• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של רונית

תמונה של רונית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

מאת דויד גרוסמן

הביקורת של רונית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של רונית
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה
שנת הוצאה:1994
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נוניק
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

מעולה.... האיש אמן של מילים... מבריק..
(אני יודעת שעבר עשור מאז שיצא - התפספס לי בדרך)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של טימידו
טימידו
תמונה של נטע
נטע
תמונה של שרושקה
שרושקה
תמונה של מירב
מירב
4קוראים|גיל ממוצע37|75%נשים

על המבקרת

תמונה של רונית

רונית

חברה מזה 18 שנים
18 ביקורות•60 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)
תמונה של רונית
רונית
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות18
לייקים שקיבלה60
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית8ספרות מתורגמת6תרגום (נוער)1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של רונית

החדר שמול החומות

החדר שמול החומות

שפרה הורן

"ירושלים שלי. אלמנה רעבה, העיר שנאנסה שוב ושוב על ידי כובשיה. ללא רחמים הפשילו את שולי שמלחתה המרופטת, חדרו אל תוך חשכתה ויצקו בה את זרע פורענותם ואמונתם. והיא הרכינה ראש והתמסרה. פעמים בלית בררה, בעיניים עצומות ובשיניים חשוקות, ופעמים כזונה המפשקת רגליה בחדווה בפני כל משגליה. כאתנן ובתמורה לחסדיה ייפו אותה שליטיה בארמונות פאר, בחומות גבוהות, בכיפות זהב וכסף ובצריחים הדוקרים בחודם את שמי הקדושה".
נשארתי פעורת פה כשבשבילי ירושלים זה פקקים נוראיים, רחובות בעיתיים עם מלא תמרורי אין כניסה, שאף פעם אני לא מוצאת בה חניה, עיר עם פחדים מפיגועים ואיזורים שלמים שאסור לי להכנס אליהם בכל פעם מסיבות אחרות. פה ושם הצלחתי למצוא נקודות צבע מרהיבות בצילומים או ברחובות, אבל מעולם לא הצלחתי להסתכל עליה כאלמנה רעבה, מתמסרת או לא, מלאה כל כך בהיסטוריה וסיפורים בהגיגים, למודת אכזבות, אכזריות וחיים. וכן כן אני יודעת ושמעתי את סיפוריה אבל לדמיין את זה לא הצלחתי ובספר אחד ושלם בכל מובן הניחה הסופרת את ירושלים חיה ונושמת מולי בכל מילה ומילה, בכל דמות ואבן. במילים שלה היא הצליחה לחדור ללב שלי שלא תמיד היה מוכן לשמוע ולקבל את כל שסיפרו לי עליה. בסיפור שלה הצלחתי לחיות בה אז בתקופה אפלה ואחרת ואיתה היום בתהליך הכתיבה שלה כשהיא לוקחת אותי איתה לחדרי חדרים בהתלבטויות שהיא שוזרת כסופרת בחכמה ורכות.
אני אוהבת את הספרים שלה וקראתי את כולם והספר הזה חבט בליבי יותר מתמיד כמעט בכל משפט ובכל מילה. להסתכל במראה ולראות אותה ולא אותי כשאני המסתכלת בה גרם לי להרבה מחשבות. חשבתי האם הניחו את הסיפורים מולה והסופרת הפכה אותם לשלה, האם היא אגרה אותם בתוכה מאז היתה ילדה, או שאולי הכל שאוב בחייים קדומים שנטמעו בה מבלי שידעה אפילו ולא היה לי ספק שכל תשובה שתהיה נכונה לא יכלה לקרות אם לא היה לה את הכישרון לספר אותם. היא תעלומה והכתיבה שלה מדהימה ומתעתעת בי. בספר הזה פתאם הלם בי שהיא גדלה כל כך שונה ממני. וחשבתי לעצמי שלא היתה לי סבתא שסיפרה לי סיפורים, והקצת ששאבתי מהוריי לא הטמיע בי רגשות עזים כל כך ורצון לספר או לחשוף את עברי וגם אם פה ושם שאלתי שאלה והסתקרנתי זה לא היה תהליך ארוך ועמוק. אז מה זה? מה זה שמניע אותה ולא מניע אחרים? מה זה ששואב אותה לתוך המצולות ומשאיר את השאר עם הראש מעל המים במקום הבטוח, הרגיל קצת היומיומי האפור? מה גורם לה לזרום בתוך הסיפורים שלה מתחת למים ולהצליח לנשום שם בכזאת קלות ובכזאת רהיטות וקסם.
הספר הזה הוא מתנה לכל אוהבי הקריאה, לכל אוהבי השפה המיוחדת והאצילית של הסופרת, התאורים המדהימים שלה, המילים הקסומות שיכולות להעביר לקורא את הרגש, את הכאוס, את תחושות האכזבה או האושר, את הפחד והאומץ, הם שעושים את הספר הזה לכל כך מיוחד. תודה על ספר מדהים שבעיני ובשבילי היה חשוב במיוחד ושגמעתי אותו לאט והתענגתי על טעמו. הנאה צרופה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רונית
רכבת היתומים

