הביקורת נכתבה ביום שבת, 18 במרץ, 2017
ע"י אאורה
ע"י אאורה
ילד בן 9, דור שני לניצולי שואה, גדל בעולם של השתקה והדחקה של כמה מה שקשור לארץ "שם". את מעט הרמזים שהוא מצליח לדלות מצרחותיו של אביו מתוך סיוטי הלילה והלחשושים של המבוגרים והמספרים של כולם על היד. את הפיסות האלה הוא משלים עם דמיון ילדותי והחלטי.
הפרק הראשון כל כך הלהיב אותי, ונראה לי גאוני, והעלילה רמזה על סיפור הצלה - סיפור אופטימי! התקציר נתן תחושה שילד בן 9 יכול להציל את הוריו, לתקן אותם, לשחרר אותן מפוסט טראומה. האופן הילדותי שבו מומיק מבין את כל "הרמזים" על ארץ שם הקסים אותי בהתחלה, הרגישות שבה הוא מבין שעמוק בפנים בתוך הקליפה של הסבא המשוגע שלו נמצא סבא אמיתי, אוהב ילדים וחייכן, ו"אולי המספר על היד שלו הוא הצופן שבעזרתו יצליח לשחרר אותו החוצה?".
וזה מה שחשבתי שמומיק יעשה - יצליח לשחרר את כולם מתוך הכלא המנטלי שלהם, את כל עולם המבוגרים המסויט שהוא עצמו כלוא בו.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה התאכזבתי, וכמה הצטמררתי לאט לאט מהאפלה שבסיפור, כשמתברר שקורה ההפך: הטראומה של ההורים והשכנים משתלטת על מומיק, והוא מאבד את שפיותו. במקום מסוים, הסיפור הזה הגיוני יותר מהסיפור הנעים המובטח בתקציר. איך ילד קטן יצליח לרפא מסיוטי העבר? תהליך ההישאבות שלו לטראומה של דור הניצולים נראה כמעט בלתי נמנע, הוא עסוק כל כך ב"להציל", ולהסיר דאגות מליבם של הוריו, עד שכבר אין מי שיציל אותו.
ובכל זאת, היו כל כך הרבה דברים בסיפור שהיו לא ברורים, כל כך הרבה פיתולי עלילה ומעשים מוזרים וקרעי מחשבות מטרידים. אפשר להבין למה שפיותו של מומיק מתערערת, אבל מנין באה האכזריות הזאת, מה היה הצורך הספרותי להפוך אותו עצמו למקום משכנה של החיה הנאצית? אני רואה שמדובר באירוניה בהתגלמותה, אבל אני לא מצליחה להבין את תכליתה. להגיד ש"החיה הנאצית יכולה לצאת בעצם מכל חיה, אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים"? המסר הזה נאמר בצורה מספיק מפורשת על ידי אחת הדמויות המשמעותית בסיפור.
אני לא מסוגלת לדרג את הספר, אבל לסיכומו של דבר: חוויה לא קלה של קריאה, ולא נעימה. החלק הראשון ברור ואפילו מעלה קצת חיוך, לאט לאט התקווה הולכת ודועכת במהלך הסיפור. זה לא מסיפורי השואה שיש בהם קורטוב של המשכיות ותקווה הלאה. זה סיפור על סופיות שאי אפשר לברוח ממנה, על מחיר הזוועה - מתברר, שלא רק מי שהיה "שם" משלם אותה.
8 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אאורה
(לפני 8 שנים)
תודה :)
|
|
|
סקאוט
(לפני 8 שנים)
נשמע ספר קשה מאוד וחזק שמהפך לך את הקרביים. כתבת מרתק.
|
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
שיהיה ברור שזה סוג ספר ספר מופת, חלק מתוך עיין ערך אהבה.
|
|
|
אאורה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
ניתוח יפה.
מסכימה איתך על זה, עם כל הכאב והתחושות הקשות שהספר הזה מעורר.
|
|
|
קוראת בקפה
(לפני 8 שנים ו-5 חודשים)
האמת היא שבהמון ספרים שעוסקים בפוסט-טראומה, לא רק בהקשר של השואה, יש מלא רומנטיזציה והאדרה סביב הרעיון של תיקון, של הניסיון לרפא. ואני חושבת שזה דווקא חיובי לחשוף את הרעיון הזה על כל השקריות שבו, גם אם בדרך שהיא אכזרית ויוצאת מגבולות ההיגיון. בן אדם שמנסה לרפא בן אדם אחר מטראומה, בזמן שהוא עצמו לא איש מקצוע ויש לו קשר רגשי ישיר עם האיש הנ"ל (ובעיקר אם הוא ילד כמו בספר הזה) הוא בן אדם שללא ספק הולך להיפגע. זה יותר מידי לשים על כתפיים של בן אדם אחד, אבל אנשים ממשיכים להרים עיניים אל הרעיון הזה כאילו הוא ריאליסטי או בריא באיזושהי מידה. אז אולי זה טוב.
|
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
