דרור

דרור

בן 51 מ

ספרי הראשון נמצא "חוצה" במבצע בע-ברית.
ספרי השני "ילד מקולקל" נמצא במבצעים בחניות




» דירג 8 ספרים
» כתב 29 ביקורות
» יש ברשותו 2 ספרים
» מוכר 2 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 5 שעות
» קיבל 369 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 29 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

מפלצת הזיכרון- ישי שריד אני אוהב ספרות ישראלית מתחדשת. אבות המזון הישראלים משובחים בעיני, עמוס עוז נפלא בכתביו. א.ב יהוש... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני ארבעה שבועות


קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג יש פעמים שספר נותן לקורא פרספקטיבה על מרחב מסוים שבו הקורא יכול ללכת לאיבוד. במקרה של ספר זה... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפרוינד אמיר גטפרוינד תמיד היה אהוב עלי. היה, כי לצערי הוא הלך לעולמו בשנה שעברה וזה מעציב שאדם ... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


לרוב כשאני כותב אני אף פעם לא יודע לאן סחרחרת המילים יכולה להוביל אותי. בטח שאני אחרי ריצה משובחת ולוגם קפה שחור, באוזניים... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


הספר דויד גרוסמן מלווה את עולם הקריאה הפרטי שלי לא מעט עשורים. עם השנים נראה לי שכל מי שצורך ספרות ישראלית רואה את גרוסמן ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


לאחר נוטות החסד המפלצתי חיפשתי נחמה לעצמי. אני קורא ספרים על פי בסיס מחשבות וגם סוגר אותם בשניות שהספר לא מפיק בי אמת. אין ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

# חוקר שואה צעיר מתפרנס כמדריך ב"אתרי שואה". הוא מדריך בני נוער במסגרת המשלחות לפולין, מדריך אנשי צבא במסגרת דומה, מדריך אח... המשך לקרוא
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


אוצר. פשוט אוצר. אינני זוכר איך התגלגל הספר המופלא הזה לידי, אבל למזלי מצאתי אותו ומרגע שהתחלתי לקרוא אותו, פשוט נהנתי מכל... המשך לקרוא
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


סיפור אהבה מעודן של איש בשנות הארבעים לאשתו דיאנה, שנפרדה ממנו ונמצאת בתהליך חזרה אליו, כמו רומן לוורה בהפסקה שבאהבה המר... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


"גילוי נאות" - עד היום לא קראתי את גרוסמן, כי כמו שפעם אמר עמוס עוז בראיון אתו: "קריאה בספר זה סוג של התאהבות. של כימייה. או שי... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


יש ספרים שכבר על ההתחלה תופסים אותנו בבטן, והלפיתה הזו הופכת לתנאי הכרחי להמשך הקריאה . מקום ההתרחשויות של הרומן הזה היא ... המשך לקרוא
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


