****
תוך כדי קריאה התחוור לי שוב משהו על גרוסמן, אולי הסיבה שאני קצת סובל מהספרים שלו למרות כל היופי הזה שמבצבץ כמעט מכל משפט. את הספרים של גרוסמן לא קוראים, אלא מתפעלים מהם. אתה יושב על הכורסה ומתפעל, יושב באוטובוס, מחזיק את הספר ומתפעל ממה שיש על הדפים האלה, שזה כמו עוגה עשירה דחוסה בזיליוני קלוריות שיעשו לך צרבת ובחילה כשתקרא אותם, אבל מצד שני, הפעם הבאה שתיתקל בכזאת מטאפורה תהיה, אוהו, אולי בעוד עשרים ספרים, גיב אור טייק. הכול מהודק ומתוחכם ואינטיליגנטי, אבל אתה לא יכול לשאת את זה, ואתה מתקדם, בולע את הרוק החומצי העבש שלך וממשיך לחתור, מתפעל למוות, ולא נהנה, כל כך לא נהנה. אולי אם לא היה כתוב "דויד גרוסמן" על הכריכה אלא שם אחר, אולי הייתי עסוק בדברים אחרים וההתפעלות היתה אותנטית. אני יודע שכבר דיברנו על זה ב"אישה בורחת מבשורה" האיום/נהדר, ודי הסכמנו שגרוסמן זה כמו כוסברה, או שאוהבים וכו', אבל קיבלתי את הספר ליום הולדת והוא בכל זאת פחות ממאתיים עמודים, אז יאללה. נקרא.
ב"סוס אחד נכנס לבר" ההצגה אפילו כבירה עוד יותר. גרוסמן מלהטט פה בחתיכת ווירטואוזיות במין מונולוג שנקרא כמעט בזמן אמת (ריל טיים, למרות שזמן-אמת הוא ביטוי שמסתדר פה יופי) שיוצא משליטה בערב סטנדאפ שהולך לאבדון באיזה מרתף בנתניה. זה לא סטנדאפ מהסוג של ירון ברלד או אדיר מילר או אפילו שלום אסייג, בקטע של "מכירים את הקטע..." אלא מונולוג סיפור-בדיחות מייגע משהו מפי סטנדאפיסט משופשף שהוא לא בדיוק סטנדאפיסט ממש אלא "מחזיק-קהל" כזה בסגנון של דני רכס, או אפילו החיקוי שלו, דני סביצ'ה מ"חותרים למגע", כזה ששומעים בערבי בידור של גימלאי אגד או במסיבת פורים של סוכנות ביטוח בינונית, שמספר בדיחות עם זקן על זה שנישואין הם כמו כספומט, אתה אף פעם לא יודע כמה אתה יכול למשוך, על בלונדיניות ומכוניות או על סקס בעולם החי. זה לא בדיוק מצחיק, אלא בעיקר נוגע ללב ועצוב - אבל לא בצורה שלואי סי קיי עושה את זה. אחרי ערב כזה, אני מניח שמה שמתחשק לך לעשות זה להביט במראה ולשקול התאבדות, כי לא ברור לך איך הגעת למצב כזה שאתה נוכח בהופעה של דני סביצ'ה, ובשבוע הבא נותנים הרצאה על מוצרי חלב כן או לא.
ולא יעזור בית דין, אני לא מאמין לגרוסמן. הכול כאילו יושב במקום, אבל מי שהאוזן שלו כרוייה ולא סלחנית לזיופים (כמוני, מה לעשות), אני מזהה כמעט בכל עמוד את ההשתדלות שלו "להישמע כמו". ב"יש ילדים זיגזג" הוא מנסה להישמע כמו ילד, וב"מישהו לרוץ איתו" הוא מנסה להישמע כמו נער, וכאן הוא מנסה להיכנס לדמות של מישהו שהוא קצת ערס, משופשף, כזה שמופיע במרתפי סטנדאפ, ושעלק משלמים מאה עשרים שקל להופעה שלו. מישהו כאן יכול לדמיין את דוד גרוסמן עושה סטנדאפ? נכון שלא? ואם הוא היה עושה, נכון שזה לא היה מצחיק? הוא יכול לספר בדיחות, זה כן. אבל הוא לא יכול להיות סטנדאפיסט. אפילו לא וילוז'ני, הסטנדאפיסט העברי הראשון, אולי. כי סטנד אפ זה עניין של איזונים, ושל מינונים, ולמרות שגרוסמן הוא סופר גאון הוא לא יכול להישמע אותנטי בדמות של מישהו מצחיק - אפילו אם הוא לא מנסה להצחיק כאן, אלא להיות מתוחכם ונוגה ועוקץ. אתה מזהה את זה כי הוא מזייף בפינות, כמו אשכנזי מבטן ומלידה שמחקה ערס ומבטא כ' כמו ח' גרונית. אם הוא רוצה שנאמין לו, הוא חייב לשכנע שאילו היינו תופסים אותו בערב אחר, הוא היה יכול להצחיק. או לפחות להבין את ההבדל בין סטנדאפיסט למישהו שנון ועייף שמספר בדיחות.
***

