רכבת היתומים

כריסטינה בייקר קליין

רכבת היתומים הוא סוג הספרים האלו שלא מניחים לך.
הרבה אחרי שסיימת ולאו דווקא בגלל הכתיבה או הרעיון הגרנדיוזי, אלא דווקא בגלל המציאות.
אותה מציאות שיודעים שהיא שם אבל כל כך רחוקים ממנה, לפעמים שנות אור ועם חשכה גמורה.
זה מה שקרה לי עם רכבת היתומים. תמיד שמעתי, ידעתי, הבנתי את ילדי האומנה אבל הפעם גם הרגשתי אותם בתוכי.
סיפור עדין ומרגש על החיים שבהם חוסר המזל והגורל תופסים תפקיד חזק כל כך.
אני פחות נותנת דגש למזל בחיי ומרגישה שולטת על התנהלות חיי.
אף פעם לא חשבתי שיש למזל בחיי גם תפקיד גדול כל כך.
מפגש מרתק בין אישה בת 90 ונערה צעירה שפוסעות אחת בעבר והשניה בהווה בנתיב מקביל של חיים בצל הגורל.
מומלץ ביותר מבחינתי ולו לפחות כדי להעריך את מה שכן יש לנו.
מזל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רונית
מחול העקרבים

מחול העקרבים

שפרה הורן

"את ישנה לצדי, מתנשמת ברכות, ואני מאזין לחלומותייך, מתבונן בגלגלי העיניים הרוחשים תחת עפעפיים שקופים. שדייך הולמים את אימומי כפות ידי, ירכך חובקת את בטני. אני למד אותך. אצבע אצבע, שערה שערה, פלח פלח. נקבוביות העור, גומת אבעבועת רוח המתחפרת ברקה השמאלית, פלומת האפרסק הזהובה על הירכיים, אגל הזיעה על השפה העליונה, הפה הפעור, נים רוק דקיק. עורך רוטט תחת מבטי ואת פוקחת עיניים, מפרידה בין אצבעותיי, נושקת לכל אחת מהן בנפרד, מאחה ברוקך פצעים, מורחת צרי ותופרת, בחוטי משי סמויים מן העין, את צלקות נפשי."

חיכיתי המון לספר חדש של שפרה הורן. אכשהו לא משנה מה, המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן מן ליטוף רך כזה. שפה מופלאה ורכה.

הספר פתח בפניי דברים שאיכשהו אף פעם לא העמקתי בהם עד הסוף. מה חוו אותם אלו שהגיעו משם, מהמקום האיום הזה שנקרא "שואה" פה, בארץ שלנו? ולאן הם הגיעו? כל הזמן היתה לי תחושה שהם הגיעו למקום מבטחים, אבל כנראה שזה לא רק הפיזיות שלנו, מה קורה בנפש, בבפנים הזה שלנו שסופג וסופג ואוגר את הקולות, הריחות, הפחדים. כמה באמת בטוחים הם הרגישו בין אלו שלא הבינו מה קרה שם? מה באמת הם עברו.

למרות ההיבט הזה זה לא ספר של שואה אלא ספר ישראלי כל כך, ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך רחוקים מחיי אבל ממש לא זרים לי אלא מופלאים במידה מסוימת, הצבעים, הריחות התחושות, הכול עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.

אני ממליצה ואפילו מאוד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שוווה!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רונית
מסע בהודו שלי

מסע בהודו שלי

אריה מורג

לא יאמן איך באמת לכל אחד יש את הודו שלו
משמעויות אחרות אהבות אחרות.
ספר מעניין מאוד, חושף צד רגיש כל כך פנימי של הכותב, שגורם לך לחוות את הכול דרך מסלול פיזי ונפשי משכנע, גם בילדות וגם בהווה, גם כאן בישראל ושם רחוק בארץ קסומה.
מאוד נהנתי מומלץ בחום.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רונית
תמרה הולכת על המים

תמרה הולכת על המים

שפרה הורן

מקסים בעיניי!!!
מאוד מומלץ למי שפיספס עד היום

לפני 16 שנים•
★★★★★
•רונית
הדרך

הדרך

קורמאק מקארתי

כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי לעצמי כמה הזוי ולא הגיוני ואפילו מוגזם זה יכול להיות שנאבד את עצמנו שנאבד כיוון.. ואז ממש באמצע הקריאה... הגיע אסון האיטי אל כותרות העיתונים. לא יכולתי שלא להשוות ולא יכולתי שלא להרגיש שההקבלה קיימת.
הכאוס ואובדן האנושיות הרשעות והרוע שבמחיר ההישרדות חדר אליי כשהתחילו בהאיטי הביזות והרציחות. למרות שתמיד הבנתי את השבירות האנושית שלנו לא האמנתי בה.
ואז חשבתי איפה הייתי אני בתוך הכאוס הזה. איפה הייתי שמה את עצמי בין השורדים, לאן זה היה מוליך אותי, למקומות האפלים ביותר? אני רוצה להאמין שהייתי נושאת את האש.

