1. הודעה שמחה ללא כותרת

חוסר הכרה:
החדר היה חשוך כולו. נראה היה כי אין בו אף אחד. אולי רק מי שהיה מנסה לשים לב לכול הפרטים בחדר היה שם לב כי בפינת החדר ישנו יצור לא ברור. היצור הזה נח לו בצורה מוזרה, משהו בין ישיבה לשכיבה על הרצפה. הוא היה שם בחושך ולא עשה כלום. היצור המוזר השמיע יבבות שקטות שכמעט אי אפשר היה לשמוע. זה לא היה בכי. אלה היו יבבות כמו של חתול אך ברור היה שאין מדובר בחתול. לרגע אחד אור קלוש של קרן ירח חדר מבעד לחלון. אורו של הירח חשף את פניו של היצור שהתגלה כנער.
הנער המוזר נראה כי אינו מבין מיהו ואיפה הוא נמצא. הוא לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס, ממש היה יכול להיות כול אחד. הנער סקר את בגדיו. הוא ניסה לחפש רמז כלשהו לזהותו. ברגע אחד החליט שעליו לעמוד על רגליו ולהתחיל לטייל בחדר. הוא חיפש אחרי רמז כלשהו ולו קטן על זהותו. על השולחן במרכז החדר נמצאו שני פמוטים. לידם קופסת גפרורים משומשת למחצה. הנער הדליק את זוג הפמוטים כדי שיוכל לראות את סביבתו. על אחד הקירות הייתה תמונה של ילדה זהובת עיניים. הוא ניסה להיזכר בילדה אך הדבר היחיד שעלה בזיכרונו היה ריח לימון.
הנער ראה כי על הרצפה כוס עם קקאו חם בתוכה. הוא הרים את הכוס וטעם את הקקאו. טעמו של המשקה היה מתוק מאוד. הנער ליקק את שפתיו בהנאה. הקקאו הזכיר לו משהו. תחושה חמימה מילאה את הגרון שלו. הוא נזכר ביום סערה ובמישהי שלא זכר את שמה. היה לה גומות חן ועיניים עם צחוק בתוכם. היה לה גם שיער מתולתל ורך בצבע כתום. הוא ניסה להיזכר מי היא אבל שוב דבר לא עלה לו בזיכרון.
הוא המשיך לטייל בחדר כשפתע הוא הריח ריח מוכר. הריח הגיע מהקצה החדר. הבעיה הייתה שהנרות לא היו חזקים מספיק בשביל להאיר עד לשם. בכול זאת הלך הנער בעקבות הריח בעודו ממשש מדי פעם סביבו להרגיש שהוא לא נתקל בשום דבר. לאחר כמה שניות הנער מעד על משהו. הוא התיישב וּמִשֵּׁשׁ את החפץ. הוא מרובע וקשיח. הוא ניסה לראות אם הוא נפתח. החפץ נפתח. אולי זה קופסה? הוא ניסה לבדוק אם יש משהו בתוכו. הוא לא נתקל בדבר, רק תחושה של אבק על הידיים שלו. סביר להניח שזו פשוט קופסה ריקה של משהו. הוא המשיך ללכת אל צידו השני של החדר.
כשהוא הגיע לקצה השני הוא הצליח להבין שייתכן כי קיים מתג אור באזור. הוא משש את הקיר והגיע למתג האור. הוא הדליק את האור וברגע אחד החדר הפך למואר כולו. האור הכאיב לעיניו נורא. הוא חסם את האור מעיניו עם ידיו. לקח לו לא מעט זמן עד שהוא הסתגל לאור החזק. הוא ראה בזווית העין על השיש שלידו את מה שהוא הריח. היה זה סנדוויץ' חצי אכול שבתוכו ממרח שלא בדיוק היה מובן לו מהו. הוא צעד עם ידיו על עיניו לכיוונו. כשהגיע אליו כבר מעט התרגלו עיניו לאור. הוא לקח את הסנדוויץ' בידיו וניסה להבין מהו אותו ממרח בתוכו. תחילה הוא רחרח אותו. היה לו ריח של ממרח חמוץ. לאחר מכן הוא הסתכל על צבעו שלו. הצבע שלו היה צהבהב לבנבן. בסוף הוא ליקק את הממרח. היה לו טעם חמוץ כול כך, הוא כמעט ירק אותו. הוא נזכר- לימון! הילדה זהובת העיניים. היא אהבה אותו מאוד, את הממרח הלימוני הזה. אולי היא השאירה את הסנדוויץ' האכול?
קול צורם מילא את אוזניו. הוא אטם את אוזניו בידיו. "מה זה?!" צעק בקול. הוא הסתכל אחורה וגילה שהקול הגיע מבחוץ, מן החלון. הוא הסתכל מבעד לחלון וראה מכונית משטרה שעל גגה מהבהבת צ'קלקה. הוא חשב על רעיון. מה אם יצעק דרך החלון לשוטר ויגיד לו כי הוא לא זוכר מיהו? "אני לא יודע מי אני" הוא צעק דרך החלון. השוטר לא שמע אותו, אבל מישהי אחרת כן. היא נכנסה לבניין במהירות ועלתה עד לקומה בה הוא נמצא.
דלת החדר נפתחה. בכניסה עמדה הבחורה מהזיכרון שלו. היה לה אותו שער ג'ינג'י מתולתל ועיניים מלאות צחוק שהוא זכר. "מי אני"? שאל אותה הנער משווע להסבר. "אתה אחי" אמרה, "אחי יצחק. לאן נעלמת לי? מה קרה לך?" הוא השתתק. הוא לא ידע אם זוהי אכן אחותו. הוא פשוט לא זכר דבר מהעבר שלו. אולי פרט לאותה בחורה ולילדה הקטנה שאוהבת לימון. הוא הצביע על תמונתה שהייתה תלויה על הקיר. "מי זו"? הוא שאל. "את זה גם אני לא יודעת" ענתה מי שהגדירה את עצמה כאחותו. "מה שאני כן יודעת הוא שאתה אחי ואני אוהבת אותך". הוא האמין לה. זה לא ענה לו לחלוטין על השאלה מיהו אבל הוא החליט לא לשאול יותר שאלות. שני האחים חיבקו אחד את השנייה ובכו.

