ביקורת ספרותית על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה # מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

אני נינה! אני נינה! טוב. הייתי חייבת, עכשיו אפשר להתחיל לדבר על גרוסמן. גרוסמן מחלק את ספריו בצורה די הגונה לאלה שאפשר להיבחן עליהם לבגרות ולאלה שאת/ה נשאר/ת בעקבותיהם "קלוף אפידרמיס", שזו אגב גם הגדרה גרוסמנית, אבל מספר אחר. אפשר בגדול לומר ש"אתי החיים משחק הרבה" בהחלט מקוטלג עם הסוג השני. במרכז הסיפור שלוש נשים משלושה דורות: ורה, נינה וגילי. נראה שהשאלה שמרחפת על שלושת דורות הנשים המטולטלות והעוצמתיות הללו, וגם על דמויות הגברים השוליות עד למדי בסיפור היא השאלה הקארברית:

"והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל ?
כן.
ומה רצית ?
לומר על עצמי נאהב. להרגיש שאני
נאהב על פני האדמה הזאת."

(ריימונד קארבר)

מכאן אולי יהיו כמה ספוילרים, אז אם לא בא לכם, צ'או אמיגוס.
ורה הצעירה עוזבת את בית הוריה בקרואטיה, בית יהודי מהמעמד הגבוה אחרי מלחמת העולם הראשונה, יוצאת אחר מילוש, הגבר שלה ומתגלגלת לתלאות זוועתיות באי גולי אטוק, שם בוצע "חינוך מחדש" לאסירות פוליטיות. נינה, בתה של ורה, מטולטלת אחר סערות אמה אך בעצם נותרת בחוויית תלישות וחוסר שייכות. במהלך עלילת הספר מתגלה כי נינה נמצאת בשלבים ראשונים של דמנציה וכל הדמויות יוצאות למסע משותף אל עברן, תוך הסרטתו עבור נינה בעת שכבר לא תזכור מהי.

וכעת לפינה האהובה, ציטוטים נבחרים שסימנתי לעצמי בספר:
"אבל אז כבר יש מלחמה ויש היטלר, ופתאום אני לא יודעת איפה מילוש, ולא יודעת איפה הורים מסכנים שלי, ורק אח"כ ידעתי שלקחו את שניהם באושוויץ -" ורה מהססת, לוחשת מזווית פיה לנינה שלצידה, "אפשר לספר לה בכלל על אושוויץ?"
"ל... נינה ההיא?" שואלת נינה
"כן. מה היא יודעת, מה לא יודעת..."
"תנסי, אין לי מושג".
"תתארי לך," מהמהם לי רפי, "לשכוח את אושוויץ, איזו מתנה."

יש לגרוסמן, גם זה הקלוף - תודה לאל - חוש הומור ערני וחי, ציני וחותך בבשר, אבל כל עוד אפשר גם מהויסקי הזה ללגום תוך כדי הנסיעה ההזויה הזו, אז אפשר לנוע. נינה באופן אישי ממשיכה והולכת איתי, עדיין חובקת את גופה, מקווה לדב קוטב שיזנק בעקבותיה בשובה מן העבודה ומודה למחלה המכרסמת שהתאהבה בה ואוחזת בה עד כלות.

(כבר הבנתם שאני ממליצה, נכון?)

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על אתי החיים משחק הרבה - הספריה החדשה #