ביקורת ספרותית על שתהיי לי הסכין מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

רציתי שיהיה לי הסכין, לא ידעתי איך עוד לדקור את בלוני הגעגועים שאיימו להטריף אותי באותו יום, בלונים שמתנפחים עם הזמן במקום ללכת ולהתכווץ, גדלים מכוחו של דמיון נושף ושוצף. אלו דמיונות פורחים באוויר, בלונים שיתפוצצו עם הנגיעה הראשונה בקרקע, ואף-על-פי-כן אינני מצליחה להשתחרר מהחוט שקושר אותי אליהם, אליו. אני חייבת ספר, חייבת ספר עכשיו, משהו שיסיח את דעתי הסוררת. אבל לא כל ספר - אין לי סבלנות לעיון, אין לי כוח למלחמה, אני לא רוצה עלילה ממחוזות רחוקים או מימים עברו ולא מחפשת אירועים דרמטיים - הפעם אני רוצה להתכנס לתוך ספר אינטימי, משלנו, חשוף ודוקר, קל לנשיאה אך כבד מחיבוטי נפש - חיבוטים של מישהו אחר. ואיכשהו ידעתי בוודאות מוחלטת שהספר הזה, שחבר המליץ לי עליו לפני שנים, הוא בדיוק מה שאני מחפשת. יש והמלצות מסוימות נחרטות בזיכרוני - פעמים זה הממליץ, פעמים זו מידת החום. כך למשל עם "החיים כמשל", שבחור אחד סיפר לי עליו עם אש בעיניים. לא הכרתי אותו, אבל אני עדיין זוכרת את האופן בו דיבר על הספר (שעדיין לא קראתי), ואת התרשמותי מהשפעתו עליו. "שתהיי לי הסכין" עורר את התפעלותו של אדם שאני מעריכה את דעתו הביקורתית-במיוחד, והתלהבותו שלא הוצנעה כרגיל פעלה את פעולתה.

שתהיי - לי - הסכין. טרם קראתי בו מילה, וכבר השם לבדו סיפר לי כל-כך הרבה: תהייה שם אישה, וגבר, והוא ישתמש בה כדי לקלף את השכבות שמכסות על מהותו, על עצמיותו. את עצם הלוז שלו - העצם שהאדם כולו מכונס בה - אותה הוא מחפש, גילה האיש את ליבו עוד במכתבים הראשונים. הכל במכתבים. אין ראייה ואין נגיעה, רק שתי נשמות זרות זו לזו המבקשות להיפגש, עירומות מגוף, מורדות בעולם שכפה עליהן את עולו. אבל הגוף אינו מקבל את סילוקו בהכנעה. היד היא שכותבת, והלב הוא שפועם, וכמו אבן נגף הוא ניצב בפני מאמציהן הכבירים להתאחד, ללא תיווכו, לנתץ את הגבולות הפיזיים והנפשיים של האני ולהתיך עצמן לאחד. בלהט קדחתני ובעיניים פקוחות מביע האיש במכתביו - שרק הם נחשפים בהתחלה - את משאלתו לחרוג מגבולותיו ולפרוץ אל אלה של האישה, כמגנט המבקש להיכנס לאזור הדחייה של מגנט אחר. בלילות, בשעות הקטנות, ניצב מיואש מול החוק הקדמוני המגן על תחומה של כל בריאה וכל הווייתו מצטמצמת לרצונו לדעת, ולו רק לשבריר שניה, את הווייתה של נפש אחרת, הוא תוהה - ומה אז? מה יקרה כשיפסע במחוזות שאינו בעליהם, איזה תוהו ייצור כשישבור את החוק המבדיל בינו ובינה, ואולי גם בין השיגעון? ואותה תהייה יוקדת, בפסקה אחת מופלאה, שבה ומופיעה - הפעם בלבושה הגופני - שואלת מה יקרה כששתי עיניים, העיניים ממש, יגעו זו בזו, ומי יודע - אולי תתגלה אז תופעה פיזיולוגית חדשה, נעלמת, שהגוף שמר בקפידה לאלו שהעזו.

את הספר קראתי במהירות ובשני הלכי רוח. הראשון היה הלך הרוח שהניע אותי לקחת אותו מלכתחילה. קרסתי בפיסת הדשא הראשונה שנקרתה בדרכי חזרה מהספרייה, והתחלתי לקרוא. מרגע לרגע גברה השתאותי נוכח העומקים הרוחניים שקופלו בין הדפים - רעיונות עמוקים במעטפת של הנפלא והתמוה על גבול ההזוי אשר נתנו לי - בשילוב מספר אזכורים חזליי"ם ששובצו בו - תחושה שאני מעיינת במדרש אגדה חילוני. הספר חשוף ברמה כמעט מהממת, עד שלפרקים חשבתי לעצמי שחלקים ממנו יכולים היו להיכתב רק תחת השפעתו ממוססת-הבושה של יין. בימים הבאים, כשההרגשה המשכרת שנסכה בי הקריאה התפוגגה ומצב הרוח - כדרכם של מצבי רוח - התחלף, העכירה את ההתפעלות בחילה קלה של הנגאובר. החשיפה והבוטות המוגזמות-לעתים עוררו בי תחושה קרובה למיאוס, כאילו הסופר התבסם יתר על המידה ונתגלתה - בדמות שהיא יציר כפיו ומחשבותיו - ערוותו. האם לראות אותה, או, עם הפנים לאחור, להחזירה למדף? כנראה שתלוי במצב הרוח.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על שתהיי לי הסכין