ספר מטלטל מאוד שהשאיר אותי עם מחשבות לכל כיוון אפשרי עד ששאריות של קורנפלקס מקופסא ישנה היה לי קשה לזרוק מבלי לחשוב.

דווקא הסוף מצא אותי קצת מפקפקת כשחדר לשם קורטוב של אופטימיות שהיתה לי זרה קצת אחרי הדיאלוגים המאוד קצרים, ממצים של הישרדות.

מומלץ, בעיקר לאלו שבגישת "הכול יהיה בסדר".

לפני 16 שנים•
★★★★★
•רונית
היפה בנשים

היפה בנשים

שפרה הורן

מוזר שאין אפילו חוות דעת אחת על ספר נפלא כל כך.
האמת שהגעתי אליו מאד מאוחר, רק עכשיו קראתי אותו. היתה לי תחושה תמיד שזה רחוק ממני, לא יודעת אפילו למה אבל כל כך הופתעתי מכתיבה מדהימה, אומנותית ויפה. ממש אהבתי.
ספר מיוחד במינו, מכניס אותך לעולם שלרוב אין בו שום חלק ששייך לחייך האמיתיים ומצד שני כולך שם. תחושת הכישוף הכל כך אמיתית, האמונות התפלות, השורשיות, ירושלים שאני לא מכירה - כל אלו הופכים לך את הבטן.
נהנתי מאוד. מומלץ מאוד מבחינתי, קסום בעיניי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•רונית
Promise me

Promise me

harlen coben

ספר מתח במיטבו, עכשוי מאוד מחובר כל כך לסלנג ולתחושת החיים בניו יורק.
אני אהבתי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•רונית
תרמיל קלאסיקה: ארנסט המינגוויי, תומאס מאן, ז'ורז' סימנון

תרמיל קלאסיקה: ארנסט המינגוויי, תומאס מאן, ז'ורז' סימנון

מחברים שונים

תרמיל קלאסיקה שמאגד את שלושת הסופרים עם "שלגי הקילימנג'רו" של המינגוואי, "מוות בונציה" ו"טוניו קריגר" של מאן ו"ידידי מגרה" של ז'ורז סימנון.
אני שמחה שהגעתי לסיפורים האלו עכשיו ולא שהייתי צעירה יותר. יש בסיפורים האלו משהו שדורש איזו בשלות לדעתי. הבדידות של תומאס מאן שמרגישים אותה בשני הסיפורים שלו מעיפים אותך לתחושות שדורשות איזה נסיון חיים בשביל להבין על איזו ריקנות הוא מדבר ועל מורכבות של אמנות ויופי מול החיים הפשוטים.(אני מודה שבקטעים מסויימים הוא היה מסורבל בהסברים פלצניים על אומנות אבל גם אלו לא הפריעו לי להינות מהתחושה).
סוג הנאיביות שנפגשים בה אצלו קצת מעוררת חיוך אוהד. אין היום תחושות כאלו פשוטות ונאיביות של הערצה לאומנות ליופי לאהבה. הכול ממהר בימינוהעכשווים ושם התהליך נע באיטיות כאילו אין מחר. זאת היתה תחושתי. יש זמן להכול.
את "ידידי מגרה" אפשר לקרוא באותה נאיביות בלשית של פעם. היום זה לא היה עובר, כי המתוחכמות היא הבסיס לכתיבת רומן בלשי טוב, ככה נראה. כמה שתסבך את העניין ככה הצלחת. אז זה היה פשוט. סיפור נהדר שנקרא בשקיקה.ודווקא מכולם, זכה לדעתי לתרגום מעודן יותר ופחות ארכאי.

לדעתי איגוד מדהים של סיפורים.

אני ממליצה.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•רונית

ביקורות נוספות על "יש ילדים זיגזג"

יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

מישהו אי פעם הלך לסרט זר, וחשב, "רגע. מה אם עובדים עלי? מה אם הכתוביות משקרות, וכל הקשר בינהן למה שיוצא מהפה של השחקנים, להגיון של הסרט, מקרי בהחלט? מה אם אני יושב ומקשיב במשך שעה וחצי להגדרות מילוניות הנאמרות ברגש, שגורם להן להישמע קשורות למה שקורה על המסך?"
אני בהחלט חשבתי.

"יש ילדים זיגזג" יוצא לקולנוע. יצא, נכון לכתיבת הביקורת. זה סרט הולנדי, והדבר שהכי רציתי לעשות כששמעתי על זה היה לבדוק בעצמי אם לפחות בסרט אחד הכתוביות לא משקרות לי.
וגם כדי לצחוק על שאר הקהל, שימשיך להתחבט בשאלה האם הכתוביות לועגות לו או לא. כדי להרגיש את הכוח שיש בידע, את הכוח שיש לי על הקהל. רק המחשבה על זה שיכרה אותי לגמרי, ולכן, החלטתי ללכת.

שבוע לפני, עברתי בספריה, בטעות (כן כן.), ואיכשהו, למרות שהכרזתי שאני לא משאילה יותר ספרים מהספריה, מסיבה ששכחתי כבר מזמן, יצאתי עם שישה ספרים, אחד מהם הוא "יש ילדים זיגזג", כי אני חייבת להיות המעצבן באמצע השורה, שלוחש חזק מספיק כדי שכולם ישמעו שזו בכלל השורה של הזה ולא של ההוא, שככה זה לא היה בספר ושבראש שלו, הגיבורה נראתה אחרת.