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים

2. שיר של אם שכולה

מה הקשר בין המלחמה הזאת לבין הילד שלי?
הרי המלחמה - מלחמה שכזו
וילדי - ילד קטן שלי.
מה הקשר בין המוות הגדול הזה לבין העלם היקר לי?
הרי המוות - מוות גדול ונורא
ועלמי - עלם צעיר וחי.
ומה הקשר בין אשר נולד ממני לדבר אשר מוצג בחדשות הטלוויזיה?
הרי ילודי - אדם חי וקיים עם דעות ורצונות
והדבר - סתם חלל גיבור במלחמה ארורה.

נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים

3. אני אוהבת לכתוב מתוך דפים ריקים

אני אוהבת לכתוב מתוך דפים ריקים
בכדי לברוא בריאות
מוזרות ומשונות
בפיכם שירים אך במחשבותיי אלו עדיין דפים

וייחרבו הדפים הריקים בכל העולם
כי כל אדם
יברא בריאות
ואצטרך לנוס לי מהעולם הזה

כי באין אני בוראת דבר
יש שייברא
הריק ההוא
זה שאני כה רוצה עליו לא לדבר

ובאין אני בוראת דבר
יש שייברא
הלא דבר
יבקע סתם כך מן הנייר

וכל רצוני לדבר מילים
אך הריק הזה
של מחסור בריאה
ימצא במילותיי כמו בכל הדברים

והדפים הריקים כבר נחרבו
או אז
אפסע לי
אל הר החורבן, לחפש עצמותיו של ההוא

אני אוהבת לכתוב בדפים ריקים
חלקים
בהירים
אני אוהבת לכתוב דברים
*****
אחרי השיר הקצר הזה אוסיף ואגיד רק שאמנם אני לא כתבתי פה ביקורות כבר למעלה מחודשיים אך אני לא נטשתי. כרגע אני נמצאת בתקופה מאוד עמוסה מבחינה לימודית (הו, הו בגרויות ארורות!) אבל בכל זא מנסה לבקר מפה לשם ואפילו לקרוא ביקורות. אז, לכל השואלים (אם ישנם) אני עדיין פה, חיה וקיימת,
נונו

