ביקורת ספרותית על מומיק - הספריה הקטנה # מאת דויד גרוסמן
ספר טוב

---

אל הספר "מומיק" ניגשתי כחלק מלימודי ספרות מורחב אותם אני משלים כעת, כאשר מדובר בספר השני של הסופר דוד גרוסמן אותו אני קורא (קדם לו "אישה בורחת מבשורה").

מומיק, ילד קטן-גאון, מרגל אמיץ ונבון אשר יוצא למסע חייו אחר פתרון תעלומת "ארץ-שם".

מומיק, אשר כל עולמו הינו העולם שנותר מאותה "ארץ שם", מתחיל להבחין בכל צלקות הנפש שהותירה אותה ארץ ארורה בכל הסובבים אותו - בשני הוריו (אביו הנוקשה רגשית ואמו ההיסטרית-כנועה), ב"סבו" החדש ואבוד הדעת אנשל, ובשכניו הקשישים בשכונה (אשר נדמה כי בנפשם כלל לא עזבו את הארץ ההיא).

את כל אלה, מייחס מומיק ל"חיה הנאצית", חיה רעה ואכזרית אשר משחיטה את כל אוהביו ולא נותנת להם מנוח – כך מחליט מומיק בצעד גורלי ונועז, כי עליו להיאבק בחיה הנוראה ולהביס אותה עד תום, כי רק כך, יציל את היקרים לו מכל.

"תמיד אמרו לי שאני דומה לסבא", נבואה שהגשימה את עצמה – כמו אנשל (אחיו של סבתו) בילדותו, גם מומיק מתאפיין בעולם דימיון פורה ועשיר אליו מנסה לשאת את כל הסובבים אותו - הוא מדמיין שכולם שומרים על סוד מסוים מאותה תקופה, שהם בעצם היו חלק ממלכה, כשאביו הוא המלך שלה וכולם היו לוחמים אמיצים שנלחמו באותה חיה רעה (אגרוף ואצבע).
באמצעות עולם הדמיון מנסה מומיק לרכך קצת את משא המציאות העכורה ולברוא לעצמו תקווה כי כל הסובבים אותו עוד יצליחו לחמוק מתלאות זיכרונות "ארץ שם" וישובו לבסוף להיות כל אשר חלם.

"החיה הנאצית יכולה לצאת בעצם מכל חיה" – אמרה לו בלה, כנראה האדם היחידי בעולמו של מומיק אשר מצליח לשאת את הצלקות הנפשיות אך להיוותר גם זקוף וקיים.
המשפט הזה הוא תובנה שהגעתי אליה עוד כשהייתי ילד, והוא גם המשפט שמפחיד אותי יותר מכל, כי הוא מראה על התהום האינסופית של הרוע האנושי.

אני לא זוכר מתי בפעם הראשונה קלטתי מהי בעצם השואה, ואני לא בטוח בכלל שהיה רגע מסוים כזה, זה היה יותר תהליך ארוך ומתמשך (שהתחיל בערך בגיל 6) בו לאט לאט זה התחיל לחלחל אל תוך הנפש והתודעה, ועד היום זה נמשך, כי ההבנה של איך קרה מה שקרה שם זה משהו שאני מפחד ובורח ממנו כל עוד אני יכול (רק פעם בשנה, ביום הזיכרון לשואה והגבורה, אני מאפשר לנפש שלי להישאר פרוצה ופגיעה, ולהבנה הנוראה להמשיך לחלחל).

וזה בעיניי מהותו של הסיפור, כי המרדף הנואש של מומיק אחר התשובה, אחר ההבנה של איך לעזאזל דבר כזה יכול לקרות, הטריפה את דעתו, ואיתו אני גם, כי כאשר שבה וחוזרת לה המחשבה על הרוע הטהור הזה שזרם בלב ליבה של האנושות באותה התקופה, לא רק שהדבר מעציב אותי עד מוות, אלא גם גורם לי לאבד תקווה בעתיד קיומנו.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על מומיק - הספריה הקטנה #