דאגלאס אדאמס סיפר שפעם בעת המתנה לרכבת הוא קנה בתחנה עיתון ועוגיות, התיישב על ספסל, קרא את העיתון והתחיל לאכול מקופסת העו... המשך לקרוא
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 9 חודשים
» אפלה (סיפור שכתבתי)
לפני 10 חודשים
» רץ בייבי (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אני נרדם לפרקי זמן לא מוגדרים ומתעורר בפתאומיות, בבלבול. אני מבין היכן אני, משעין ראשי אל הקיר המעוגל שעוטף אותי כמו רחם ומתבונן ברקיע. אני חושב שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. לעתים השמש זורחת, לעתים אני מתנחם בצינת הערב. אני מנסה להעריך את השעה ובאיזה יום מדובר בכלל. אף שהתאמצתי לשמור על ריכוז, איבדתי קשר לזמן, ועדיין, אני כמעט משוכנע שהיום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. סיימתי הרגע את חבילת הקרקרים ואת ה'פרינגלס' שנותרו בקופסה.
תחושת הסוף התפוצצה בי ברגע שרעות הודיעה שהיא עוזבת אותי. היא השתדלה להיות רכה ורגישה, לא לקונית. אני חייב להזכיר לעצמי לא לשכוח את המחווה שנראית לרגע חסרת חשיבות, אולם הייתה עבורי גשר חזרה אל החיים. לא אצטרך לשנוא אותה ברגעים שאחדל לאהוב אותה. האהבה מתכלה. אני מוכרח לזכור זאת.
עכשיו, לאחר שלושה ימי מחסה בבור, אני מנסה לנצל עד תום את ימי האפלה ולהיוולד מחדש, להיות דרקון בלתי מנוצח, להיות איש נטול חולשות, להיות מלא, אדם בעל עמוד שִׁדרה, חסון ועוצמתי.
חשבתי על זה: רעות חיכתה לרגע המתאים כדי שההודעה לא תשבור אותי לרסיסים אלא לשברים גדולים שאוכל להתמודד איתם. לפעמים גם בפרידות מתקיים משחק הוגן, ללא ספק רעות הייתה הוגנת כלפיי.
"אני רוצה לדבר אתך, עומר". הסתובבתי אליה. בדיוק סיימתי לפנות את הצלחות והכוסות משולחן הפורמייקה, לגרוף את השיירים לפח בתום ארוחת הערב. ברקע התנגן הדיסק של לאונרד כהן, המוזיקה השתלבה יפה עם צליל המים הזורמים על הכלים. לאונרד שר על סוּזָן. המהמתי את הפזמון לעצמי. רעות ישבה מאחוריי, קרוב לשולחן.
"כן, רעות".
"אתה מוכן לסגור את הברז ולשבת?" סגרתי את הברז וניגבתי את ידיי. התיישבתי על כיסא מולה, צללתי לעיניה הירוקות, לא חשתי ולו ברמז את הבאות. בימי השהות בבור הבנתי שכנראה התעוורתי לחלוטין – פורענות התרגשה כל העת כעב שחור מעליי, מעל שנינו.
רעות הייתה יפה מאוד, שיערה תמיד אסוף לפקעת ושזור בסרט שחור. ריסיה הארוכים הבליטו את עיניה הירוקות, שפתיה נטו להשתרבב קדימה, במין קימור מפתה. על פניה ארשת של רכות אוורירית שעוררה בי רגש חזק של אהבה כלפיה. תחילה הניחה את כפות ידיה על השולחן, אחר-כך שיחקה בידית ספל הקפה. לבסוף אמרה ללא שהיות נוספות: "עומר, אני רוצה שנפרד".
המילים שיצאו מפיה היממו אותי. הייתי בטוח שרעות היא היחידה עבורי ושאני היחיד עבורה. היא ליטפה בקצות אצבעותיה את ידיי שכנראה רעדו.
"למה את רוצה לעזוב אותי, רעות?" קולי רעד. ניסיתי לעצור את הרטט הלא רצוני שאחז בסנטרי.
"נראה לי שהפסקתי לאהוב אותךָ. בשלב מסוים היחסים שלנו הפכו להרגל. אני לא מתרגשת יותר כשאתה מלטף אותי, ואין לי תחושה של כמיהה אליך או תשוקה כשאנחנו שוכבים. המין שלנו (פעמוני אזהרה מהדהדים בראשי) נהיה מרוחק, אתה חודר לתוכי, גומר, קם מהמיטה ונכנס להתקלח... אני מרגישה שהפכתי לצעירה-זקנה אתך, עומר". היא התנשמה ברכות חתולית. ידיה עדיין רפרפו על אצבעותיי הרועדות.
"אתה מצליח להוציא אותי מדעתי אפילו כשאתה שוטף כלים. כל פעולה שלך מאורגת ומתוכננת כל-כך. אתה שׂם לך איזו מוזיקה עצובה, אתה מנקה את השיירים מהשולחן, מסבן את הצלחות, שוטף אותן במים ומניח אותן בכלי הייבוש, ואז מנגב את הידיים. זה הורג אותי עומר... אני מרגישה שאני הולכת ונגמרת".