אני מזהירה, כעת יבוא הבזק-לעבר, בתקופת זמן לא ידועה, לפני לא יותר מחמש-עשרה שנים, שיכלול ספוילרים.



"אבא, על מה זה "יש ילדים זיגזג"?" שאלה הילדה, אחרי שנזכרה בציטוט שראתה איפהשהו, ציטוט שהקסים אותה. משהו על שוקולד.
"זה על ילד שנוסע ברכבת מירושלים לחיפה, וסבא שלו חוטף אותו." אבא ענה. (תודה, אבא, הייתי צועקת אליו דרך השנים, אם הוא היה יכול לשמוע אותי.)
גבעות חלפו מבעד לחלון, ושאלות חדשות צצו.
"למה סבא שלו חטף אותו? איך סבא שלו חטף אותו? אם הוא סבא שלו, למה הוא חטף אותו? איך זה קשור לשוקולד?", כי ברור ששוקולד היה הדבר המרכזי שעניין את הילדה.
"זה מסובך. תביני כשתקראי." (לפחות לא "תביני כשתהיי גדולה" או "נסביר לך בגיל 16", שבגיל 8 נראה כמו נצח, חיים שלמים, ממני. וזה באמת היה.)

זה כל מה שאני זוכרת מהשיחה. מדי פעם אני נזכרת, ואני מחליטה להבין אותה, אבל ביום המחרת אני שוכחת מהכל, כרגיל, כי זה מה שאנשים עושים, שוכחים.

שכחתי ממנה עד אמצע הספר, בערך.

קראתי אותו בנשימה עצורה? לא.
הייתי מופתעת לחלוטין? לא. גם בלי הספוילר מאבא, ראיתי את זה מגיע. אני טובה בדברים כאלה.
קראתי ברצף, יום ולילה, עד הסוף-סוף? לא.

כן ביליתי חמישה ימים עם חיוך מטופש על הפרצוף, מדלגת בכל מקום, עושה דברים נועזים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט, כי אני ארגיש עלובה, ובצדק.), עושה דברים מטופשים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט גם פה, והפעם כי יש גבול לכמה מטופשות אפשר לדחוף לתוך משפט.), והייתי מאושרת כזו. אפשר להאשים את חופשת פסח, אבל אני לא חושבת שזה בגללה.

וכשהסוף הגיע, ואיתו הריקנות שספרים תמיד גוררים איתם, ריקנות שגוררת עוד ספרים כדי למלא אותה, במעגל קסמים בלתי נגמר, היא הייתה גדולה יותר מבדרך כלל. והיא גרמה לי לחשוב.

כעת לנושא אחר לחלוטין: אני אוהבת להתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר, ולקרוא חצי שעה. למה? אני לא יודעת להסביר.

"הלכתי בקלות. בעטתי בצמיג של מכונית חונה. סתם ככה, נבעטה לי הרגל. מה יש. הכל פה שלי כעת. הרחוב, העיר. הרחובות. אתם ישנים, ואני מרחף סביבכם, חד, מסוכן, לא צפוי, לא שייך לאף אחד. אם מתחשק לי- אני יכול להרוס לכם חצי עיר. אפילו לשרוף. מי ידע? מסכנים שלי. תמימים שלי, מפונקים. לילה טוב לכם. אל תפחדו. אני לא אעשה לכם כלום. אני טוב ורחום."

בכמה שורות, 66 מילים, דוד גרוסמן הצליח לסכם את הסיבה לנדודי השינה הרצוניים שלי יותר טוב ממה שאני הצלחתי אי פעם.

אני לא צריכה להיות מרותקת לספר, מופתעת מכל מילה בו, להרגיש געגועים אליו כשהוא לא ביד שלי, כדי שהוא יהיה ספר מעולה, אחד מהטובים ביותר שקראתי.
קראתי הרבה בחיים שלי, החל מ-"מעשה בחתול רחוב", המשך בגוש ההוא, רוב החיים שלי, שאני לא זוכרת ולו ספר אחד שעבר אצלי בידים בו, וכרגע, כלה ב-"המדריך שהלם לחיי גמדי הבית, היער, הבר, הקרח והגינה". "יש ילדים זיגזג" עקף את כולם ומצא את מקומו בראש הרשימה. הוא בהחלט לא הספר הטוב ביותר שקראתי, בעיקר כי על רוב הספרים אני מסכלת מנקודות מבט שונות, אבל גם כי בטוח קראתי מתישהו ספר שנראה לי אז כליל השלמות, הספר הכי טוב שקראתי ואקרא, ושכחתי ממנו.
גם מ-"יש ילדים זיגזג" אשכח. כי זה מה שאנשים עושים. יותר חשוב- זה מה שאני עושה. אבל היה לנו טוב, לי ולו, בזמן הקצר שהיינו ביחד, בזמן שהוא בילה בראש רשימת הספרים הכי טובים שקראתי.

