"שמעתי בדיחה פעם: איש הולך לרופא. אומר שהוא מדוכא. אומר שהחיים נראים קשים ואכזריים. אומר שהוא מרגיש בודד בעולם מאיים בו העתיד מעורפל וחסר וודאות. הרופא אומר, "הטיפול פשוט. הליצן המפורסם פגליאצי מופיע בעיר הערב. לך לראות אותו. זה אמור לעודד אותך." האיש פורץ בבכי. אומר, "אבל דוקטור... אני פגליאצי."
מתוך הסרט "השומרים".
הרעיון של ליצן עצוב איננו חדש, כפי שמשתמע מהציטוט שלעיל. לפיכך, אין יותר מדי חידוש בספרו האחרון של דוד גרוסמן.
העלילה פשוטה – אמן סטנדאפ מבוגר יוצר קשר עם חבר ילדות ומבקש ממנו להיות נוכח בהופעה שלו, ולתת לו רשמים על המופע. חבר הילדות, הלא הוא המספר, יושב באולם ומתחלחל למראה הופעת סטנדאפ גסה ומקאברית, שהולכת והופכת למופע מורבידי ורחוק מאוד מסטנדאפ. מדי פעם הוא נזכר ברגעי ילדות משותפים ואז העלילה חוזרת אחורנית לתקופה ההיא, אבל רוב הספר מתקיים בממד של כאן ועכשיו – הופעת יחיד שרצה על הבמה, ואנחנו הצופים.
דוד גרוסמן הוא פרפורמר ענק שיודע להגיש סיפור בדרכים יצירתיות. גם הפעם הוא עושה זאת, אם כי יש לציין שמופע הסטנדאפ, לפחות בתחילתו כשהוא עדיין סטנדאפ, לא תואם כל כך למופעי הסטנדאפ שרצים במחוזותינו, אלא יותר להופעה במועדון לילה ניו יורקי אפל. הקהל שהמספר מתאר אותו כאספסוף חסר טעם וריח, פורץ בצחוק פרוע לעומת הומור מושחז בסגנון בדיחות מונטי פייתון. אבל אם נצליח לוותר לסופר על העניין הזה, הרי שיש לנו כאן סיפור איכותי מאוד, עם גיבור שעובר מטמורפוזה לנגד עינינו. חשוב לציין שעל אף ששם הספר נשמע כמו התחלה של בדיחה, הרי שמדובר בסיפור עצוב מאוד וקודר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