כל הנאמר נשמע נכון, כמעט. הייתי משוכנע שאני מבין היטב בגוף האישה, בייחוד בגופה של רעות, שאני מכיר את הרגע שבו היא צריכה שאגע בשדיה ואת הרגע שבו היא צריכה אקט מהיר. הייתי בטוח שאני בהחלט קורא את הגוף של רעות. מתברר שטעיתי.
התבוננתי בפניה והרגשתי איך חלקים מגופי נוזלים ונשפכים החוצה, כמו מתנתקים ממני. לא היה לי אוויר. שפתיה נעו, אבל כבר לא שמעתי את המילים שאמרה. חשתי בענן הדמעות שהתרכז סביב עיניי, הרגשתי את מגע אצבעותיה המנסות לאחוז באצבעותיי, ממוללות את קצה הציפורן, נוגעות לא נוגעות.
ללא התראה רעות קמה מכיסאה. "עומר, אני יודעת שלא קל לך, אבל זה הדבר הנכון לעשות. אני בטוחה שמכאן נוכל לצאת רק מחוזקים". היא חיבקה אותי קלות והרגשתי איך גופה מתרכך. היא יצאה מהחדר המחניק כדי לאפשר לי להירגע. שוב אני מציין לעצמי שהתנהגותה ברגעי הסיום של יחסינו הייתה בהחלט אצילית. לאונרד שר את 'הללויה', ולראשונה נשמעה ההרמוניה הצלילית מעט צורמת.
לאחר כרבע שעה הופיעה רעות בפתח המטבח ושאלה בקול רך אם הכול בסדר. הנהנתי לחיוב, דמעות הציפו את עיניי. רעות התקרבה אליי והושיטה לי טישו לבן שכנראה כבר היה בידה בהיכון. "קח, תנגב את הדמעות. אני מצטערת. אני בסלון".
שמעתי אותה מדליקה את הטלוויזיה, מעבירה לערוץ החיים הטובים ומתיישבת בכורסה שלה. קמתי מהכיסא וצעדתי אל הסלון. נעמדתי ליד הטלוויזיה ושאלתי בקול רועד: "רעות, זה סופי?" היא הנהנה ולא הביטה בי. "כן עומר, אני לא רואה כל אפשרות אחרת. מצטערת. אני אישן היום אצל חברה ומחר בבוקר ניפגש ונסגור כל מה שצריך, נחלק את תשלום החשבונות ואת החפצים שלנו". ברקע נשמע קולו של לאונרד שהתערבב במוזיקה מערוץ החיים הטובים. היא הפנתה את עיניה אליי ושאלה בקולה הרך: "אתה יכול לעצור את המוזיקה? מאוד קשה לי ככה". לחצתי Stop.
נשכבתי על המיטה בחדר השינה שלנו. ירח מלא נשקף מהחלון, נדמה היה לי שהוא מאותת אליי. פתאום התקשיתי מאוד לנשום, כאילו נוצר בתוכי אוויר שמנוני ודחוס. התחלתי לנשום נשימה אחר נשימה, לספור חזרות כמו שהסבירה לי רונית המדריכה ליוגה. שאפתי ונשפתי והירח המשיך להציץ מעבר לחלון. שמעתי דלת נטרקת, הבטתי מהחלון וראיתי את הצללית של רעות פוסעת על השביל, מוארת בהילת הפנס. בידיה סיגריה דולקת וטלפון נייד. לא שמעתי עם מי היא מדברת. ברגעים האלה חשתי בכל פינה בגופי שאני אוהב אותה יותר מכול.
הירח המשיך להשקיף עליי, להביט בדמותי מלמעלה כמבין ללבי. קמתי מהמיטה בתחושת דחף בלתי נשלטת, אספתי מערמת הבגדים המוטלת על סל הכביסה סווטשירט שחור ולבשתי אותו על חולצת השינה שלי. נטלתי את תיק הטיולים האפור והלכתי למטבח. הכנסתי לתיק קופסת 'פרינגלס', קרקרים בטעם גבינה, מים מינרלים, 'טיק טק' מנטה, גפרורים וחבילת 'ווינסטון לייט'. רכסתי את התיק, אולם במחשבה שנייה פתחתי אותו והוספתי לתוכו גם חצי כיכר לחם וחבילת גבינה צהובה. לקחתי מהשולחן בחדר את נגן המוזיקה שבו היו שמורים כמעט שלוש מאות שירים שאספתי בדבקות, והטמנתי אותו עמוק בתוך התיק. נעלתי את נעלי הספורט ויצאתי מהבית. רעות נתקלה בי במורד השביל. הספקתי לשמוע אותה אומרת: "אמרתי לו, הוא בכה אבל לא התפרק. מצדי אני יכולה להתפנות כבר מחר". ואז היא צחקה, רעות היפה שלי.
