כמה פעמים ביום אתם חושבים על המציאות בגדה? כמה פעמים בחודש? בשנה? גרוסמן הרגיש כמוכם והחליט לצאת למסע, לשמוע את הקולות האותנטיים של האנשים שגרים שם (ולא של הפוליטיקאים והתקשורת שמנסה לצייר תמונה שונה).

לצד התיאורים ממחנות הפליטים, המחסומים וההתנחלויות, שלושה סיפורים צדו את עיניי –
ואדי פוכין – בניגוד למרבית הפליטים, תושביו הורשו לחזור אליו. גרוסמן חקר אודות טיב השיבה הביתה, אודות החיים בכפר לעומת המחנה, ואודות התמורה בתפיסה כלפי היהודים.
ברטאה הירדנית וברטאה הישראלית – כפר שהתחלק לשניים לאחר מלחמת השחרור, ואוחד לאחר מלחמת ששת הימים. גרוסמן מתאר את ההבדלים התרבותיים והמחשבתיים שנוצרו בין תושבי הכפר, בזמן החלוקה ולאחר האיחוד.
בית המשפט הצבאי בשכם - ההתנהלות בבית המשפט והמלכוד שהשופט שרוי בו, תוך השוואה למסה של אורוול, "לירות בפיל". כמו כן, השיחה עם טהאר ותפיסותיו.

הספר, הוא קודם כל חשבון נפש של גרוסמן עם עצמו, ורק לאחר מכן, ניסיונו לחשוף את קוראיו לטובת חשבון נפש דומה. גרוסמן אינו חוסך בביקורת כלפי הצד הערבי (למשל, חינוכו לשנאה), אולם קשה להגיד שהוא אובייקטיבי. זה בולט בעיקר בתחילת הסיפור ובראיון עם תושבי עופרה.

גרוסמן מתייחס לסכנה בסלנג התקשורתי פוליטי שהשתרש בעם. להלן ציטוט - "בעיניי, הדיוק המילולי הוא כמו פעולת טיהור של שטח ממוקש והמילים חייבות להיות כדגלי סימון על כל מוקש שנחשף מן ההסוואה שלו – אין הן מנטרלות את הנפצים אך הן מודיעות על הימצאם שם, וחושפות אותו בשם האמיתי. מילים כזבניות, הן חול על המוקשים, חול בעינינו".

הספר נכתב בשנות השמונים, כעשרים שנה לאחר שהגדה נכבשה מירדן. הסדרי השלום, האינתיפאדות, ונפילת בנו של הסופר. הרבה מים חלפו מאז, ונמהלו בדם. הנפשות הפועלות (הדור הראשון לגירוש) והלך הרוח (של שני הצדדים) השתנה. הספר הוא תמונת מראה לאותה העת, ולכן מומלץ בעיקר למי שהחיים בגדה (של שני הצדדים), זרים לו לגמרי. באותה מידה, ניתן לחפש סרטונים ביוטיוב בנושא.

רצועת הזמן הצהיבה והטילה את צבעה. האם ניתן לתקנה לפני שתקרע?
בנושא הזה, אני ממליץ על ספרו של מיכה גודמן, מלכוד 67. להלן סקירה –
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107407

לו נכתב היום, באובייקטיביות האפשרית, היה לטעמי ספר חובה.

ללא דירוג.

אחרי שהבנתי כמה גרוסמן היקר דואג כל הזמן לאויבינו ואויבינו השלכתי את אחרון ספריו מאצל החלון הופה והחוצה לוואדי

יש נביאי זעם, רושפי אש ותוכחות ויש נביאים שקטים.
הנביאים השקטים לא מתיימרים להוליך, להנהיג או להורות את הדרך. ודווקא משום כך הנבואות שלהם כל כך חזקות.
הספר הדק הזה ניבא את האינתיפאדה הראשונה, את ההתפרצות, את הזעם המפעפע ואת סופו של עידן.
גרוסמן מתאר אנשים - חיים, חלומות, אכזבות ומציאות. הוא לא מנסה לתאר תהליכים מדיניים, תזוזות אסטרטגיות או פוליטיקה גבוהה.
וזו עוד סיבה שבגללה הספר הזה כל כך מרתק, כל פעם שאני קורא בו מחדש. היכולת של גרוסמן להראות את הרבדים השונים, היכולת שלו לגעת ולתאר רגשות היא מדהימה.
ספר שכדאי לקרוא בו אחת לכמה זמן, כי הוא אקטואלי בכל פעם מחדש.

את הספר הזה קראתי קצת בהמשכים, כמו המסע של גרוסמן עצמו. גרוסמן הוא אחד האנשים היותר מוערכים בחברה הישראלית והספר הזה גם מראה למה. יש משהו בהקשבה של הספר, ברצון פשוט לבחון את הדברים, להבין ולהפנים אותם, ששובה את הלב. בסופו של דבר מדובר בספר לא קל, יש בו הרבה אמת שקל לנו לעצום את העיניים מולה, אבל היא כל הזמן בועטת בנו. אין לנו פיתרון ברור, גם לגרוסמן אין פיתרון ברור, אבל עצם העובדה שהוא מתמודד עם הדברים וחוקר אותם כבר מעלה אותו על נס. ספר טוב לאנשים קשובים.

ספר יוצא מן הכלל, מתאר את הכיבוש ואת השטחים, את הדילמות ואת קלות הדעת לעיתים..
גרוסמן מרצה בנו מוסר ונותן את מילותיו!
ספר חובה לכל נער ונערה לפני גיוס ובכלל לכל אדם שעוד מאמין בקיום שלנו.

ספר חשוב המציג נקודות מבט מענינות על המצב הרגיש במדינתינו חלקן קלות יותר לקבל וחלקן פחות.