נכתב לפני 6 שנים ו-9 חודשים

4. העולם החדש מתיישן

בהביטי מבעד לחלון,
זה אשר סוגר את בועתי,
ראיתי רכבות עפות, מטוסים בעליי שתי רגליים,
אנשים ללא שם ששמם נישא ברוח, איטי.

חשבתי לעצמי,
מה שם לאותם מילים אשר איני אומר?
לאותן מחשבות אשר איני חושב?
לאותן מילים אשר יוצאות ממני כמו שטף שכאילו אני אומר?

עוד חשבתי,
כי רכבות יחלפו הרבה,
וכי המילים שלא נאמרו יאמרו בעתיד,
אין מה לחדש בין אם אחרת ובין אם ככה.

דרכים רבות תינשא הרוח.
שמות אין ספור, זיכרונות ללא זכר,
ולו אני, מה עוד חדש לי יהיה?
הרי אדם הנני: קטן, פשוט ואחר.

חדש יחודש העולם בעד עצמו,
יבואו גאונים ותבוא התהילה לקיים ולאין,
ולו לי, רק משפט אחד אוסיף לרוח,
העולם החדש מתיישן.

את השיר הזה כתבתי בימי הראשונים בבית ספרי החדש בגרמניה, בהרגשה של עולם חדש אך גם של שגרה. חשוב לי להסביר שאני אינה הדובר בשיר, אני לא מרגישה כמוהו.

נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים

5. שלום, כתבתי סיפור לתחרות סיפורים בעקבות ש"י עגנון שנערכת בחודש הבא, אנא ממכם הגיבו מהר בשביל שאוכל לשפר את הסיפור

מעשה בשתי אימהות:

מעשה שהיה באחת משכונותיה הפחות ידועות של העיר ירושלים, מקום בו הישתכנו החסידים ומתנגדיהם בצוותא. ובזו השכונה שלום ותיקווה, היונה תישכון בכל בית וקיטון וזו על אף, ואולי גם בזכות המחלוקות בין הנפשות המסתופפות בה.
ויהי ובאחד הימים, יום זה הוא כיום תמול שלשום, נראו שתי עלמות צעירות אשר רחמיהן כבר נשאו זה מכבר פירות, גם אם את מיספרם ניתן היה לספור בכף אחת, ופרי זה שלהם ערב לחך ונעים לעיניים. אותן עלמות זעופות היו משום סיבה אשר לא נודעה לכל המביט מהצד. הלכו להן עלמות אלו אל חכם העיר, אדם אשר נודע לבריות בשל נסיון חייו ועצותיו החכמות, אך גם בשל כמה פרשות שאין מן התבונה לדבר בהן.
השתיים התדפקו על דלתו של חכם זה בשעת מנוחה לו, הרי עשה הצדיק ימים כלילות בחיפוש אחר דבר אשר אף לא עלה בידו לדעתו. בפיתחו את הדלת ובהבחינו בשתי עלמות אלו נראה כי עוד מעט וימצא דבר זה אי שם בעמקי נישמתו. העלמות נישארו לעמוד זמן מה בפתח מייראה מכבוד הצדיק. החכם בחן אותן לרגעים מספר, אך נראה יותר כמתבונן בדבר מה מוחשי-לא מוחשי במרחק.
"כבודו הצדיק", פתחה אחת העלמות אשר הייתה כה זעופה ורגושה עד כי דמעות החלו לנצוץ על לחיה, "הקשיבה נא, לי ולא לאותה לילית איומה שלצדי פה! עגונה אנוכי וכסף בביתי לעיתים בא ולרבות הולך, כל אשר לי אלו פירות רחמי. עלמה זו אשר מצדי, נכון להגיד אף יותר בת שטן! מנסה היא לגזול ממני את קטן פירותי, פעוט בן יומו, באומרה כי גזלתיהו ממנה! אנא, בבקשה ממך, מנע מרשעה זו את גזילת בני היקר לי! זו המשוגעת אינה מסכימה להרפות ממנו את ציפורניה!"
זו השניה, אדומת פנים ומלאת חרון, אינה יכלה להישאר עוד שוות נפש, ופתחה בתרועה "הבלי הבלים! זו, זו מנבלת את פיה! זו בעירפול חושים! דע לך כבודו כי הרופא אף הוא אמר זו ונטל מירשמי תרופות מספר, עוד אמר הוא כי זו מחויבת השגחת אדם יודע, כזה אשר נסיון חייו גרם לו לשווי נפש ולחוכמה, כמו כבודו... זו, זו בשיגעונה לוקטת ילדי אחרים וחושבת כי שלה הם. לא תהיה בי כל פליאה אם זה מעשה אינו ננקט מצידה במקרה אחד".
הצדיק בחן פניהן של הללו, במעיין שלוות נפש וידיעת הבורא. "אגיד לכן מה תעשו", אמר ומבטו מלא חיים, כמצא את אשר חיפש, "הביאו נא הפעוט לביתי, ואני, בטוב ליבי עליכן אגדל העולל בביתי כהיה נער האלהים, כך ימצא הוא שלווה".
ובכך תם מעשה זה, שתי העלמות יצאו כחסרות כל, אך הצדיק, איש זדון, מצא אשר חיפש זה מכבר שנים מספר, מצא הלה נחמה באותו עולל פעוט. והעיר חזרה לקדמותה, עיר השטן המתחבא בדברי אלוהים.

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

6. ברוך ההולך- כבוד אחרון לגבראל בלחסן

עם כל המילים האלה שנותרו מאחור,
והדברים אשר יישארו כזיכרון
רחוק אך גם קרוב... כולו שלך.
נספג בכרית
עוד רגע ששכחת לאסוף, רעב ליצירה.
איך עם כל הכאב, עם כל התקווה,
איך הכל נאסף ליצירה?
ובעיניו ניתן היה לראות זוהר,
שונה משל האנושי, שונה משל הלאו,
משהו בין לבין.
נחש לוחש תחת שמיכה,
ערמומי ומתחכם,
מה לך? מה עדיין קיים בך?
כתשובה אמר:
אגדות ילדים,
תנומה גדולה
והכמיהה שיום אחד עוד יענו לי השמיים.
גם אם תעוף, וגם אם אינך,
הרי תמיד תהיה קיים בזיכרונותינו.
ברוך ההולך, זמיר קטן,
ברוך ההולך, זמריר,
ברוך ההולך.

נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים

7. הודעה שמחה ללא כותרת

למען האמת לא כתבתי את זה על עצמי, ולא על אף אחד... זה סוג של תאוריה, אבל בכול מקרה תודה.

