ביקורת ספרותית על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 מאת דויד גרוסמן
ספר בסדר

---

אני זוכרת שצפיתי לא מזמן בסרטון סטנדאפ קומדי שהעלה אחד מידידיי ברשת החברתית.
עלה לבמה בחור צעיר ועב כרס, לבוש טי-שירט שחורה ומכנסי ג׳ינס שחורים כאילו אלו יטשטשו את מימדיו העצומים.
הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מרמלה ובמשך רבע שעה העביר דאחקות על העיר, תושביה ובעיקר על עצמו, מוצאו ומימדי גופו.
הוא היה מצחיק, שנון והקהל אהב אותו. לעיתים אף התעכבה המצלמה על חייל מתפתל מצחוק או בריה דומעת, מקנחת את עיניה בזהירות שלא תמרח חלילה את המסקרה.
וכל אותו זמן אני עוקבת אחרי הבעותיו, מחייכת לפרקים ולא מסוגלת להיקרע מצחוק. לא משום שהבדיחות היו טיפשיות או ברמה נמוכה אלא כי כאב לי לצחוק עם כולם על מראהו, על ההתעקשות להנמיך את קומתו, להשפיל עצמו עד עפר ולו כדי לגרום אנדרלמוסיה בקהל, פרצי צחוק בלתי נשלטים ומחיאות כפיים סוערות.
אני מבינה את ההגיון שמאחורי הקלעים: If you can't beat them, join them
עדיף להראות חסינות ולצחוק על פגמיך עוד לפני שאחרים יבחינו בהם ויעשו ממך מטעמים, כל הג׳אז הזה.
ויש יתרונות נוספים לסיסטמה הזאת: אתה מתחשל ואף אחד לא יכול לנפץ את החומות שבנית סביבך, לפלוש ולפגוע.
אתה הוא המנצח על התזמורת ואתה גם תחליט מתי יגמר הקונצרט/קרקס/סיוט הזה. וברוב הפעמים הוא לא נגמר טוב, כי בסוף היום אתה נשאר לבדך עם כל השטיקים, ההתחכמויות והפגמים.
והצחוק לא מרפא את הכאב. הוא כמו רטיה קרה, זמנית על פצע פעור.
וכדי להמשיך בחייך אתה מחפש פתרונות שרובם זמניים ואלו לא מוציאים אותך מהמעגל הבלתי פוסק הזה.

לדויד גרוסמן יש את כל הסיבות בעולם להיות דואב: בנו הצעיר אורי, נפל במלחמת לבנון השניה ולהיות הורה שכול אני לא מאחלת אפילו לאויבים שלנו.
בספר הזה ניכר כאב עצום, חריף ומרוכז. כזה שלא נתקלים בו כל יום.
כאב שדווח עליו שהוא כה כביר עד שלכמה רגעים אתה לא מרגיש דבר; לא בגדיעה ולא בזרימת הדם המתפרץ ולא בניתוק הסופי של האיבר מהגוף.

דובל׳ה ג׳י הוא הדמות הראשית בסיפור.
קומיקאי שדרך הופעת סטנד-אפ מספר לנו את סיפורו הנורא.
על הדרך הוא זורק גם כמה בדיחות; חלקן קשורות לסיטואציה וחלקן לגמרי מנותקות ממנה.
רובן לא מצחיקות.
אפילו לא הומור שחור, אולי אפור-רק כדי לסתום חורים ולנסות לחפות על החוסר בדמויות משניות, מקשרות שיחזקו את הדמות הראשית ויעניקו לה נפח, אנושיות ותירוץ מינימלי להזדהות עמה.
העלילה מתפרשת על בקושי 200 עמודים ללא הפסקות פיפי או חטיפים מהמזנון. אין פרקים ואין כותרות, אין הכנות שלפני ואין רמזים.
גרוסמן מכריח אותך להישאר ער וקשוב במשך כל המופע: לסבול בדיחות מיותרות, לדמיין מצבים מביכים בין השחקן לקהלו ובעיקר לקבל את מה שהוא דוחף לך בכח: סיפור קלישאתי חסר מעוף ולוקה בחסר.
באיזשהו שלב חשבתי שתהיה פואנטה, לקח, משל ונמשל.
אבל שומדבר! כמו שהתחיל המופע כך גם נגמר: הבדרן המיוזע שותה מהתרמוס שלו, שמח שהכל מאחוריו.
הנחיל מורשת למקשיביו, פרק עול, הגיע לשיא והולך הביתה שמח וטוב לב.
אני מודה: הוא עבד עלי בעיניים. לא יכולתי להניח את הספר מידי כי יש לו, כנראה את הכלים הספרותיים הדרושים להחזיקני בלשון.
אך לאחר הסיום הרגשתי מרומה, כמו שפעם תחמן אותי נהג מונית שהאריך נסיעתו רק כדי לגבות ממני תעריף גבוה יותר.
למה ככה? זה יפה?
הייתי צריכה לתת שני כוכבים, נתתי שלושה בגלל שפיספסתי בגללו שיחת טלפון עם חמתי :-)

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017