אני כבר לא אלך לסרט. זה יהרוס לי את הספר. את הזכרונות שיש לי ממנו, למצוא הסתירות בין מה שקרה בראש שלי לבין מה שקרה בראש של הבמאי. יהרוס לי לראות מה הם שינו בעיבוד למסך הגדול. אפילו לא כדי לדעת מה עושות הכתוביות. (בלילות, בלילות.)

"ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גילוי לב נדיר, של קרבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי האדמות, את צוואתי הרוחנית:
אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.
ימתקו לי רגבי עפרי."

אני לא צריכה ספר שלא אוכל להניח מהיד. אני צריכה ספר שישאיר אותי, ריקנית ומלאה במחשבות, חושבת על עגבניות ניידות ופרות שוחות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•הבלגית המעופפת
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

הנה ספר ששרד את מבחן הזמן.
גם עשרים שנה אחרי שקראתי אותו בפעם הראשונה, הספר הזה משמעותי ועושה את העבודה.
תודה על זה, לא מובן מאליו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•קרן
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

מה תועיל עוד ביקורת על "יש ילדים זיגזג" היש עוד חברי סימניה שלא קראו את יצירת המופת הזו? אך איך אפשר לסיים את הספר הזה בשתיקה? טוב, אז אכתוב בקצרה.

כמו הרוב, גם אני קראתי את הספר בשיעור ספרות אני מעריכה שקראתי אותו לראשונה (וגם לאחרונה עד השבוע) לפני כ-15 שנים. מה זכרתי ממנו? בעיקר מה שזוכרים מ"מטלה" זכרתי את המוטיבים- משחק, תחפושת, זיגזג, חליל, אקדח, שוקולד... זכרתי דמויות, את יעקב האבא השוטר הקשוח, את גבי השמנה חברה של יעקב, את פליקס הסבא הרומני (אפילו זכרתי שבראש שלי הוא דיבר כמו סרג'ו קונסטנסה), את לולה השחקנית המפורסמת וכמובן את נונו.

אילו היה מדובר בספר "רגיל" , ניתן היה לומר שזכרתי את העיקר. אך העלילה, קסומה ומיוחדת ככל שתהיה, היא רק הסייד קיק לדבר האמיתי בספר הזה.

כל הספר כולו, הוא חידוד לשון אחד גדול, כמו שיר שמתפרש על 300 עמודים ומגולל בתוכו סיפור מעולה וסוריאליסטי (הסצנה של האסיר והשוטר על הרכבת, נניח, יכלה להיות בקלות סצנה מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות") מלא דמויות צבעוניות, עלילה מתפתלת, משחק מתמשך כשלאורך כל הדרך נשאלת השאלה "מי אני?" מה תפקידי בעולם, מי הם חברי, מי אני?, ילד או גבר, ילד טוב או רע, או גם וגם?, האם זה בסדר להיות כזה? ועוד שאלות שצצות בגיל ההתבגרות.

הכתיבה המרהיבה של גרוסמן, כמה מרהיבה? הנה אני אעשה פה ניסוי ממש "און ליין". אני טוענת שאם פותחים בספר באופן אקראי ומניחים את האצבע באופן אקראי, כל משפט עליו האצבע שלי תיפול הוא משפט שראוי לציטוט. ולהלן התוצאות:

"גברת מרכוס היתה מגחכת שסילוק לשבוע זה בהחלט עונש מתון לילד כמוני, למים רדודים כמוני, לתבן-לפני-הרוח כמוני – בימים ההם מורים היו משקיעים מחשבה רבה בעלבונות שלהם"

" אני מקצוען. מקצוען. אמן. אני ילד מתחלף"

"טוב, די. צריך הולך. סידורים תחופים. אולי פעם עוד נראה אותך. אולי כבר לא. אולי פעם תלך ברחוב, ואיזה ואיזה סבא נוח ניגש אליך אומר לך שלום. הכול יכול לקרות בעולם שלנו. הכי חשוב שהכרת את פליקס, ושאני היכרתי אותך."

"האשה לבשה שימלה שחורה, כי שחור מרזה. גם בגד עם פסים לאורך מרזה. והכי מרזה, היתה גבי צוחקת, זה לעמוד ליד מישהו שמן יותר ממני, אבל עוד לא מצאתי כזה."

טוב הבנתם, הניסוי צלח! (מ.ש.ל)

אז לסיכום, זה ספר שאם היה אפשר היה מקבל גם שישה כוכבים, שיבולת זהב וצעיף סגול

לפני 8 שנים•
★★★★★
•וונדי פן
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

