ביקורת ספרותית על מומיק - הספריה הקטנה # מאת דויד גרוסמן

---

מומיק הוא ילד אמיץ. הוא מוכן לעשות הכל בשביל שההורים שלו לא יצטרכו לדאוג לו, כי יש להם דאגות אחרות. הוא מוכן לשכב בחושך ולהעמיד פנים שהוא ישן אפילו שהוא לא. הוא מוכן לגדל גוזל-עורבים, חתול אחד מרדן ויונה בתוך מחסן חשוך למרות שהוא קצת נגעל. הוא מוכן לשחק רק עם עצמו ועם האחים-בדמיון שלו, כי בשכונה שלו הוא הילד היחיד. חבריו הם הזקנים שיושבים עם סבא אנשל על הספסל. חנה ציטרין המשוגעת וזיידמן הקטן ומונין, ושאר האחרים.

הכל כמעט בסדר בשכונה. כמו תמיד היא מלאה בלחשושים על ארץ שם, אבל חוץ מזה הכל בסדר. מומיק יודע שהם כולם באו משם אבל הוא לא יודע איפה ארץ שם נמצאת. הוא מנסה לחקור עליה, אבל אף אחד לא מוכן לעזור לו לעשות את זה. כקצה חוט יש לו רק את פליטת הפה של דודה בלה, שאמרה פעם משהו על "חיסול החיה הנאצית" ומשם החיפוש שלו מתחיל. הוא נרשם בסתר לעוד ספריה כדי לקבל מידע על החיה הנאצית ולדעת איך אפשר להביס אותה. החיות במחסן שהזכרתי קודם? זה בגלל שמומיק לא יודע מאיפה החיה הנאצית תצא, וצריך להיות כל הזמן דרוכים. מומיק יודע שהוא היחיד שיכול לנצח אותה, כי הוא היחיד שעוד לא נפל לתוך הלוע שלה.

בהכנות למלחמה שלו מול החיה הנאצית, הוא קורא עליה ספרים ורואה תמונות שלה ויודע עליה יותר מדי. וזה הורס אותו. וזה העניין, שילד בן תשע לא צריך ללחום במלחמות של מבוגרים, ובטח שלא לקפוץ ראש לבד לתוך כל הידע הזה. לכל הרוחות, הוא לא אמור לדעת הכל על ארץ שם, הוא בסך הכל בן תשע וחצי. כשהוא יושב בספרייה ומתחיל להבין מהי החיה הנאצית ולגלות מאיפה היא יוצאת, נשבר לי הלב. ישבתי באוטובוס ובכיתי כמו מפגרת (קיבלתי המון מבטים של "אוי גיבור הספר שלה בטח פגש עכשיו את אהבת חייו והציל אותה ממוות זה כל כך מרגש ורומנטי").

עד פה הכל נהדר. שובר לב, אבל מה לעשות, אלו החיים. מפה הכל רק הולך ומדרדר.

השעה שלוש וחצי בלילה, סיימתי את הספר. והסוף היה מלא בעצב ותוגה וייאוש עמוק כל כך עד שהרגשתי כמו מגי מלב של דיו שהולכת לסופרים ומכריחה אותם לכתוב את סוף הסיפור כמו שהיא רוצה שייכתב. כי אני רוצה שייכתב שמומיק נשאר שפוי למרות שהוא לא, ואני רוצה שייכתב שהוא ניצח את החיה הנאצית, ואני רוצה שהסוף של הסיפור שלו יהיה טוב. אני מקווה שכשמומיק יעבור לפנימייה ההיא, רחוק מהשכונה המטורפת וההורים שרוטי המלחמה, יהיה לו טוב, והוא ירגיש מתוקן, ויהיו לו המון חברים חדשים והוא לא יצטרך להזמין אף אחד מהם הביתה.

אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע, כי השעה, כאמור, היא שלוש וחצי ואין לי עם מי לדבר על זה. והייאוש שמבעבע מהדפים האחרונים הוא כל כך עמוק ומכאיב, שאני כמעט שוב בוכה. אני לא יודעת מה כן אפשר לעשות עם כל זה, אז אני כותבת ביקורת מוזרה.

כשהייתי בתחילת הספר רציתי להגיד שהדרך שבה דויד גרוסמן מצליח להיכנס לראש של ילד בן עשר היא מדהימה, ועכשיו קצת שיניתי את דעתי.
דויד גרוסמן כותב מעולה, אוקיי? וזה בסך הכל הספר השני שלו שאני קוראת (מישהו לרוץ איתו אחד הספרים האהובים עליי), אז אני לא באמת יודעת מה להגיד. עצם העובדה שהוא גרם לי לקוות כל כך חזק לסוף אחר מעידה על משהו מעולה בכתיבה שלו. היא יפהפייה ולא היא הבעיה, ויוכיחו העמודים האחרונים שנקראו בכסיסת ציפורניים. הבעיה היא העלילה, שנהייתה לקראת הסוף מחליאה ממש. לכתוב ספר טוב שנוגע בנקודות כל כך כל כך חזקות ולסיים אותו עם טעם מגעיל בפה, זה בעסה.
תראו, משפט כמו "הוא ידע טוב מאוד, בכל השכל של אלטער קופ בן תשע וחצי, שאותו כבר אי אפשר לתקן" עושה לי קצת בחילה בבטן. אני מקווה שאתם מבינים.

אמ;לק - כתיבה מצוינת, דמויות נהדרות, סיפור רקע מעולה, סוף מעפן. ממש.

(הביקורת הזאת נכתבה כבר בתחילת השבוע אבל לא הספקתי להסתכל עליה מאז. עכשיו התפנה לי זמן, אז אני מעלה אותה כמו שהיא למרות שעכשיו לא שלוש בלילה. תסלחו לי, כן?)

» ביקורות נוספות של מוּמוּ
» ביקורות נוספות על מומיק - הספריה הקטנה #