היא הופתעה כשראתה אותי מגיח בנחישות מהדלת. "עומר!" קראה אליי. היה לי קשה מאוד לענות לה ואפילו להביט בה. אני חושב שהחוט שפקע בתוכי הפקיע גם אותה באבחת סכין מחיי. חלפתי מולה בלי לומר מילה, והיא התבוננה בי במבט קצת המום. לא שמעתי מה היא אמרה. המילים התעופפו ברוח. התחלתי לפסוע בצעדים מהירים. עליתי על הכביש הראשי שמוביל ליציאה מהמושב שבו גרנו. בתוכי התרחש שקט מופלא, ריחוף של שלווה ורגש כביר של השלמה שאפף את כל פינות פנימיותי. הרגשתי בצורה המוחשית ביותר איך נושלים ממני משקלים כבדים, ובכל צעד אני הופך קליל יותר. חייכתי לעצמי והירח המשיך לנווט את דרכי. הוצאתי את הנגן, הנחתי על אוזניי אוזניות. הקשבתי לשיר של הסטונס, 'סוסים פראיים'. הצתי סיגריה והמשכתי לצעוד. הצלילים התחזקו והיו נהדרים באוזניי כאילו המוזיקה חודרת לחיי בעוצמה חריגה. הסיגריה הייתה טעימה והירח המשיך לאותת לי.
לאחר כרבע שעה של צעידה ירדתי מהכביש לכיוון שדה חרוש, שטוף אור לבן חיוור. הרגשתי אניצי קש חודרים לנעליי, באוזניי התנגן שיר ישן של חוזה פלסיאנו, זמר עיוור שאני אוהב מאוד. התיישבתי על האדמה וחלצתי נעליים. הבטתי אל תוך החושך הערפילי, שהלך ונמוג באור הירח החלבי. ידעתי שיש שם בור, בור ניקוז ישן לימי החורף. התקרבתי לשפתו והבטתי אל תוכו. מוזיקה קצבית דהרה באוזניי. תוך כדי ההתבוננות התחוור לי מדוע ארזתי את תיק הטיולים שלי: הבור קרא לי לבוא אל קרבו. לאחרונה קראתי את ספרו של מוֹרָקמי, 'קורות הציפור המכאנית'. גיבור הספר, הניצב בפרשת דרכים, נכנס לבור כדי לבחון את מהלך חייו. בעת הקריאה הרגשתי שאני בתוך הבור, בגופי, מחפש משמעות לחיי. תמיד סקרנה אותי האפלה, והנה אני ניצב מול הבור, בשל ומוכן. לא פחדתי. הסתקרנתי. הרגשתי בעלבון מדבריה של רעות. תמיד נשים נהנו מביצועיי המיניים, כך הרגשתי, כך הן אמרו.
נכנסתי לתוך הבור ואחזתי בדפנותיו בניסיון עקר לגעת בקצות הרגליים בעומקו. בנגן התנגנה מוזיקת עולם, עונג אמיתי. "על החיים ועל המוות", מלמלתי וקפצתי פנימה. נחַתי בקרקעית הבור והבטתי למעלה. פתח הבור נשקף כמטר וחצי מעליי, הירח המשיך לנצוץ ואני התיישבתי, שעוּן על הקיר, מתענג על הקרקר הראשון. בגופי היה שקט מפתיע. נדמה שהשארתי את כל המהמוֹרוֹת של חיי מחוץ לבור. השענתי את ראשי אל הקיר ועצמתי את עיניי. כעת התנגנו שירים צוננים ורכים של ג'ורג' הריסון, הצלע האהובה עליי בביטלס. החלטתי לנסות להזמין מחשבה ממאגר המחשבות המאוחסן בתוכי ולבחון אותה בכנות, להתעמת עמה. הבור יכול לחשוף את הנסתר ולגלות את הצללים שכה הקפדתי להסתיר מעצמי. ידעתי.
חשבתי על אמי, לאה. היא מתגוררת רחוק ממני, אין בינינו יחסים חמים ומעולם לא שאלתי את עצמי מדוע, למה אני ואימא שלי נעים ביקום ללא כל קשר. נזכרתי בילדותי. במבטיה של אמי. למה הילד הזה כל-כך מרעיש? למה הוא לא זז עם כל העדר? למה הוא לא מחייך הרבה? אולי היא פשוט לא אוהבת אותי ואולי אני בכלל בן מאומץ שנכפה עליה, איני יודע.
הפכתי בעניין מכיוונים שונים, כיביתי את הנגן כדי לשמור על ריכוז. המחשבות היו מורכבות, אבל לא הגעתי להבנות בהירות. עצמתי את עיניי ונרדמתי.
התעוררתי וגופי עדיין היה שקט בצורה מוזרה, כאילו נמצא בתהליך ניקיון פנימי שלו מעצמו, משיל את עומר מעומר. הצתי סיגריה מקופסת ה'ווינסטון לייט' ולגמתי לגימה מבקבוק המים. חזרתי לחשוב על אמי. נזכרתי שבהיותי ילד, בשובי מבית הספר, נהגתי לקפץ על המדרגות המובילות לביתי. אימא הייתה משקיפה עליי מהמרפסת, ועצב היה נשקף מעיניה תמיד. בהדרגה העצבות הפכה לנרגנות, ובכל שנה אישוניה נצבעו בכהות עמוקה יותר, פחות ופחות מילים טובות היו לה עבורי. מדהים, חשבתי לעצמי, רק כשאני נמצא בתוך הבור אני מסוגל להביט לאמי בעיניים. לחשתי לה וגם לי שאני סולח לה, וחזרתי לישון. כשהתעוררתי השמש כבר זרחה, אולם אני חשתי צינה. התכרבלתי בסווטשירט והבטתי לכיוון האור העולה בשמיים. אפשרתי למחשבות ממחסן המחשבות לעלות לראשי: המחשבה הבאה הייתה על אחותי.
היא גרה בקריית מוצקין וכמעט שאין לי קשר איתה או עם בעלה הגס. באירועים משפחתיים הוא מתנהג אליה בזלזול, עיניה שבעבר היו שמחות הפכו במשך הזמן לעיניים דהויות. אחותי הפכה, לנגד עיניי, לאדם מָהוּהַּ ורצוץ. המחשבה הפתאומית על אחותי ועל מוֹת השִׂמחה שלה צרבה מאוד בגופי. בבטני צמח כאב צורב. הכאב היה בלתי נסבל, התחלתי להיאנק, דמעות זלגו מעיניי, נמרחות על פניי, חודרות לגרוני ולנחיריי, שורפות אותי. דמותה המרופטת של אחותי צפה מול פניי בודדה וריקה. מתוך אדי הערפל היא לחשה: "איפה אתה אחי? לאן נעלמת? למה לא שמרת עליי?"
דמותו של עופר, בעלה הבן זונה שמדבר אליה בטון משפיל וחסר רחמים, עלתה לנגד עיניי. כעס גאה בי והתעצם. חבטתי את ראשי בדפנות הבור שוב ושוב והבטחתי לעצמי שאשמור על אחותי. נשמתי אוויר כמו שלמדתי בתנועות המדיטציה. נשימה, נשיפה ושוב נשימה, נשיפה. חרטתי על קירות הבור את המילה 'שורף' והעמקתי את החריטה, אולם הוי"ו נשארה דקיקה, ודקיקותה הבליטה את שורש המילה. "עופר!" צעקתי מתוך הבור, "אני אזיין אותך! אם תדבר ככה אל אחותי, אני נשבע לך שאני אזיין אותך!" הצעקות עזרו לי להתעשת ולהירגע. השענתי את הראש על הקיר וצפתי.
לא רציתי להעלות מהמחסן את התמונה הבאה. עוד לא, פשוט לא יכולתי.
הירח חזר להאיר בשמיים. עצמתי את עיניי והקשבתי לשקט מסביב, בראשי נשמע איתות ממחסן המחשבות, הגיע הזמן לתמונה הבאה. חששתי.
אני ילד בן עשר ועל פניי חיוך נטול דאגות. אני אוחז בידי מברשת צבע, צובע את עמודי הפנסים שבגינה בכחול-לבן. אני צובע לאט וביסודיות ואבא צובע יחד איתי. הוא מחייך אליי והתחושה בגופי נפלאה. "אתה עושה עבודה נהדרת!" הוא אומר לי, "מלאכה של כוכב! אומן גדול אתה תהיה!"
אני מחייך ומרגיש קל ואהוב. לפתע, ללא אזהרה, אני צובע בחמת זעם את העמודים באדום ובשחור, התמונה של אבי מתפוגגת והוא נעלם. מול עיניי ניצבים עמודים אדומים ושחורים, מעליהם מרחפת אמי, ובעיניה טרונְיָה. אחותי לידה, כפופה, לשונו של הבן-זונה מצליפה בה. במקום שאבא עמד, נותרה חקוקה באוויר כתובת עזה: אתה אחראי עומר. רק אתה אחראי.
נרדמתי, הכאב היה בלתי נסבל.
התעוררתי הבוקר עם זריחת השמש. השתוקקתי לקפה והייתי מוכרח להתפנות, כבר לא הייתי נינוח. נעמדתי ומתחתי את גופי המאובן לכל אורכו. לגמתי מהמים שנותרו בבקבוק, השתנתי לתוכו, וזרקתי אותו מחוץ לבור. עישנתי סיגריה. כעת המוח שלי בהיר באופן מפתיע. מחשבותיי צלולות עד שכמעט אפשר לשחות בתוכן. כן, היום הוא היום השלישי לישיבתי בבור. נכון, יש מין תחושה קבועה של מחנק, ובכל זאת אני נושם בחופשיות יותר מתמיד.
הגיע הזמן לצאת מהבור. אני מפעיל את הנגן בשביל להירגע, שומע רצף נפלא של שירי בוב דילן, מרגיש מבורך על הצלילים השואבים את מחשבותיי מתוכי ונפרשים מולי לרווחה. אני יכול ממש לאחוז בהם באצבעותיי. לא רוצה לחשוב על רעות, על הרכות שלה.
עצור, אני אומר לעצמי.
אין לי ברירה אלא לחשוב על רכות, הרכות היא חלק מתהליך הריפוי שלי, גם אם אני לא מסכים, אני מנסה לשכנע את עצמי.
כשהיינו עושים אהבה, היא הייתה נעה ברגש מחשמל ונוהמת בקול, הייתי לופת את הישבן הקטן שלה ומגביר את הלחץ, תענוג אמיתי. כאן, בתוך הבור, הרגשתי איך גופי נמתח. מדהים כמה שאני נוצץ. הייתי בטוח שרעות היא היחידה, אבל הנה אני חי, הנה אני נושם, הנה אני.