נכתב לפני 9 שנים ו-2 חודשים

8. המדורה שבחוץ והמדורה שבפנים

מחר, הכול כבר מתוכנן בראשי. המחשבות מתוכננות למחר, למחרתיים. האמת היא שהכול כבר מתוכנן מראש לכול השנה ואני תמיד אבל תמיד הולכת על פיהם, אם אחרוג ממנהגי זה שגרתי תיתערער.
בלבי הכול מוחבא בכדי לא לחשוף כלום. המדורה שבפנים נשארת בפנים והמדורה שבחוץ נשארת בחוץ, לא לחשוף שום דבר ולא לדבר, ההסתרה היא מעל הכל. היתה את הפעם הזו שניסיתי לדבר, הייתי אז פעוטה, אבל פי לא נתן לי. מי שהיה בחוץ קרא לזה "גימגום" אבל לבי קרא לזה מחסום. מישהו חסם אותי מלדבר ובכול פעם שדיברתי ממילא לא הייתי מובנת.
ניסיתי להתנתק מן החברה, אך החברה סגרה עליי. לא הצלחתי להוציא הגה מפי, לא ציוץ ולא צליל. אז למרות שהכל מסודר בראשי, אין שום דבר מעשי. החברה שמסביבי קוראת לי "מסודרת" או "חרוצה" או "בוגרת לגילי". עשיתי דברים רבים בחיי אבל שום דבר אינו מעשי באמת, והאמת היא שלא עשיתי כלום.
אחיותי הצעירות מסתכלות עליי בהערצה, אך אני אף פעם לא הבנתי ולא אבין פשר הערצה זו. הרי הן הרבה יותר חכמות, חרוצות, תורמות, מיוחדות ואחראיות ממני. למען שמי הטוב אף פעם לא אמרתי את זה בקול רם חוץ מכאשר אנחנו רק שלושתינו בחדר, אני ושתי אחיותי הקטנות. אז, אז לבי נשפך החוצה.
הרי צריך גם רגעים, גם אם הם אחדים, צריך רגעים ללא החברה. רגעים בהם יש רק אותי ואת אחיותי, רק אותי ואת חברי האמתיים.למען האמת צריך רגעים בהם המדורה שבחוץ מתערבבת עם המדורה שבפנים.

נכתב לפני 9 שנים ו-2 חודשים

9. סיפור קצר (שכתבתי) ומאוד מוזר!

כשהלכה השמש, התחלתי לרוץ. העטלפים כבר לחצו עליי, פחדו שאעלם פתע, שאפחד מן המציאות. הרי הנני אחת כזאת, שהשמש אכלה, פוחדת מן האנשים בחוץ, פוחדת מן האור החושף. היו לי כבר מספיק קשרים בחיי, מספיק יחסים ומספיק חבורות, אינני רוצה יותר. העולם קרב אליי, קורס עליי, כבר איני קיימת, לא במציאות ולא בדימיון. אנסה להסביר את המקום שלי כדי שלא תרדפוני אל מותי, אל האש השורפת. הכול התחיל בסימטה חשוכה, סימטת "אין שם", סימטה ללא הזהות. שם חיפשתי את עצמי. לא היה איש שיגיד לי דרכי לאן ומי אני, כך באפלת הלא ידוע, בחשכת הלא קיים, חייתי. המקום שהפחד האפיל עליו נראה דרכי, והאור לא נתפס, סינוור אותי כמו את העולם כולו. שם פגשתי בעטלף הראשון שלי, העטלף בעל העיניים העיניים האדומות. הוא זה שגילה לי את דרכי. אני שייכת לסימטה, אני שייכת לשם, או לפחות כך נדמה לי. העטלף האכיל אותי מן הלא נודע, אך ככל שהואלתי לאכול מידיו כך קטנו ממדי והפכתי לרוח רפאים שאיש אינו יודע מעשיה בעולם. פחדתי מן האוכל אותו אכלתי, אך מתוך סקרנות המשכתי לאוכלו.
מן הלא נודע נשאר רק קמצוץ וכך ידעתיאת כול אשר על פני האדמה וכול אשר באוויר. עכשיו לאחר שאני יודעת את כול אשר קיים נשאר לי רק דבר אחד לעשות, להרוג. העטלפים הם כבר חלק ממני ואני כבר הפכתי להם, הרשתות שלנו נמצאות בכול מקום,: באוויר, ביבשה, בים ובלא קיים. אנחנו חלק מכול תינוק שנולד, כך גם בכול הזקן ושבע הימים. אני כבר מוגנת מספיק בשביל לדעת מי אני, כך גם את כול האחר, לכן אני הורגת מבפנים.

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים