“רץ
רצים החולפים עוברים בשבילי השדות, ונעלמים לאט אל תוואי הנוף, הם מראה שממלא את לבי בשמחת חיים מתנועות הריצה היפות, וההרמוניות המעניקות לי תחושה של חופש, ויופי טבעי. אני בעיקר אוהב את הטרנד החדש, של זוגות או קבוצות, להם תרמיל הדוק קשור אל הגב, יש בו מעט חטיפי אנרגיה ומים, והם גומעים עשרות קילומטרים בריצה המשלבת טיול בטבע.
לעתים אני חולם לרוץ כך בשביל ישראל, בנופים שאותם היטיב דויד גרוסמן, לתאר באישה בורחת מבשורה. אני כמו אורה, כמובן מסיבות שונות, מבקש להתנתק מהעולם למספר שעות, להיות חלק מהנוף הגדול, מההרמוניות הגדולות והבסיסיות שבין האדם לטבע, להרגיש שאני פוסע בנתיב ברור שיש לו התחלה וסוף. דרך שאני מרגיש בה מותש, ויחד עם זאת אני מאושר בסופה.
לעתים קרובות אני מחפש את הריצה בספרות, כדרך חיים וכמטפורה, כמו הביטוי והספר בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים של אלן סיליטו הבריטי, אבל אין כמעט סיכוי שאמצא. פעם אחת גרוסמן הפתיע אותי בביטוי מדויק, שהוא גם שם הספר, משהו לרוץ אתו. חשבתי ימים רבים על משמעותו, והגעתי למסקנה שהוא מבטא, רץ ההופך להיות החבר הקרוב שלי, היכול להביט בי לשנייה ולהבין מה עובר עלי, שאני יכול להתאמן לצידו, לסמוך עליו שהוא ירוץ בקצב שלי, ידרבן אותי להישגים, כשם שאני ידרבן אותו לכך. אני בטוח שהוא יעודד אותי ברגעי משבר, בתחרות הוא יעשה הכול בכדי לסייע לי לשמור על הקצב, יחד ננסה לשבור שיאים חדשים שרק אתמול לא היו ברי השגה. הנמשל הוא כמובן האישה שאיתי שהיא רצה למרחקים ארוכים עבורי כפי שאני לה. או חבר צוות לעבודה, או לחיים. לאחרונה אמרתי לאחד מהם, שהוא לא משהו שאני יכול לרוץ אתו, עבורו זה היה עלבון גדול.
ספרו של דויד גרוסמן, רץ הוא קובץ סיפורים, ביכורי הסופר, רץ הוא, הסיפור הראשון, בו עלילת בריחה, שיש הרואים בו את היסוד לרעיון הבריחה של גרוסמן שמועצם באישה בורחת מבשורה. הסיפור הוא על חייל הבורח בלילה מיחידתו אל ביתו, ריצה שבמהלכה הוא ניזכר באירועי חייו, קטנים וגדולים, שבמרכזם החלטתו להיות רץ וספורטאי מצטיין.
לאורך הסיפור עולה השאלה מיהו הרץ, צעיר, מוכשר, רגיש ומופנם, המתקשה להשתלב חברתית, ולבטא את הפוטנציאל שלו, מי שחווה טראומה מינית ומבולבל לגבי מיניותו. האם הריצה מעניקה ביטוי ייחודי לעולמו הפנימי, האם הוא נימלט לריצה, כמרחב מוגן, המקנה לו רוגע ואיזון ?
ריצת הרץ, מתכתבת עם הדימוי, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, המתחבר לרגע המשברי שבו הרץ החליט לנוס על נפשו. מה כל כך זעזע אתו, מה גרם לו להימלט בחשכת הלילה המעצימה את בדידותו. האם הוא נימלט ליעד מסוים, או שעצם הריצה היא יעדו המסייע לו להירגע, ולעבד את חוויותיו הקשות. האם סיומה יטיב עימו, כשם שרצים תחרותיים מייחלים לעצמם, או כרצים חובבים שבצאתם למרחבי השדות מבקשים, רגעי שלווה מרפאת, הבוראת איזון נפשי מחודש ?
גרוסמן מתאר את הריצה בדייקנות וברגישות, מה שגורם לי לחשוב שהוא עצמו מכיר היטב את נשמת הריצה, את מקצביה הפנימיים והחיצוניים, צעדי הרחיפה ומגע כף הרגל במסלול הריצה, תחושת הנשימות הקצביות המעניקות גם קצב לסיפור, שאיפה, אחד ...חמש, נשיפה. היום כבר לא רצים כך, הנשימה מכתיבה את המקצבים. גרוסמן מתאר את הריצה בשפה עשירה ופיוטית הדומה לשירה.
על רקע מרחבי הריצה, מתוארים מרחביו הנפשיים של הרץ, מחשבות העולות וצפות בעת הריצה, מצוקות, מאוויים ותקוות. בניגוד להרמוניה של הריצה, הן עולות כזעקות קטועות, ולא ברורות. התאמצתי במהלך הקריאה, באיסוף הפרטים, באמצעותם ניסיתי לצייר את דמות הרץ, לנסות ולהבין את עולמו הפנימי, את הטראומות שהוא נושא בקרבו, עולם מבולבל של דמיון ומציאות, של עבר והווה. בסיפור הזה גרוסמן לא התמסר בקלות, אלא אתגר אותי למחשבות שהתכתבו עם הסיפור האישי שלי כרץ. איך בעצם הפכתי רץ, כרץ בסיפור נמלטתי ממצוקות, הפכתי את הריצה לכלי מרפא. הסיפור רץ, היה עבורי חוויית קריאה אינטימית נפלאה, אותה אני מחפש בספרים, ולא תמיד בהצלחה. בספר ובסיפור הזה הרגשתי שגרוסמן היה עבורי משהו לרוץ איתו.”
