אני לא יודעת ממש איך לבקר את הספר הזה. אני לא ממש יודעת מה הרגשתי כשסיימתי לקרוא אותו אבל אני כן יודעת שחיכיתי כבר לסיים אותו... זה אומר אולי שלא ממש נהניתי נכון?
מצד שני היו קטעים בו שממש צחקתי וקראתי רצוף בלי הפסקה מעל 60 עמודים... זה אומר שכן נהניתי לא?
סיפורו של סטנדאפיסט כושל שמבקש מחבר שהיה לו בילדות ואיתו לא נפגש 40 שנה לבוא ולראות אותו בהופעה. ההופעה הזאת בעצם הופכת למשהו שהוא יותר כמו שפיכת סיפור חייו הכושלים - דור שני לשואה, ילדות לא פשוטה.
כל הספר בעצם הוא ההופעה עצמה עם גיחות מידי פעם לזכורונות של הדובר בספר - אותו חבר ילדות שהתבקש להגיע להופעה.
אז שורה תחתונה - לא יודעת. הספר היה הכל והוא גם היה כלום לפעמים. לסירוגין הוא ריגש אותי ולסירוגין הוא הלך לי לאיבוד והשתעממתי. אני לא מפסיקה ספרים באמצע ולכן לא היה פה סיכוי לנטוש אבל כן ציפיתי אולי לאיזה סוף יותר גדול.
משהו שייתן את הפינאלה הגדול, איזה טוויסט או משהו. לא היה דבר כזה.
הספר לטעמי לא שומר על רמה אחידה. הוא כתוב ללא הפסקות, ללא פרקים. כמו בנשימה אחת. בתוך כל זה הרבה פעמים הלכתי לאיבוד והתקשתי למצוא את דרכי חזרה.
ברגעים שהוא היה טוב מאוד התחברתי ונהנתי מהכתיבה הישראלית והדמויות המצחיקות ומרגשות לסירוגין.
ברגעים שהוא היה תלוש לא הצלחתי להבין מי נגד מי, מי הדובר ועל מה הוא מדבר.
וככה כמו אדם שטובע לסירוגין בין הגלים אני עליתי מידי פעם לשאוף אוויר ומידי פעם בלעתי מים עד שהוא הסתיים.
השאיר אותי בעיקר מותשת מהמאבק אבל גם עם זיכרון מהחוויה וכמה בדיחות טובות לשלוף בעתיד.

















