1. הודעה מדוכאת ללא כותרת

בפעם הראשונה שראיתי אותה
היא הייתה כולה
רוח
החצאית מתנופפת סביב קרסוליה
השער שלה מתפרע באוויר
המעיל מרחף בין טיפות הגשם
השקית עומדת להישמט מבין אצבעותיה
והיא רצה
ברוח גשם וקור
עם מין חיוך מרחף על הפנים
והרגשתי כל כך סתמית כשראיתי אותה.
---
בפעם האחרונה שראיתי אותה
היא הייתה מחוברת לצינורות
מצומקת וחלשה
כמו עלה נידף
ברוח
אבל מחייכת חיוך מרחף
כמו שתמיד חייכה.
והיא לא נראתה כאילו אי פעם
רצה ברוח גשם וקור
ושערה פרוע
והשקית נשמטת מאצבעותיה
והיא ביקשה שאקרב אותה לחלון
כי רצתה להרגיש ברוח.
ובאותו רגע היא נראתה
בדיוק כמו הנערה שכמעט ריחפה
בליל סערה וברקים.

ותמיד אזכור את חיוכה המרחף
כשנשמטה מבין אצבעותיי
כמו עלה נידף
ברוח.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

2. ריצה

אני אוהבת לרוץ.

יש כאלה שאוהבים לרוץ ולהרגיש חלק מהטבע שסביבם; אוהבים לרוץ ולחלוף על פני מקומות שונים, נופים יפהפיים, מרחקים חדשים. אני לא אחת מהם.

יש כאלה שאוהבים לרוץ עד לנקודת השבירה, למתוח את השרירים עד קצה גבול היכולת, לא להתייאש ולרוץ כל פעם מהר יותר. אני גם לא אחת מאלה.

יש כאלה שאוהבים לרוץ בשביל החברה; הם רצים בקבוצות ואיכשהו, בין ההתנשפויות, מצליחים גם לדבר ביניהם כל הזמן. הם גם רצים בנפרד ומשווים תוצאות, מתחרים, מקנאים, מתחזקים.

יש כאלה שרצים לבדם כדי לשפר את הכושר הגופני; אלה באים עם כל הציוד- חולצה מנדפת זיעה, כובע מצחייה גם בחורף, מכנסיים הדוקים, נעלי ספורט של מותג ואוזניות עם שיר קצבי. מיותר לציין שאני בזה להם.

יש כאלה שרצים רק כשהם חייבים; כדי לא לפספס את האוטובוס או כדי להספיק להחזיר למישהו את הפלאפון שהוא שכח. הם מאדימים, מתנשמים בכבדות, ומרגישים שהם על סף התמוטטות בכל רגע. הם סובלים כשעליהם להשתתף בריצה תחרותית. הם מתעבים את הריצה, ולכן גם אותי.

יש כאלה שאוהבים את הבדידות שבריצה, את ההרגשה שהם היחידים בעולם עכשיו; הם רצים מוקדם בבוקר, מרגישים את הקור הצורב על עורם הלוהט, ומרגישים מאושרים ומרוגשים כשהם כך- לבדם, שקועים במחשבותיהם ותנועתם הבלתי פוסקת, מדמיינים שקול נשימותיהם הכבדות וצעדיהם הקלילים הוא הצליל היחיד שקיים.

אני לא שייכת לשום קבוצה.
אני אוהבת לרוץ לבדי, ולא לחשוב על כלום; לא על הנוף היפהפה, לא על התענוג שבריצה, לא על דברים של יומיום. אני רצה, ורוצה לרוץ עד שייגמר הכול, עד שנעליי יישחקו, עד שאפסיק לנשום, עד שעיני ייעצמו לתמיד.
אני רוצה לרוץ עד שהשרירים יימתחו, עד שהזיעה תכסה את כולי וארגיש אין בי עוד כוח לנשום. אני רוצה לרוץ עד אינסוף, לא משנה לאן, רק שאהיה לבדי, ורק קול צעדיי יישמע בשביל המפותל.

