ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 22 בפברואר, 2010
ע"י hagintlv
ע"י hagintlv
דויד גרוסמן כתב רומן בן 630 עמודים. רומן שבמרכזו (העלילתי בלבד, כי יש כל כך הרבה רבדים נוספים לספר הזה) עומדת אורה, אמא של אדם ועופר, גרושתו הטריה של אילן. אילן ואדם (שכבר השתחרר מהצבא) נסעו לטיול bonding בדר’ אמריקה. עופר בחופשת שחרור אבל ביום האחרון של החופשה כל המדינה “על הרגליים”, כי יש (שוב) מלחמה או כוננות או מבצע או whatever, אז עופר מנדב את עצמו לצו 8. ואורה בתמורה, יודעת (בתוך תוכה, מחוברת לעין השלישית שלה כנראה) שיותר היא לא תראה אותו. אז מה היא עושה? בורחת. מהבשורה. הולכת. נעלמת. עליק מטיילת. נמלטת יותר מתאים. יש עוד דמויות משמעותיות. אבל אני לא חושבת שצריך אותי בשביל להצביע על כך. תקראו בעצמכם. יותר כדאי.
אני קוראת גומעת בשקיקה את הרומן הזה כבר הרבה זמן. אוקסימורון, תגידו? אם בשקיקה, אז למה הרבה זמן? לא בגלל שהוא לא טוב. נהפוך הוא… בגלל שהוא טוב מידי. הקצבתי לי 10 עמודים ליום (אני מרמה אותי לפעמים וקוראת יותר, אבל אז ‘מענישה בתמורה’ ולא קוראת יום אחרי… ) וגם, אני פוחדת קצת. כמו אורה. מהבשורה. למרות שאני יודעת (כמו שגם היא יודעת) שזה אפקט פיגמליון לגמרי. וכמובן, אני לא רוצה שייגמר לעולם. כי דויד גרוסמן הוא אשף של מילים. הוא מדויק. הוא יודע “לדבר” רגשות. כן, כן. לתאר את הרגשות במילים. כן, אם את מרגישה (גם מרגיש, לצורך הענין) משו ורוצה לתאר את הרגש הזה, אז סביר להניח שהוא יוכל לעשות זאת בדיוק. מירבי. רק בשבילך. קוסם. אמרתי כבר, לא?
כשאני קוראת את הספר הזה אז קורים לי כל מיני דברים סותרים בו זמנית. אני כועסת, שמחה, מתרגשת, עצובה ומפחדת. חושבת על הדמויות. חושבת על החיים האמיתיים של מי שכתב אותו. ולמה הוא עשה את זה לעצמו בעצם? הרי זו נבואה שמגשימה את עצמה…כמעט אחד לאחד. (פחד. אמרתי, לא?) מה, הוא לא יודע שלא פותחים פה לשטן? שלא מתגרים בגורל? מתחשק לי להגיד לו שזה לא פייר ושיחזיר את הגלגל אחורה. (התרגשות. אולי לא היה קורה במציאות אילולא כתב?) לנער ולטלטל אותו (כעס. אמרתי?) ולבכות יחד איתו על האובדן הנורא מכל (עצבות, עצבות). אבל הוא בטח יודע. וגם, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לוותר על היצירה הזו שכתב. בשום אופן. כזה רומן משובח. אסור שייגנז.
יש בספר הזה כל כך הרבה אמירות, ותת אמירות, וסבטקסט. הנה, למשל כשאורה מבקשת מסמי, נהג המונית של המשפחה (הערבי מאבו גוש) שייקח אותה “לקצה הארץ. לאיפה שהיא נגמרת” הוא בתמורה מסנן ש”בשבילו הארץ כבר מזמן נגמרה”. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כי אני כל כך אוהבת את משחק המילים הזה, אבל בו זמנית אני מרגישה שבשרי נכווה מהכאב. או (זה נשמע כמו בדיחה. גרועה במיוחד, אני יודעת. אבל בכל זאת בדיחה) כשהנהג הערבי מסיע את האם השמאלנית ובנה, החייל הפטריוט האמיץ למקום המפגש של המבצע הצבאי שמטרתו לחסל את האויב הערבי שמכה בטרור בעם היהודי. נו, אין יותר אירוני מזה. והמציאות עולה על כל דמיון, או שזה להיפך. אוף, עזבו. אני לא יודעת כבר.
לא, אני לא מנותקת. אני מכירה את המציאות שאנחנו חיים בה. זה לא חדש לי. מה שמעניין, מרתק, מפליא, מדהים ונהדר הוא היכולת של דויד גרוסמן להגיד את הדברים בלי להגיד אותם, אבל לומר את הרגשות שעומדים מאחורי העלילה הסבוכה הזו בדיוק רב.