נכתב לפני 9 חודשים
רץ, בּייבּי
עוד מאה מטר העיקוף הראשון, אני קרוב. להמשיך, להרים את הידיים, לשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, "תתרכז, תהיה קל, הגוף רפוי, תנשום מלא, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה, רוץ עם המוזיקה של הטבע, עם כל החושים, תתנתק מהקיום, אתה על ענן, תזכור, אתה קל, מרחף על מצע של נוצות", אני חייב להטמיע את המילים שלו בתוכי. בהתחלה תמיד קשה לי, לגוף לוקח זמן להיפתח.
יורד מהכביש הראשי לדרך הכורכר. להיזהר עם הקרסול, לא להיפצע, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לאפשר לדם להשתחרר בתוכן, אתה נמר, אתה זוכר את זה, הנעליים החדשות האלה טובות, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך היא יודעת.
הנה מגיעה העלייה הראשונה. להמשיך להניע את הידיים והרגליים בקצב אחיד, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא אוויר, נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, אני זז, הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה בא, החיבור ההרמוני בין הגוף למאמץ, העלייה מסתיימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, השלווה תגיע, הדופק במאה ארבעים מתחיל לעלות, בסוף העלייה יהיה מולך פרדס, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן, להחזיק ביד את הדלי הירוק עבור התפוזים שנקטפים, אביגיל צוחקת על כתפיי, עידו מתרוצץ יחד עם בְּלוּ הכלב, האוויר הקריר החי כל-כך מריח חופש, משפחה, אושר. חוזרים הביתה ואת סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מתבונן במבט הממוקד שלך, כשאת עסוקה לשונך תמיד משתרבבת במאמץ ובריכוז, את פורצת בצחוק של מבוכה כשאת מבחינה שאני מסתכל עלייך, "תמיד אתה בוחן אותי, ירון", את אומרת לי, "אתה כמו זרקור שקט ואני נמסה מולך".
יש בוץ, תיזהר, קצב טוב פיתחתי, להמשיך לנוע, הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף, עד לסוף המסלול.
מזמזם, אל תחשוב, שלא תעז לחשוב עליה, מה אני שר? נה, נה, נה, נה, מה הצלילים האלה בראש? אל תחשוב, קיבינימט, אסור לחשוב עדיין, נתק תמונות, שרוף את הפילְם, חדר חושך לפניך, הנה עוד תמונות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר, נתק כבר, נו, אתה יכול, אל תחשוב, הכאב הזה בצד, לא שתית מספיק מים, למה לא מגיעה הנינוחות ההיא, השקט המבורך?
הבוקר היא הייתה יפה כל-כך, איך שהיא חייכה אליי כשלקחתי את אביגיל ועידו לגנים, חיוך של שייכות, "היי בעלי, אני אוהבת אותך, וכן, תודה על הקפה". הנה, מגיע סוף שביל הכורכר, עולים למעלה, החול פה טובעני, תיזהר, חוט תיל, אני נושם, הדופק עולה, צריך להרגיע, לוחץ לי, כואב לי הצד, אוף, אוש, אוף, אוש, נשימות ארוכות כמו שלמדת, אני נחנק, למה לא הבאתי מים? זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב, פשוט תפסיק.
כמה יופי היה בחיוך, אלו רגעים טובים היו בתוכנו. לאט עם האוויר, תן לו להסתנן בתוכך, מה עושים עכשיו עם אביגיל, עם עידו? – הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי? אני לא מקשיב לעצמי, אני חייב להפסיק לחשוב, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי, יש עוד שלושה, איך צחקנו כשהיא באה איתי פעם למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשר קילומטרים, "צלעות האי הבודד של ירון", היא אמרה, "נו, ירון, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה? כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד". הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, נקי, טהור, זך, בלי הזיזים הדוקרניים האלה, "מה שלום המשושה, ירון?" – "הוא קר וכואב, בּייבּי", הייתי עונה לה, היא אוהבת שאני קורא לה בּייבּי, נוגד כל-כך את החספוס שלי, פתאום בּייבּי, ממיס אותה, אני קורא לך, בּייבּי, אין לי אוויר, בּייבּי, את שומעת?
הנה הכביש מולי. משאית עוברת, הנהג מביט בי, בטח חושב מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך, עשן סיגריה מסתלסל מפיו, הדופק נרגע, הכאב שורט אותי, היא שואלת למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח, פעם היא אמרה שהיא רוצה לצלם אותי רץ, לשים סרט הקלטה שיקרין את המחשבות מתוך המוח, "ככה אני אכיר את ירון האמיתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי התנועה המובנית שלו, והייתי יודעת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהתוך שלו". עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, כמו הכתיבה, כשאני כותב את השורות, אני כתבן עם תנועה פנימית כמו אצן למרחקים ארוכים, כתבן בלתי מופסק, כותב ורץ, דיאלוג של פסיכי, עוצם עיניים, הגוף משוחרר, מה אני מדבר, היא כאן תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, שחיה איתי, את שלי, בּייבּי, את שלי. אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב. האינטימיות בין גבר לאישה מסתירה סוד אחד גדול.
רוץ ירון, תפסיק לחשוב, רוץ, הדופק עולה, הנה הכניסה האחורית ליישוב, עוד מעט אתה קרוב, היא בטח מחכה לך שם, ממתינה על הכיסא מול החלון הפתוח, בלי מילים היא מצפה לך, ישובה שקטה ואצילית, היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם ניכר בפניה, הסוד התגלה, אלים, ברור, חד, השפתיים הפשוקות, העיניים הגדולות, היפות, המשׁתאות, התנועה החפוזה, הנשימות החרדות, החריקות של הלסתות, הבגדים המושלכים, השמים המתקדרים, היום הזה התחיל יפה, רוח טובה, ריח של גשם נישא באוויר, בטח ירד גשם עוד מעט.
עוד שישה קילומטרים. אני מגיע, אני קרוב, את יודעת, עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שעמד רועד בתחתונים, לבן, חשוף, בגופו החלק, המבוהל, איך יגיב הבעל המקורנן שלך? ידיו נקפצו באינסטינקט של הגנה, כאילו עמדתי להסתער עליו, דווקא הוא, הנחמד תמידית, חייך אליי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה, איך ומה, ואולי נרוץ יחד, שכן של נחמדוּת, מעניין כמה זמן הוא כבר בא אל אשתי, תגידי בּייבּי, את אוהבת אותו?
