך היא יודעת שהוא קיים. אז שאלתי אותה:
''לחשוב מה?''
עכשיו הופיע תסכול על פניה. ''שה' לא קיים או כן קיים!'' היא קראה בייאוש.
אני לא הבנתי מה היא אמרה, והיא מצידה, לא הצליחה להסביר.
''מה גרם לך לחשוב?'' המשכתי בעקשנות מטופשת.
''שאני חושבת אם לחשוב את זה..'' היא ענתה.
''איך הגעת לזה?'' שאלתי, בלי להתעמק בעוד משפט מדהים שהיא אמרה.
''סתם חשבתי..'' השיחה שלנו נגמרה בכך שתמר פלטה מפיה קול של תסכול אמתי, כיוון שלא הצליחה להסביר לי כמו שצריך.

אני הופכת עכשיו את המשפטים ''המצאתי לבד שאני אחשוב על זה'' ו ''שאני חושבת לבד אם לחשוב את זה'' בראש, ומנסה להבין מה הם אומרים.
היה חלק מהשיחה שהורדתי, כי הוא היה לא ברור, וילדים אחרים התחילו לדבר באמצע. מה שתמר אמרה לי בו היה שאחרי שהיא מחליטה שהיא חושבת על משהו, היא אומרת את זה לאבא שלה ושואלת אותו לגבי זה.
ככה היא מאמינה שאלוקים קיים.
המחשבה עלתה בראש שלה, סתם ככה [''סתם חשבתי''], והיא החליטה לחקור את זה לעומק.
זה גרם לי להבין כמה מחשבות הולכות בראש של ילד.
ואיזה מחשבות עמוקות.
מה הכוכבים עושים, האם אלוקים קיים או לא ומי הסבתא שנולדה אחרונה.
תמרי בת ארבע וחצי בסך הכל. היא נראית שקטה, ורחפנית, אבל היא אחת מאותם ילדים מיוחדים של אותו הדור, שהופכים אותו לדור כזה מיוחד.
אותם ילדים שאני הכי מפחדת שינחתו למציאות וישברו. אותם ילדים שאני לא רוצה שיאבדו את התמימות. אותם ילדים שפשוט צריכים להישאר ילדים, כדי שאנחנו נזכור מה זה.
אני לא כזאת מבוגרת, אחרי הכל. בסך הכל חמש עשרה.
אבל גם אני מתחילה להתבגר, ויום יגיע – הוא תמיד מגיע – ואני אשכח מה זה להיות ילדה. לכולם זה קורה. גם לאותם בודדים שנשארים ילדים ברוחם.
אז את השיחה הזאת תיעדתי. ואני בטוחה שלאורך השנים יהיו עוד הרבה אחרות, עם ילדים שונים שייתנו לי תקווה.

ולאדם הבא שיעז להגיד לילד משפט כמו ''כשתגדל תבין'' אני אספר על תמר.
ואני אסביר לו בצורה ברורה ביותר שהילד לא צריך לגדול כדי להבין.
הוא כבר מבין.
הרבה יותר ממנו, למען האמת.

---
אני אשמח מאוד אם תגידו מה דעתכם, כי יש לי הרגשה שיש פה משו.. לא יודעת.
אם יש לכם רעיונות לשיפור או אני לא יודעת מה - פשוט תכתבו.

נכתב לפני 11 שנים

9. רוח

במגעה הקר,
ברוחו הסוערת.
בקיפאונו של זר,
בשריקתה הרועמת.
בלילות של שקט,
בימים של אור.
מול שמיים תכולים,
בתחתיתו של בור.
בסופו של סיפור,
בהתחלה של חיים.
במנגינה של עצב,
בשירת געגועים.

לרוץ, לדלג
לרקוד ולברוח.
לשיר ולצעוק,
לדבר ולצווח.

היא מהירה,
והוא חד וחלק.
היא נושבת,
והוא נאבק.
הם אחד,
הם מיליונים.
הם בתוך תוכי.
הם הרוח,
והם רוחי.

---
ממש נהניתי לכתוב את זה :) משחקי מילים זה דבר נחמד ^~^

נכתב לפני 11 שנים