ככל שאני מעמיקה לקרוא, נדמה שכל הדמויות בספר הזה הן פוסט טראומטיות. וכל אחת מתמודדת עם ה-PTSD שלה בצורה אחרת. למשל האברם הזה, ידיד נעורים. גם כן ידיד. אורה והוא נפגשו כששכבו בביה”ח במלחמה אחרת, עתיקה יותר. ההיא שאמורה היתה להיות רק 6 ימים. בטח… רק שאצל אברם היא נמשכה 30 שנה ++. בקיצור, הם נפגשו עוד כששניהם היו צעירים, תלמידי תיכון. רב הזמן איני בטוחה שהוא ‘לגמרי איתנו’. בראשו, אני מתכוונת. אבל דווקא הוא הכי מסמל את מה שאנחנו לא אומרים בקול רם. הוא ממלל את הפחד, הטירוף, המשוגעות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. נותן לזה ביטוי בקול רם.
טוב, בינינו, גם האורה הזו לא לגמרי באיפוס. לאורך כל הקריאה שלי אני לא משוכנעת לגמרי שהיא מאוזנת. אולי אי אפשר להיות באיזון כשיש לך ילד חייל. בן 18, 19, 20 וכבר נשלח למלחמה, למבצע צבאי. אני לא יודעת. אני (עדיין) לא אמא אבל בהחלט מזדהה עם הפחד לשחרר. ולשחרר מה בדיוק? את הילד שלך הקטן שהולך לצבא כדי להילחם? הרי צריך להיות מטורפת כדי לעשות זאת בלב שלם, לא חצוי, בלי שיעברו לך מחשבות מבהילות בראש. בלי שתרצי לטרפד את זה ועוד לא להיראות היסטרית.
בסדר… אישה, אמא, לא היסטרית? הצחקתם אותי. דורות שלמים של ילדים מתחנכים על אגדות עם וצ’יזבטים בהם אנחנו (הנשים) היסטריות, חד מימדיות, דאגניות, פאסיביות, אמהות בלתי נלאות. קוראים לזה דמויות שטוחות, אני חושבת. לי אורה נדמית כמישהי שמנסה להילחם בסטריאוטיפ (לפחות באופן בלתי מודע). במקום לשבת ולחכות לאלו מקצין העיר, היא בוחרת (טוב, אולי נאלצת, אבל מה זה חשוב?) להיות אקטיבית. לעשות מעשה. היא תתור את הארץ. תטייל. היא ועופר היו אמורים לטייל ממילא אילולא הוא נלקח (האמנם? התנדב יותר מתאים) למבצע הזה. כן, היא קמה והולכת אבל האדמה מתחתיה גועשת. כראוי. ללמדנו שמורכב. הכל מורכב…
ואולי ללמדנו שהגורל כתוב מראש. כי מה שלא תעשה, לא יעזור. הוא לא ישוב. לפחות לא כמו שציפתה שישוב. על פני השטח נדמה שהיא בורחת. אבל אין מנוס. אין לאן לברוח. כרוניקה של מוות ידוע מראש. לטעמי היא לא בורחת. היא פשוט נוקטת עמדה. עושה מעשה. קצת תמוה, אבל אם היתה נשארת בבית, אופה עוגיות, מבשלת ומקפיאה, סורגת לו גרביים וסוודר, זה היה יותר טוב? אני לא יודעת אם לזה התכוון גרוסמן, כלומר לאפיין אותה כאישה אקטיבית, עושה, לא אישה סתם. אני לא יודעת. אולי רק אני, עם הפמיניזם שלי, רואה אותה ככה. אולי ככה נח לי. מה זה חשוב בכלל?
באמת זה לא חשוב. אני לקראת הסוף בקריאה שלי. ומבינה שהעלילה (מעניינת ככל שתהיה. וכן, היא מעניינת, למרות שהיא ידועה מראש) היא שולית בסיפור הזה. תקראו את הספר בגלל הסבטקסט החתרני (טוב, נו, בכל זאת דויד גרוסמן במיטבו), בגלל האשפות והשליטה בשפה העברית (אותי זה מחרמן לגמרי. כזו שליטה במילים), בגלל ההזדהות והחמלה שאני רוחשת לדמויות (לכולן. בלי יוצא מן הכלל!) בגלל שזה הכי טבעי ונורמלי להיות מחורפן או מחורפנת מהמציאות הנוירוטית שאנחנו הישראלים חיים בה. (היום אפשר להגיד את זה על כל עם בערך זעוף עצוב! ) ובגלל שהסיפור הזה הוא לא דמיוני. המציאות עלתה עליו. למרבה הצער.
הספר מדהים. שלא ייגמר לעולם. אבל אמרתי את זה כבר, לא?
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