אני רוצה לדעת הכול. לא רוצה להקל על עצמי, חייב מידע, איש של פרטים, תוכנת מחשב מהלכת. תמיד צחקת, "ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פֶּלֶט מדויק", כן, אני אדע הכול, מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה לו, מתי היה בתוכה, בתוך גופה, מתי היה בנפשה, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך ירון, תנשום שוב, אוף, אוש, אוף, אוש, הגשם יורד, אני קרוב, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה – חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, יש דופק מצוין, הטיפות נוטפות, אני רץ את רגעיי כאילו התכוננתי להם כל חיי, חייב למצוא שיר, שבילים של מלח בַּפָּנים, מה המחשבות האלו? נתק אותן ממך, דברים כאלה קורים רק בספרים או בסרטים...
הבוקר הכי יפה של השבוע, הכי יפה היה אותו ביקור באמסטרדם לפני שנה, יצאנו מקופי שופ סהרורי, אורות ניאון, מוזיקה מחרישת אוזניים, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, ואת חיבקת אותי, עוטפת ומגִנה, אוהבת כל-כך, "בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו, בוא ירון, אני אגע איפה שאתה אוהב", הכול היה נהדר – הכמיהה והגשם שהכה וההתחמקות שלנו מהטיפות והחיבוק הרטוב והריצה למלון ושהורדנו את הבגדים כבר במסדרון וכמה שצחק ההולנדי השמן מהחדר ליד ושלהטנו והתערבלנו ושישבת עליי, "אל תזוז, ירון, תן לי להוביל, תן לגוף שלי לחרוט אותך", ושנעת כשאני בתוכך, קודחת בי, הכי מופלאה, "אישה שלי", לחשתי, "אישה שלי", ואת שׂמת אצבע על שפתיי "ששששש ירון, אל תשחית, שמור כוחות, אני רוצה אותך בתוכי חזק, בוער".
רוח צוננת של אחר הצהריים. כבר מחשיך, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה לךָ, היית צריך לאסוף את הילדים, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רצית להיות איתה יחד בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים, אתה צריך להקפיד לשמור על ארשת מדויקת שהילדים לא ירגישו, גם היא בטח יודעת, כמה בוץ שיש אחרי הגשם הראשון, אני חייב לחצות את השבילים, לא רוצה ללכלך את הנעליים החדשות, עוד שני קילומטרים, גדר הביטחון של היישוב, הדופק גבוה, מאה שישים, אני חייב להאט, הגיע הזמן, אתה לא יכול לברוח יותר.
השביל לכיוון הבית, דרך שנסללה לא מזמן, קילומטר אחרון, הגשם מתחזק, מצליף על ראשי, לוחמים לא בוכים, אבא היה אומר, תמיד נוקשה, שלא ידעו, שלא יראו, אל תהיה חלש, את הדמעות תשאיר לנשים, תזכור ירון, וכואב לי בגרון, קשה לי עם הבליעה, לא בכיתי כשאבא נפטר, גם לא כשקברו את אימא. חיפשת בי דמעות של בן אָבֵל, חיבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי? ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הלידה מתוכך, העייפות והלאות יחד עם הפנים הקורנות, אימא, אימא אמיתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי, הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה ופשוט התנפץ מולך בדמעות. אני זולג בך, עוד ניסיתי להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, אבל רק אנקות בקעו מתוכי, ואת, בּייבּי שלי. בכיתי. בכיתי על אבא ועל אימא ועל אחי ועל כמה שאני אוהב אותך ועל כמה שאני מבורך שאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק ונרעד מול המשפחה שלי, בּייבּי, גם עכשיו אני נוטף, הכניסה לחצר, האור בבית דולק, אני שומע את הקולות של עידו, את המִצְהָלוֹת של אביגיל, אותך אני לא שומע, כואב לי, בּייבּי, כואב לי מאוד.
השער נפתח, אני נכנס לחצר ומתיישב על כורסת הקש, ספוג מים. הרכב שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד שהפכתי להיות. נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה: בעקבותיה יגיע נחשול זעם מוטרף. תמיד ברגעים האלה את מסתכלת עליי באימה, בשיתוק, הנה ירון הרוצח מהסיפורים של העבר, הרי החברים שלי כבר סיפרו לך שאני רוצח אמיתי, שאפשר להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאתפרץ חד וזועם וקוטף גולגולות, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת, הנקודה הזו של הזיקוק.
הגשם מרקד מולי, אור הפנס מצייר אותו טיף-טף.
אני ממתין לעצמי שאבוא לתוכי. בעצם, למה אני ממתין? הוא היה בתוכה, בעל אותה, ביתר את פנימיותה, חילל את האהבה שלי, בּייבּי שלי, למה, בּייבּי, למה? אני מזדמזם עם הלמה הזה, מהפך אותו למנטרה, מקעקע אותו על הצלילות שלי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי.
אני מוצף.
האוויר דליל.
צפוף.
הנקודה מתחזקת, בּייבּי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.
אני שומע את הקולות של הבית, המשפחה שלי, אני נעקד, זעם עוטף את כולי. בואי בּייבּי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאני הוזה, שאת אוהבת אותי, שאני נסיך שלך, אני מוכן להאמין בכול עכשיו.
אני הולך אל המחסן לשבת במקום יבש, מעופש, להרגיע שם את ההיא, קו, נקודה, קו. אני אירגע, נושם כמו בריצה, אוף, אוש, אוף, אוש, הנורה הצהובה במחסן חיוורת, נשפכת אל חלל הבטן, אוי, בּייבּי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, למה, קו, נקודה, נקודה.
הנה אוסף הסכינים שלי. הלהבים חדים. אף פעם לא אהבת את האוסף המוזר הזה: מצ'טה דרום אמריקאית, סכין ציידים עם מצפן, וזו שאני הכי אוהב – השחורה, סכין ההישרדות. יש לה להב מעוקל וחד והקת באצבעות מקפיאה ומשלהבת, מתעגלת באישוניי. אולי אני אספר לאשתו שבעלה דופק את אשתי?
יפה, שיער חלק ופזור, לבושה במכנסים הלבנים, אלו שקנינו בשוק, ובחולצה סגולה אוורירית וקלה, איך שאני אוהב אותך בּייבּי. כמה צבעים יש בך, בּייבּי, כמה צבעים.