אי שם בכיתה ט׳ המורה שלי לספרות אמרה לקנות את הספר הזה.
הבאנו אותו לכיתה והיא התחילה להקריא לנו את העמוד הראשון.
אני אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לקרוא ובאותה תקופה דיברו אליי יותר ספריי פנטזיה.
לפני כמה חודשים החלטתי לסדר את מדף הספרים, ואת הספר הזה רציתי למסור, אמרתי לעצמי שאני לא אקרא אותו כי הוא בטח מתאים לילדים, והתקציר והכריכה לא משכו אותי. אמרתי לאמא שלי את זה והיא אמרה ״אם אמרו לכם לקרוא אותו בבית ספר כנראה הייתה לזה סיבה״ אז החלטתי לתת לו צ׳אנס.
תוך שנייה צללתי ליצירת מופת הזו. הדמויות נכנסו לי ללב כל כך חזק, והעלילה סחפה אותי כמו ששום ספר לא סחף אותי כבר שנים רבות.
מצאתי את עצמי קוראת בכל שנייה פנויה, כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן.
התיאור של הדמויות היה כל כך מדוייק שאני בטוחה שאני מכירה כל אחת ואחת באופן אישי.
הספר נכתב עם המון הומור, ומצאתי את עצמי צוחקת איתו לא פעם אחת.

המספר, מספר את סיפור בר המצווה שלו היה 30 שנה קודם לכן, והילד בן ה13 מעלה זכרונות מעברו, וכל הסיפור עצמו מתרחש סך הכל שלושה ימים.
העלילה קופצת בין תקופות זמן כל רגע, וזה עשוי בצורה מדהימה.

אף פעם לא כתבתי סקירה לספר, אבל פשוט לא הצלחתי להשאר אדישה.

תודה לדויד גרוסמן על היצירת מופת הזו.
תודה למורה לספרות שהכניסה את הספר לחיי.
תודה לאמא שאמרה לי לתת לו צ׳אנס.
ותודה לנונו פיירברג שדרכו למדתי המון על עצמי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Are you ready kids?
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

נונו נפנף בידו אל אביו וגבי שעמדו על הרציף וצפה בהם מתרחקים וקטנים מרגע לרגע. הוא החל לחפש את הקרון שלו. נונו מצא את הקרון ונכנס לשבת. אחריו נכנסו אסיר בבגדי אסיר ושוטר אזוקים אחד לשני. הם מלמלו לעצמם ולבסוף נרדמו כאשר נונו יושב ביניהם. נונו גדל וחונך על ידי אביו לא לבטוח באיש ותמיד להיות דרוך כיאה משוטר. האסיר והשוטר עזבו את הקרון והמשיכו לדרכם. על המושב לצידו, הבחין נונו במעטפה עם השם שלו. במעטפה היה כתוב שאביו וגבי הכינו לו מבחן בגרות קטן ומתנה לכבוד גיל המצוות שקרב ובא. נונו בהתלהבות צעירה מלאת חיים יצא מהקרון והתחיל חוקר וקורא את סביבתו. במסעו ברכבת עבר על יד קרון ובפנים הבחין באדון מבוגר היושב לבדו. נונו נכנס אל הקרון ושם התחילה לה הרפתקה שסוחפת איתה סיפור משפחתי מרגש, כואב אבל גם טיפה אופטימי.
במהלך המסע נונו עושה דברים שמעולם לא חשב שיעשה. נונו יוצא למסע שכביכול אמור להכין אותו לבגרות, מסע שאביו וגבי הכינו לו כמתנה לכבוד בר המצווה. מסע שיהפוך אותו לגבר. במהלך המסע נונו מספר את סיפור חייו, על החברים שהכיר עד כה ועל חיי היום יום שלו כבן של שוטר. על גבי חברתו של אביו, המזכירה שלו מהתחנה. על היותה חברתו הטובה ביותר, על ימי הכיף שלהם בתא, על הביקור החודשי בים ובמפעל השוקולד.
הפעולות שעשה והאנשים שפגש במהלך המסע גרמו לו להעלות שאלות רבות בנוגע לחייו, לאביו, גבי ואמו שלא הכיר מעולם, חלק מעברו שהיה כלא היה. מעולם לא דיברו איתו על אמו. אביו לא היה מוכן לשתף אותו וגבי הייתה שם לצידו, משחקת את תפקיד האמא ואולי קצת יותר...
נונו מרכיב את הפאזל, חלק ועוד חלק. התמונה מתבהרת לאט לאט והנקודות מתחברות. נונו מגלה את עברו בצורה שלא ציפה לה מעולם. הוא מגלה חלק אחר במשפחה שלו, חלק אחר שהיה טמון בתוכו כל השנים האלה ורק חיכה לפרוץ אל האור ולחשוף את כל האמת. הוא מבין שאנשים בחייו הכינו אותו כל אותם השנים לרגע המיועד.
סיפור סוחף, מרגש עד דמעות! מעולם לא קרה לי שהתחלתי לדמוע במהלך קריאה של ספר. כמו שאומרים, תמיד יש פעם ראשונה. גרוסמן הצליח ליצור סיפור משפחתי מסובך ומרגש. הסיפור כתוב ובנוי בצורה כל כך חכמה שמלווה אותנו לאורך כל הספר ויחד עם נונו מחברים את אותם נקודות ובונים יחדיו את התמונה של סיפור חייו. אותו סיפור שהסתירו ממנו כל כך הרבה שנים ושלבסוף השתחרר ויצא אל העולם, חופשי סוף סוף!
מומלץ מאוד, קריאה מהנה!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

כמו ב"מישהו לרוץ איתו" גם הספר הזה עוסק בנער הרפתקן ונועז שנקלע לשולי החברה ומתחבר אל עולם הפשע.
נונו יוצא להרפתקה שביימו אביו ובת זוגו לכבוד בר המצווה שלו מבלי שינחש אילו הפתעות מצפות לו. אולם במקביל לתכניתו של האב יש עוד בן משפחה שתכנן עבור נונו הרפתקה גדולה אף יותר, על גבול הפנטסטית, והיא שתגלה לנונו פרטים רבים על הוריו שהוסתרו ממנו עד אותה עת.