אני אוהבת לרוץ על שבילים שאיש לא גילה, על אבנים וסלעים וחצץ, בין צוקים ומכתשים, בין עצים ומים וסלעים, בין אדמה לשמים.

אני רצה ומרגישה שאני נסחפת עם הרוח, ורוצה שההרגשה הזו לא תיפסק לעולם.

אני רצה, ומרגישה נרדפת, בורחת ואין רודף, בורחת בלי לדעת ממה.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

3. אין שם...ואל תחששו לבריאותי הנפשית

במגירת השולחן של אמי
יש טבעת פשוטה
זהובה ומבריקה.
כשהיא חושבת שאני לא רואה
היא מוציאה אותה החוצה
ממששת אותה
ומחייכת.

במגירת השולחן של אמי
יש מכתב
לאבי
היא לא שולחת אותו
אף פעם.

במגירת השולחן של אמי
יש מפתח
בלילות היא נועלת
את חדרי
את חדרה
את הבית
ובוכה.

במגירת השולחן של אמי
יש איפור
איתו היא מסתירה
סימנים כחולים
בפניה.

במגירת השולחן של אמי
מסתתרים קולותיו של אבי
שאגות זעם
קללות
חבטות
וטריקת הדלת.
במגירה מסתתרים
קולותיה של אמי
קול מפוחד
תחנונים
ובכי חרישי.
במגירת השולחן של אמי
מסתתרים סודות
ושקרים
עד אינספור
ויפחות שקטות.

במגירת השולחן של אמי
היא מחביאה החלטות
קשות וכואבות
כולן קשורות
לבעלה
אותן אף פעם לא קיימה.

במגירת השולחן של אמי
יש אקדח
וקליע
את אחת ההחלטות
הלילה
היא תקיים.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. כרגע אין שם- הצעות?

אנחנו משפחה שטווה מילים. זאת המומחיות שלנו, כל אחד בפינתו.

אמא שלי יכולה לשכנע אתכם בכל דבר. היא תשכנע אסקימואים לקנות קרח, תשכנע את המוכר בחנות לעשות לה הנחה של חצי מחיר, תשכנע את אבא לקנות לה זוג נעליים ותשכנע אותי לסדר את החדר שלי. כשהיא תדבר, אתם תיתלו בכל מילה שלה ותהיו בטוחים שכל מה שהיא תאמר לכם לעשות או לחשוב- נכון וצודק. היא יכולה לגרום לכם לחשוב את ההפך מדעתכם האמתית, לשנות את תפיסת עולמכם ולשכנע אתכם שכל מה שאתם מאמינים בו מוטעה. היא תגרום לכם לפגוע באדם שאתם הכי אוהבים ולחשוב שהוא אדם נורא. היא יכולה לגרום לכם לעשות כל דבר, לחשוב כל דבר, והכי טוב? אתם תחשבו שזה היה הרעיון שלכם.

אבא שלי הוא סופר. הוא יודע איך להשתמש במילים כך שגם הדבר המטופש והנדוש ביותר יישמע אמתי. אתם תיבלעו במילים שלו, הדבר היחיד שתחשבו עליו יהיה הסיפור שהוא יצר בעיפרון, וגם כשתגמרו לקרוא אותו- לא תשתחררו ממנו זמן רב. הוא ירתק אתכם, יקסים אתכם, ישאב אתכם לתוך הסיפור שלו, ירגש אתכם, יגרום לכם לצחוק ולבכות. מה שתרגישו כשתקראו את מילותיו יהיה עוצמתי וחזק יותר מכל מה שהרגשתם אי פעם- אתם תהיו מאושרים עד שלבכם יעלה על גדותיו, תבכו ללא שליטה, תשקעו בדיכאון , תאהבו ותשנאו עד מוות. תוך זמן קצר, הסיפור שלו יהיה משמעותי יותר עבורכם מאשר העולם האמיתי. אז תתחילו להאמין שהעולם בו אתם חיים הוא רק העתק חיוור ודהוי של היצירה שלו, ותחיו את חייכם בלי שום מטרה, ותהיה לכם רק משמעות אחת לחיים- הציפייה להגיע אל העולם ה"אמתי". עולם שנברא מעיפרון ונייר.