נכתב לפני 10 חודשים
הקוראים:


הביקורות האחרונות של דרור שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מר ורטיגו - ספריה לעם #430 / פול אוסטר עדיין תר במסעותיי הפנימיים ... המשך לקרוא בוזי לפני שלושה שבועות
2. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא חני לפני ארבעה שבועות
3. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא אירית לפני ארבעה שבועות
4. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא לב לפני ארבעה שבועות
5. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא yaelhar לפני ארבעה שבועות
6. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא חגית לפני ארבעה שבועות
7. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא רץ לפני ארבעה שבועות
8. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא סנטו לפני ארבעה שבועות
9. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא בר לפני ארבעה שבועות
10. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא מחשבות לפני ארבעה שבועות
11. מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 / ישי שריד מפלצת הזיכרון- ישי שריד אנ... המשך לקרוא לי יניני לפני ארבעה שבועות
12. גטסבי הגדול / פרנסיס סקוט פיצג'רלד תמיד סקרן אותי הספר והסופר, ... המשך לקרוא גולדן שמואל טל' 048384726 לפני חודש
13. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא מתלמד לפני חודש
14. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא אירית לפני חודש
15. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא רץ לפני חודש
16. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא סנטו לפני חודש
17. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא חגית לפני חודש
18. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא דן סתיו לפני חודש
19. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא צילה לפני חודש
20. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא בר לפני חודש
21. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא לי יניני לפני חודש
22. קוצר רוחו של הלב / סטפן צווייג קוצר רוחו של הלב. שטפן צוייג... המשך לקרוא כרמליטה לפני חודש
23. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא Mira לפני חודשיים
24. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא לי יניני לפני חודשיים
25. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא רץ לפני חודשיים
26. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא אפרתי לפני חודשיים
27. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא יובל לפני חודשיים
28. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא נתי ק. לפני חודשיים
29. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא בר לפני חודשיים
30. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני חודשיים
31. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא אירית לפני חודשיים
32. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא אנקה לפני חודשיים
33. אגדת ברונו ואדלה / אמיר גוטפרוינד אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפ... המשך לקרוא חני לפני חודשיים
34. רקמת סתיו / טרו מימוטו ספרות יפנית. אמת מהודקת של מ... המשך לקרוא אלישבע לפני חודשיים
35. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא רץ לפני חודשיים
36. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני 3 חודשים
37. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא סוריקטה לפני 3 חודשים
38. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא חני לפני 3 חודשים
39. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא עמיר ש. לפני 3 חודשים
40. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא בת-יה לפני 3 חודשים
41. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא סנטו לפני 3 חודשים
42. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא לי יניני לפני 3 חודשים
43. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא מחשבות לפני 3 חודשים
44. זעם / סרחיו ביסיו לרוב כשאני כותב אני אף פעם ל... המשך לקרוא סדן לפני 3 חודשים
45. ימי הנטישה / אלנה פרנטה לפעמים לקרוא ספר יכול להיו... המשך לקרוא מירית לפני 4 חודשים
46. גטסבי הגדול / פרנסיס סקוט פיצג'רלד תמיד סקרן אותי הספר והסופר, ... המשך לקרוא מענדי לפני 5 חודשים
47. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן הספר דויד גרוסמן מלווה את ע... המשך לקרוא michalro לפני 5 חודשים
48. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן הספר דויד גרוסמן מלווה את ע... המשך לקרוא כרמליטה לפני 5 חודשים
49. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן הספר דויד גרוסמן מלווה את ע... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 5 חודשים
50. סוס אחד נכנס לבר - פרס מאן בוקר הבינלאומי 2017 / דויד גרוסמן הספר דויד גרוסמן מלווה את ע... המשך לקרוא סנטו לפני 5 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