גרוסמן מיטיב לתאר את חיי הדמיון והרגש של הנער ורוקם סיפורי אהבה משפחתיים בכשרון.
הספר נע בין עלילה מותחת מעברם של הורי הנער אל ההווה כאשר כל תחנה בהרפתקה הפנטסטית שעובר נונו קשורה בעבר של הוריו.

ספר מקסים ומומלץ לנוער ובוגרים.

* יש לי בעיה עם הצורך של גרוסמן לסגור את העלילה כל חוטי העלילה עד הפרט האחרון ולא להשאיר לקורא מקום לתהיות והרהורים.
עובדה זו פגעה בהערכתי את הספר ועל כן נתתי 4 כוכבים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•טימידו
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

יש הרבה דרכים להרוס לאנשים את חווית הקריאה בספר: אפשר לספר להם מראש חלקים מהעלילה, אפשר לדון על הספר בקולי קולות טרם הקריאה, אפשר סתם ככה להרעיש ולהפריע בזמן שהם קוראים. אבל הדרך הכי טובה והכי בדוקה להרוס לאנשים קריאה בספר מסויים היא זאת: הכניסו אותו לתכנית הלימודים בבית הספר. מכאן ואילך זו לא קריאה, אלא מטלה, וכל התענוג נגוז ואיננו.

את הספר "יש ילדים זיגזג" קראתי לפני שנים. לדעתי לא הרבה אחרי שהוא יצא לאור, ובעוד הרעש התקשורתי סביבו גואה ועולה. ברשימות כאן באתר סיווגתי אותו בתור "שווה קריאה שניה". והנה הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות הזאת הגיעה בדמות השישסטית שלי שחויייבה לקרוא את הספר במסגרת שיעורי ספרות. היא ניגשה למשימה בחוסר חשק מופגן, ואחרי כחצי שעה סגרה את הספר. "זהו? כבר סיימת לקרוא?" תמהתי, והיא ענתה "המורה אמרה לקרוא עד עמוד 41, אז זה מה שעשיתי". הנה, אתם רואים? החטא הקדמון בכבודו ובעצמו. קחו ספר כיפי ומהנה, ותחייבו ילדים לקרוא אותו. כמטלת שיעורי בית. כך תגרמו גם לילדים שהכי אוהבים לקרוא לעשות את המינימום האפשרי, ואח"כ להסתובב בבית חסרי מנוחה ולחפש חומר קריאה. יופי.

אז גאלתי את הספר מקרן הזווית אליה נזרק ופצחתי בקריאה שניה. אין מה לומר, אכן שווה. כבר ידעתי את הסוף, ועדיין היה שווה להכיר שוב את נונו השובב, זה שהיום היה מקבל שלל אותיות נרדפות המתארות את קשייו, ואולי גם כדור או שניים לסיוע. להתלוות אליו במסע לחיפה, בעוד גבי שטיפלה בו מאז מות אימו, ואביו מפקד המשטרה, מנסים ליישר ביניהם את ההדורים. ושוב הלב רטט עם ההרפתקה שמסתבכת לה יותר ויותר, והופכת מסתם "הפתעת בר מצווה" לחטיפה, למאורעות פליליים, ולמסע שורשים מפחיד ומרתק.

כאן צריך לעצור ולהבהיר משהו. הכל יודעים מי זה דוד גרוסמן. מה שלא ידוע ברבים הוא שאין גרוסמן אחד, אלא שניים. יש גרוסמן המבוגר, ההוגה, כבד המשקל, ויש גרוסמן הילדי. זה לא קשור בהכרח בגילם של הגיבורים, שכן ב"ספר הדקדוק הפנימי" למשל הגיבור אינו מבוגר, ובכל זאת זה ספר מבוגר לעילא. "יש ילדים זיגזג" כמו גם "מישהו לרוץ איתו" וכל ספרי הילדים המעולים נוסח "ג'ירפה ולישון", פוגשים גרוסמן אחר. עולץ, פרוע אפילו, כזה שרוקם לך אגדה, והולך איתה. כזה שלא אכפת לו שהעלילה מתעגלת מדיי, מסתדרת מדי. שהיא ברורה מאליה לקורא. זו אגדה. וכך צריך להתייחס אליה. לא לבדוק אם אכן יתכן פושע רב מעללים כמו פליקס גליק, או האם היתה שחקנית בהבימה כדוגמת לולה צ'יפרולה, וממה בדיוק היה עשוי צעיף המשי הסגול שלה.

