ביקורת ספרותית על מישהו לרוץ אִתו (איתו) מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

יש מעט מאוד אנשים שיודעים להקשיב. להקשיב באמת. בריכוז, לא בחצי-אוזן, ואפילו בלי לשאול שאלות או להביע כל עניין אחר בשיחה. הם פשוט יושבים מולך, מסתכלים עמוק עמוק בעיניים, ומשום מקום פתאום נשפכות לך המילים. אפילו דברים שבכלל לא תכננת לספר עולים וגולשים בשיחה. גם כשהשיחה נהפכת למונולוג אחד ויחיד, שלך, המאזינים הנדירים האלה לא נותנים לך להרגיש שמשהו לא בסדר. להיפך - הם ממשיכים להקשיב. בסוף שיחה עם בן אדם כזה, מרגישים אסירות תודה והקלה שלא תיאמן.

אסף, אחד משני גיבורי הספר, הוא כזה. הוא גמלוני ולא יפה במיוחד, הוא אוהב לצלם והוא די בשוליים של המעגל החברתי, אבל יש לו כישרון: הוא מקשיב. הוא פוגש במהלך הספר אנשים זרים לחלוטין שתוך דקות מספרים לו על חייהם. בעדינות אין-קץ שהוא אפילו לא מודע לה, הוא מנווט את השיחה, שואל שאלות, אבל נותן לדובר מולו להוביל. עצם העובדה שהוא מוכן לרוץ עם כלב שהוא בכלל לא מכיר, להתמסר אליו לחלוטין ולתת לו להוביל אותו לכל מיני מקומות אפלים, לצאת למסע חיפוש בלי כלום, מעידה על הכישרון הזה.

מסע החיפוש של אסף מוביל אותו לתמר, שעוד ועוד פרטים עליה מתגלים בספר ככל שהעלילה מתקדמת. תמר היא נערה מורכבת ולא קלה, ומצאתי בהרבה מהרעיונות שלה הד למחשבות שלי, לסודות הכי כמוסים שלי, לחששות שאני שומרת לעצמי ולרגשות שרק ברגעים לפני שאני נרדמת אני מעיזה להתמודד איתם בראש צלול. היה מרגש מאוד לקרוא את הספר הזה.
הם אנושיים, הגיבורים האלה. הם באמת יכולים להתקיים כאן. הם לא שטחיים. הם לא יחידים בעולם והם לא מנסים להציל את העולם. הם פועלים בחברה, הם מסתבכים, אבל הם רגישים מאוד, ולפעמים הם פשוט דורשים חיבוק. באמת. אף פעם לא נתקלתי בכל כך הרבה פגיעות ואנושיות בספר אחד.

קראו את הספר הזה. הוא הספר הכי אמיתי שבו נתקלתי, הכי כן. המחשבות שעולות בו מעסיקות את כולנו. ומעל הכל, הוא גם מנחם.

(מוקדש לשני החברים הנדירים שלי שצפו איתי בסרט, אפילו אם לא עד הסוף.)

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על מישהו לרוץ אִתו (איתו)