ביקורת ספרותית על אשה בורחת מבשורה מאת דויד גרוסמן
ספר מעולה

---

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.

אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.

אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

- "אלה היו החוקים", אלי אליהו

ביום שהתגייסתי, לא הייתה חנייה ליד מוזיאון חיל הים. אימא ישבה במושב מקדימה ומיררה בבכי, אמרה שהיא לא מאמינה שככה היא תיפרד ממני - באוטו, הכוונה - שהיא לא תזכה לנופף לי לשלום מהאוטובוס. שתי שניות אחר כך אבא שלי מצא חניה והיא ירדה להיפרד ממני, כמובן, אבל אני בחיים לא אשכח את זה, כי באמת לא ראיתי אותה בוכה הרבה פעמים, וגם, מה אני אגיד. הרגשתי כמו קורבן אדם.
ועכשיו, שנה וחצי אחרי זה, תאריך הגיוס של אח שלי הולך וקרב, וזה מכניס אותה למין מצב מוזר של התקפי היסטריה שמעורבבים בגלי גאווה. רגע זה "אל תלך לקרבי, אני לא מוכנה בשום פנים באופן שתיפגע", ורגע לאחר מכן זה "וואו! קיבלת מיונים לקורס טיס? תלך לזה - נו, אז מה אם יש לך בעיות ראייה, אתה חייב לפחות לנסות!".
עזבו, כמו שאני מכירה אותו הוא בטח עוד יעשה שנת שירות לפני כן. אבל כרגע הוא נמצא בהכנה לקרבי, חוזר הביתה אחרי שזחל על הבוץ בגשם ("זה בשביל החוויה"), מניח במשיכת כתפיים שילך ללוחמה ("שם פוגשים את האוכלוסייה האמתית של מדינת ישראל"). וזה גורם לאימא שלי לאבד את זה.
לא יודעת אם זה רק במשפחה שלי, אבל בשבילי, כל תהליך הגיוס היה מלווה בתחושה בלתי נסבלת של הליכה כצאן לטבח. אני זוכרת שבמהלך כל יום החיול הרגשתי כאילו מכינים אותי למשהו גדול ונורא, שאני כל הזמן מחכה שיגיע, והוא לא בא.
תכלס? אני כבר שנה וחצי בצה"ל, ואני עדיין מרגישה ככה.

חשוב להבין דבר אחד מרכזי לפני שאתם ניגשים לקרוא את הספר הזה: זה לא הולך להיות כיף. זאת עבודה.
אני יודעת שהרבה מאיתנו קוראים ספרים כאסקפיזם, ואני ממש בעד - יהיה טיפשי מצידי לא להיות, בהתחשב בזה שאני הבחורה שכל פעם שהיא עצובה היא רצה ללאלין לקנות סבון שהיא לא צריכה בכסף שאין לה, ואז שמחה לאיזה 17 שעות, ואז קונה עוד משהו אחרי נפילת הסוכר (או נפילת הסבון? תקראו לזה איך שבא לכם). אז אם כבר אסקפיזם, אני שמחה שאנשים עושים זאת דרך קריאת ספרים ולא דרך צרכנות כפייתית.
אבל הספר הזה הוא לא ספר מהסוג שניתן להתנחם בו. גם אם לעיתים נדירות, בעיקר לקראת הסוף, הוא נותן אשליה שכן - הוא לא. זה לא ספר שקוראים אותו כדי לברוח מהמציאות - זה ספר שמקיא את המציאות על הפנים שלך ואז עוד דורש ממך ללקק את השפתיים.

ורק לשם ההמחשה:
"אורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד קאדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונמיירי ואייתולה חומייני, ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קסאם וגמאל עבדול נאצר, הכל ביחד טובחת, קטיושות ואינתיפאדות וגדודי-חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה, ואבו ג'יהאד, וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם. אלוהים יודע איפה בכלל כל המקומות האלה. אם לפחות השמות שלהם היו נורמליים, היא נאנקת, לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושייח' מוניס ודיר יאסין ושייח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם, היא נוהמת מבעד לשיניים חשוקות, וסברה ושתילה מה, ואלקודס ונאכבה מה, וג'יהאד ושאהידים ואללה הוא אכבר, וחלאד משעל וחאפז אסד וקוזו אוקומוטו, בכולם היא חובטת בלי הבחנה, שק מלא צרעות שהיא משתוללת עליו, ומוסיפה בקשיש את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ובהארה פתאומית גם את גולדה ובגין ושמיר ושרון וביבי וברק ורבין, ושמעון פרס גם, מה, להם אין דם על הידיים? הם באמת עשו הכל בשביל שיהיו לה חמש דקות שקטות פה? כל אלה שחירבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד. היא עוצרת רק כשהיא מבחינה במבטיהם של עופר ואילן, ומוחה ממצחה עם גב היד את זיעתה, ושואלה בכעס, מה? מה קרה? כאילו גם הם אשמים לה במשהו, ומיד נרגעת, סתם, תעזבו, נזכרתי במשהו, עצבן אותי משהו, ויוצקת שמן בשפע, ובוזקת במהירות מלח ופלפל ומוחצת לימון, ומעבירה מול אפו של עופר קערה משובבת עין, קליידוסקופ של צבעים וריחות, הנה, עופר'קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב."