ועכשיו פניה אישית לשי פירון, שר החינוך החדש: אנא, בבקשה ממך, גאל את ילדי ישראל מהחובה המעיקה לקרוא את הספר הזה, שחרר אותם מהמועקה, כך שיוכלו לקרוא אותו בהנאה, ובלי מורא המורה לספרות.

לפני 13 שנים•נצחיה
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

ושוב אהבה, והיא עוטה שמלה שחורה כי שחור זה מרזה, וצווארה צעיף סגול ויש לה מבטא רומני שרמנטי להפליא והיא ילד עיניו פעורות וגם אישה שגם היא ילד כמהה לאהבה. ואם לרגע הברייה המשונה הזו בוהה אליכם מהמראה, סבירות גדולה שאתם אנושיים, או כפי שפליקס היה אומר הבזק אור מסנוור בין חושך גדול לחושך גדול. והסיפור הוא אותו סיפור על ילד שמחפש את אהבת אביו ואהבת אימו שמעולם לא הכיר. ויש גם אישה שצוחקת כי דמעות כבר אין, וגבר שאיבד את אהבתו ופושע מזדקן ושחקנית תיאטרון שנמאס לה. ויש שוקולד, ומשם מתחיל כל הסיפור, וכל דבר שמתחיל משוקולד הוא טוב בהגדרתו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Regi
יש ילדים זיגזג

יש ילדים זיגזג

דויד גרוסמן

"טוב, די. צריך הולך. סידורים תחופים. אולי פעם עוד נראה אותך. אולי כבר לא. אולי פעם תלך ברחוב, ואיזה ואיזה סבא נוח ניגש אליך אומר לך שלום. הכול יכול לקרות בעולם שלנו. הכי חשוב שהכרת את פליקס, ושאני היכרתי אותך."
גאוני !

ביקורת ראשונה... ואני, כרגיל, לחוצה או נבוכה, חוששת לעשות משהו לא נכון, לפשל, לאכזב. אני ילדה עם הרבה חרדות.
אל הספר היוצא דופן הזה הגעתי בדרך הכי צפויה בעולם. נתנו לי לקרא אותו לעבודת קיץ, אותו ואת "מומיק", עוד ספר מבית היוצר של דויד גרוסמן, אבל זה סיפור אחר, לביקורת אחרת.
לא התחשק לי לקרא את הספר הזה, אני לא אוהבת שאומרים לי לקרא ספרים. אני אוהבת לבחור אותם בעצמי, להבחין בזווית העין בקורבן הבא שלי, ולהסתער עליו ללא רחמים (דימוי לא מוצלח לקניית ספר). אבל לצערי ולעצרם של כול הכיתה שלי, אף אחד לא ממש שאל אותנו בנידון. אז, תקראו או תיכשלו.
כמובן שכול הילדים בכיתה שלי, שהספר האחרון שהם קראו הוא "האריה שאהב תות", הלכו מיד לסרט והתרברבו בפניי חבריהם איך הם הצליחו לסיים את מטלת הקיץ בלי שהם יצטרכו לקרא איזה ספר מפגר. (יצטרכו זה בט', בדקתי הרגע באינטנט !) אז בכול מקרה, אני וקבוצה קטנה מאוד המכונה "האינטילגנטים", הילדים שמבינים שסרט וספר הם אף פעם לא אותו דבר - שהחברים שבקבוצה הזאת הם אני ועוד שני ילדים - החליטו לקרא את הספר.

בהתחלה לא אהבתי את הספר, אפשר לומר שממש סבלתי ממנו והתפתתי להפסיק לקרא. הכתיבה של גרוסמן נראתה לי גסה ומשעממת, הוא משתמש בכתיבת תודעה, שלא חיבבתי מעולם, ובתיאורים שלו אין שמץ של עדינות. לקח לי מאה ועשרים עמודים בערך להבחין בקסם שבכתיבה שלו. הבנתי שהתיאורים הגסים שבספר הם הדרך המיוחדת שלו לתאר את המציאות. בלי טיפת ייפוי. התחלתי להעריץ את הסופר ואת הספר, לא לאהוב, להעריץ.
אני לא יכולה לומר שנשאבתי לספר, שייחלתי שהוא לא יגמר לעולם, אבל אני כן יכולה לומר שהכתיבה של גרוסמן מאוד מיוחדת ואמיתית, ושלא כול אחד יכול להתחבר אליה.
כוכב אחד יורד בגלל ההתחלה, שלפי דעתי הייתה צולעת מדי, אבל בסך הכול, ספר טוב מאוד.
ממליצה בחום למעל גיל 12
נ.ב - קיבלתי 100 בעבודה על הספר !

לפני 11 שנים•
★★★★★
•StarryNight
דירוג
5.0
לפני 17 שנים

“יש סיפורים עגולים, ויש סופרים מרובעים ו"יש ילדים זיגזג"! ספר מעולה, תופס אותך מן העמודים הראשונים,”

21/52
ביקורות על יש ילדים זיגזג
הבאה
lam attack
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 18 שנים

“גדלתי על הספר הזה, ואני עדיין חושב שהוא אחד מספרי הנוער הטובים ביותר שנכתבו בארץ.”