ואני? שחקנית. זה שילוב של הכישרונות של הוריי. אני יודעת להשתמש במילים כך שתאמינו לכל מה שאספר לכם, תשתכנעו שאני דוברת אמת. בדיבוריי, אני אשאב אתכם אל ההצגה שלי, אל המחזה שלי, אל העולם בו אני חיה. אתם תיסחפו יחד איתי אל הסיפור שלי, אל השקרים והמסכות. אני אספר לכם סיפור ואתם לא תזכרו שזו הצגה. אתם תהיו בטוחים שאתם צופים במונולוג אמתי ומרגש, שכל מילה בו אמת. המשחק שלי יהיה תמיד מושלם, לא משנה איזו דמות אשחק. תהיה לי שפת גוף חדשה, צורת דיבור מסוימת, הרגלים שונים. ואתם תאמינו שזו דמות אמתית, שמי שעומדת לפניכם היא בן אדם חי וקיים בפני עצמו. כשההצגה תיגמר והמסך ירד, כשאגמור לספר את סיפורי- אתם תהיו מבולבלים, כאילו התעוררתם משינה עמוקה. אבל שלא כמו ברוב החלומות- אותי לא תשכחו. ואתם תחפשו כל חייכם את הדמות אותה שיחקתי, את הגיבורה בסיפור.

ההורים שלי לא גאים במומחיות שלהם. הם אנשים טובים שלא רצו מעולם לנצל מישהו, ומתייחסים לכישרונם כאילו זו קללה. אבא שלי לא כתב אפילו משפט בדיוני אחד כבר שנים, ואמי הפכה לאדם שתקני. אחרי שנולדתי והם ראו שהכישרונות שלהם עוברים בתורשה, הם החליטו שלא להוליד עוד ילדים. הם פחדו מההשלכות.

לעולם כולו יש מזל שההורים שלי הם אנשים טובי לב, שלא היו רוצים להרע לאף אחד. הם חיים בפחד, בהסתרה, בשקר, למען כולכם.

אבל מצד שני, לעולם כולו אין מזל, כי אני לא טובת לב.

אני לא עומדת לבלות את שארית חיי בדיכוי עצמי, בהסתתרות ובהקרבה למען טובת הכלל. ראיתי איך ההורים שלי קמלים בשביל כל האחרים, דועכים לאיטם כדי שלכולם יהיה טוב.

ואני שונאת אתכם, את כולכם, על מה שעשיתם להוריי. אני עומדת לנקום.
ואני בהחלט מתכוונת להשתמש בכישרון שלי, הו, ועוד איך.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

5. נכתב בחמש וחצי בבוקר..(:

הלוואי שלא הייתי כזאת מוזרה. כזאת חשדנית. כזאת מעוותת.
הלוואי שהעיניים והמוח שלי היו כמו של כל אחד אחר.
הייתי רוצה להפסיק את המחשבות האלה, שמפחידות אפילו אותי, את נקודת המבט המתגוננת, החושדת, הנרתעת שלי.
הלוואי שהייתי יכולה לראות את הקשישה שעוברת ברחוב
ולא לחשוב שהיא מכשפה משוגעת.
אני מייחלת ליום שבו אקום בבוקר ואוכל פשוט להסמיק או לחייך לעצמי
כמו כל בת נורמלית
מחיוכו של הבן במושב ממול באוטובוס.
במקום זה, נדמה לי שחיוכו זאבי
כמעט רעב.
נדמה לי שאני רואה בעיניו ניצוץ קונדסי, מרושע.
כשאני רואה ילד שמח וצוחק ברחוב, אני רק חושבת על איך שיום אחד בחייו יבוא מישהו ויהרוס לו את התמימות הזו, את שמחת החיים. אני תוהה מי זה יהיה.
אני תמיד מתגוננת, מקיפה את עצמי בחומו, בסודות, בשקרים. רק לא להיפגע.
כי אם זה יקרה, זו לא תהיה הפעם הראשונה.
ואולי הפעם לא אצליח להתנער ולקום.
אני יודעת שהפרשנויות המעוותות שאני מצמידה לכל הבעת פנים, לכל חיוך, לעל תנועה, מגבילות והורסות אותי. מרחיקות ממני אנשים.
ומי יודע? אולי יכולנו להיות החברים הכי טובים.
אבל יקיריי, זה לא אתם.
זו אני.

