דווקא שרדתי בכיף, כתוב בבהירות ובשפה קולחת עם זאת, לא השאיר עלי רושם עמוק, וכעבור מספר חודשים שכחתי את עיקר העלילה, ואת ציטוטי האנקדוטות - הבדיחות בספר.
לא יכולתי להשתחרר מהדמות של דובל'ה גליקמן בתור גיבור הסיפור, וזה קצת פגם בהנאה. הייתי בוחר שם אחר שלא קשור לעולם הבידור הזה.

מנדלי, קטילה של ספר אחד לא אומרת הרבה על ספר אחר.
בכל מקרה יש לו ספרים אחרים עם פוטנציאל להיות טובים בהרבה. זכותך כמובן גם לחשוב שהספר הזה נפלא.

דברים כדרבנות.
אגב, נדמה לי שעוד יותר מבימינו - בעשור של שנות ה-80' פרחה מגמה של כתיבה ספרותית פוליטית, אולי מעין פוסט 67' ופוסט 77',
לדוגמה "חיוך הגדי" של גרוסמן, "קופסה שחורה" של עוז ו"תעתועון" של יצחק בן נר (וכמובן הכתיבה התיעודית שנהנית מהילת הסופר המשוטט והמקשיב, כגון "פה ושם בארץ-ישראל" ו"מורדות הלבנון" לעוז, ו"הזמן הצהוב" לגרוסמן).
גם להסתלבטות של מאיר שלו על ההתיישבות העובדת הוותיקה יש היבט פוליטי, אך פחות מובהק מהנ"ל.

למנדלי-הקטילה מבחינתי היא לספר הזה ולא לדעות הפוליטיות שלו,
שגם אליהן לא מתחבר כלל.
לא אהבתי,בהמעטה.

חשוב שתבינו דויד גרוסמן הוא לא סופר שמנסה להיכנס לפתנאון, בשביל זה יש את "הזמן הצהוב".
נראה לי שמאז שהוא שכל את בנו אורי, חשוב לו להיות כאן ועכשיו יותר מתמיד והרבה דברים
שהוא עושה בלי להתחשב מה מבחן הזמן יאמר עליהם, ממחיש את זה הכי טוב. גם אם אני
לא אוהב את הספר הזה אני לא יכול שלא להבין אותו. מי יתן ולפחות ינוחם באלו שאוהבים
את מה שהוא יוצר. כבן למשפחה שכולה אני מבין אותו ולבי איתו.

ספר כיפי. לא כל כך מבין בפרסים ובמה שנחשב ספרות איכותית או לא.
יודע רק שמבחינתי הספר קולח, וזה מהספרים הבודדים שסיימתי בלי הפסקה.
בכלל, אני מתרשם שהקטילה שלו הפכה לבון טון אצל רבים, אולי בגלל הפרס, אולי סתם כדי ללכת נגד הזרם על רקע האהדה הכללית, והמוצדקת לדעתי, לגרוסמן הסופר.
שנאמר, קנאת סופרים תרבה חוכמה.

דויד גרוסמן ניסה לחבור להרכב המוזיקלי "הדג נחש" והלך להם שיר טוב ביחד (שירת הסטיקר),
עם הספר הזה הוא ניסה לחבור לקבוצת סטנדאפיסטים בפעם הזאת לא ממש הלך לו.
טוב זה ברור שלא כל הנסיונות מצליחים, יאמר לזכותו שהוא לפחות לא סתם סופר שקופא על שמריו.

כל הכבוד ששרדת עד עמוד 57. אני קיבלתי פריחה וסחרחורת כבר בעמוד השני :-)

זה ספר קלאסי שממש אוהבים או לא סובלים.

חבל שהפסקת לקרוא. סיפור העלילה מתפתח ורק בסוף מתבררים סודות רבים ונפתרות שאלות שעלו.

לפחות היית מספיק הוגן לציין שקראת עד עמוד 57. זה גם משהו.

זה לגמרי היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. ספר מהולל שאינו זקוק לפרסים.

מורי, אז קללת מאן בוקר לא עבדה כאן... ;)

מה ש Hill, ומוטב שעה אחת קודם :-)

צפיתי בהצגה, לא נהניתי.
אמרו לי, "את צריכה לקרוא את הספר כדי להבין", אבל עוד לא הבאתי עצמי לקרוא אותו.

מזדהה, לא התחברתי בכלל ולא סיימתי.

תוחזר שונרא החתול, טרם הספקנו להכיר. ושתביא איתה את הבלון הצהוב.

ספר מופת.