הקטע הזה, הנאום המוחץ של אורה, גיבורת הספר (האחת ש, אגב, מכונה על ידי הגברים במשפחתה כמי שסובלת מ - "התקפי טורט של שמאלנות") הוא לא הקטע הכי טוב שהייתי יכולה לצטט מהספר.
קטעים רבים הרבה יותר אסתטיים מזה (גרוסמן משתמש בשפה באותה בקיאות ומיומנות בה אמן משתמש במכחול, וזה ממש יפה. אני יודעת שרוב הזמן אנחנו מנסים להכחיש את העובדה שאסתטיקה זה הכל, אבל בספר הזה ממש קשה להתחמק מזה). יש גם קטעים הרבה יותר חדים או מזעזעים מזה, הרבה יותר ביקורתיים, יותר מדויקים.
למרות זאת, החלק הזה גרם לי להבין את אימא שלי. פתאום לקלוט את גלי האימה שתוקפים אימא כשהיא מרגישה שהיא שולחת את הילדים שלה לאבדון, ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנוגע לזה. אחרי הכל, אלה הם החוקים.

אני לא אצליח לסכם את הספר הזה גם אם ארצה. הוא מורכב מאוד, מלא בעלילות שונות של עבר והווה, של דמויות שונות, והכל מתנגש ומתערבב. בטח שלא אצליח לעשות זאת אם אנסה להימנע מספוילרים.
אני גם לא חושבת שזה ספר חובה עבור כל אחד. לדוגמה, אני לא ממליצה על הספר הזה לאמהות, או לנשים בהיריון, או לנשים שרוצות להביא ילד בעתיד. זה לא טוב.
אומנם אני בעד צמצום ילודה, אבל זה אכזרי.
נכון - אורה מורדת. היא קוראת לעצמה "סרבנית בשורה", היא עושה עסקאות עם השטן, היא חושבת שאם לא יהיה מי שיקבל את הבשורה, אז היא לא באמת תהיה קיימת. היא מטיילת בארץ, היא מספרת לאברם את סיפור החיים של הבן שלה, וצועקת עליו שיבטיח לה שיזכור. היא מאמינה שככה היא תציל את הבן שלה. היא נלחמת.
אבל אני לא חושבת שזה הוגן לבקש מאמהות ללחום את המלחמה הזאת. המציאות שלנו מורכבת מידי בשביל זה. ובמציאות, זה גם, נו. לא באמת עובד. זו אשליה ברורה שחבל לי שהספר הזה בכל זאת מתעקש למכור. וברור לי שדויד גרוסמן מודע לעצמו, והוא גם מבהיר שאורה מודעת לעצמה, אבל זה לא מספיק טוב.

מה שכן, אני חושבת שזה ספר חובה רק בעבור חיילים בקרבי. גם בעצם בעבור חיילים שלא בקרבי. אבל בעיקר חיילים בקרבי (ואני גם הולכת להמליץ עליו לכל החברים שלי, ברגע שצה"ל יניח להם לחזור הביתה את הפעם האחת שלהם בחודש). שלפחות נדע לרגע מה ההורים שלנו עוברים, וגם, נו. שנפיק קצת לקחים. שנדע... להיות ערניים, וכל זה.
הצבא שם אותנו לפעמים בסיטואציות בלתי אפשריות, והחבר'ה שעומדים במחסומים הם הנתח במדינת ישראל שאוכל הכי הרבה חרא מכל המצב הזה, ככל הנראה... אז לפחות שנעשה את התפקיד שלנו הכי טוב שאפשר לעשות, בהתחשב בזה שזה תפקיד מחורבן.
כי אם נקרא את הספר הזה, אולי נזכור להיות קצת יותר כמו אברם, שבתור מתורגמן במודיעין הדבר שהוא הכי חיפש זה את הרמיזות הקטנות, האזכורים לכך שהאנשים האלה מהצד השני של הקו הם אנושיים - "היו שני אלחוטנים מהארמיה השנייה, שהפתאום קלטתי שהם בכלל מאוהבים אחד בשני, ושהם מעבירים רמזים בתור התשדורות הרשמיות. דברים כאלה חיפשתי".
חשוב לחפש את זה. חשוב לזכור.

הייתי מצטטת לכם עוד איזה חצי ספר, ומדברת שעה על הדמויות העמוקות והמורכבות, שכל אחת מהן נהדרת בפני עצמה. הייתי מדברת על האופן בו דויד גרוסמן מפרק דינמיקה של משפחה בצורה כל כך מדויקת, הייתי מדברת על מערכות היחסים האמינות בין הדמויות, על המציאות הישראלית שהוא מציג שמצליחה להיות גם סוראליסטית וגם כל כך נאמנה למקור, על עלילת המשנה של הגבר עם המחברת, על האופן בו במשך קטעים ארוכים בספר לא ברור אם אורה מפחדת על גורלו של בנה או ממנו, על הקפיצה בין נקודות מבט, ועל עוד המון דברים.

אבל עזבו אתכם מזה.

אם אתם רוצים לקרוא ספר טוב ואמיתי על המציאות שלנו, תקראו אותו.
ואם אתם לא רוצים - אני מבינה אתכם. יש לנו מספיק מהמציאות הזאת בחיים שלנו. עדיף לקרוא מותחנים אמריקאיים נוטפי אלימות ולהתרפק על הזוועה בחיים של מישהו אחר.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על אשה בורחת מבשורה