מצפה לתגובות..

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

6. כרגע זה נקרא בשם המובן מאליו "מציירת"- פתוחה להצעות

היא מציירת. כל הזמן.
היא מציירת על הצד השני של המבחן, על דפי המחברת שלה, על ניירות רישום, על מפיות בבית קפה, על בדי ציור, על השולחן ועל התמונות בעיתון.
היא מציירת בשיעור, בהפסקה, כשהיא קמה בבוקר וכשהיא הולכת לישון, כשהיא מדברת בטלפון וכשהיא אמורה להכין שיעורי בית.
היא מציירת קריקטורות של חברותיה לכיתה, היא מציירת אנשים מומצאים מהראש, היא מציירת יצורים דמיוניים, היא מציירת את רגשותיה, את העציץ שעל החלון, את קליפות התפוז שהיא קילפה ואת העיניים היפהפיות של אחותה הקטנה.
היא מציירת אנשים מצחיקים ורציניים, כועסים ושמחים, אנשים שנראים אמיתיים ואנשים מעוותים, אנשים שראתה ברחוב ואנשים שהמציאה בדמיונה.
היא מציירת עם עיפרון ועם צבעי שמן, עם פחם ועם גיר, עם טושים ועם צבעי מים, עם עט ועם מכחול, עם אצבעותיה על החול ועם עיפרון הרישום המקצועי על הקנבס.
היא מציירת, רק כך היא חיה ונושמת, לפעמים מקמטת את הדף ומשליכה אותו ואז מנסה שוב, לפעמים משרבטת בשניות ספורות, לפעמים מוחקת שוב ושוב עד שהקו יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה, לפעמיים מציירת ציור שלם בלי לגעת במחק.
היא מציירת, בקווים בולטים וחזקים ובנגיעות עדינות, במשיכת מכחול בטוחה ובעיפרון הססני, בקו אחד ובאלף קווים.
היא מציירת ללא הפסקה, מרגישה שכל מחשבותיה ורגשותיה מנותבים אל העיפרון ומשורטטים, בקווים הייחודיים שלה, על הדף.
היא מציירת, ולא יכולה לחדול, אך יש רק דבר אחד שהיא אוהבת יותר מהציור, דבר אחד שגורם לה להניח את העיפרון ואז להשתמש בו שוב, בתנועות חזקות ונמרצות, שונות כל כך מהציור שלה ועם זאת כל כך דומות. רק דבר אחד.
לכתוב.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

7. שיר קצר שכתבתי כעבודה לשיעור ספרות

הבלדה הטרגית על איזהמשהו כלשהו

הייתי צריכה לכתוב בלדה
לפני כמה שבועות טובים
ולא הצלחתי לכתוב דבר-
לא חרוז, לא בית, לא דימויים עצובים

בבלדה (לפי מה שהמורה אמרה)
ישנם ארבעה בתים
בשיר מסופר על מקרה נורא
אך בו חסרים הפרטים

בבלדה תמיד יופיעו צבעים
אדום ושחור, בעיקר
בבלדה ישנם תיאורים מזוויעים
והסוף?- תמיד רע ומר

זה לא שחסר לי נושא לבלדה
אך אותה כנראה לא אכתוב
כי כמו שאמרתי, ארבעה בתים יש
ולכן כבר הגיע הסוף

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים