1. עבדים לאינטרנט

הם פסיכים, בטוח הרופא.
הזוג הצעיר מגיע למיון כשהוא מתפתל מכאבים חזקים בבטנו.הוא מציג בפני הרופא את חברתו.
היא שולפת מצלמה המחוברת למכשיר סלולרי ומכוונת אליו.
'מה את עושה'?
'דוקטור, אנחנו מנציחים את עצמנו מול 800,000 העוקבים שלנו 24/7 ואתה בשידור חי'
הרופא מרגיש לא נוח אבל מבליג, כרגע. למה הוא צריך ש-800,000 איש יצפו בו מטפל
בגבר, בודק אותו, מציע את הטיפול הכי נכון לרגע זה.
היא מתעקשת ומעבירה את המצלמה בין הרופא לבן זוגה.
שיהיה. עוד זוג מכורים בעולם המודרני שאיבדו את שפיותם.
אבל....
לא, לא לא...זה כבר פסיכי!
'אפשר לטפל באנטיביוטיקה אבל זה לא לאורך זמן. אני מציע ניתוח מיידי כאפשרות הטובה ביותר'.
הגבר מתפתל מייסורים ו'חכה דוקטור, העוקבים שלנו צריכים להצביע'....
????
שני האהבלים האלה נותנים לעוקבים להחליט עבורם!! החלטה רפואית שחייו אולי תלויים בה, לא איזה בגד לקנות!
'דוקטור, תבין, עד לפני שנה גרנו במכונית. עכשיו אנו מסודרים. יש לנו הסכם,ברית עם העוקבים.
אנחנו חייבים לציית להחלטה שלהם'.
ההחלטה מתקבלת. 85% מתנגדים לניתוח. הרופא מתפוצץ.
"הם לא מבינים כלום ברפואה! אתה רוצה להפקיד בידיהם את חייך?"
'מצטער, דוקטור, הם מחליטים'.
'הגענו למליון עוקבים!' היא צוהלת.
'ההכנסות שלנו יעלו'! מאשר בן זוגה בשמחה.
הפסיכיאטר של בית החולים נאלץ להתערב.הוא והרופא מטכסים עצה בחוץ.
'אל תגיד לי שהם שפויים' אומר הרופא.
הזוג עומד בסירובו כשהוא מתייסר בכאב. ככה החליטו העוקבים ואסור להמרות את פיהם.
הפסיכיאטר מחליט לדחוף לקצה את בחינת נאמנותם לעוקבים ואת תבונתם של האחרונים...

https://www.youtube.com/watch?v=0mfrJ9kHXOE

שיקגו מד, עונה 5 פרק 8
ואני רק סקרן אם זה אפשרי במציאות המטורללת של המכורים למדיה המודרנית.

נכתב לפני שנתיים ו-7 חודשים

2. סיום בשדה התעופה (אזהרת ספויילר למי שירצה לצפות ב'מרדף חצות')

מה בסך היה ג'ק וולש צריך לעשות...
להביא את רואה החשבון ג'ונתן מרדוקס ('הדוכס', ג'ון) ללוס אנג'לס עד יום מסויים בחצות,
לקבל את שכרו הנדיב ולפטור את משרד הערבויות מהוצאה ענקית שתמוטט אותו.
'מה הבעייה'? אומר בעל המשרד, אדי. 'התמודדת עם פושעים גרועים בהרבה, אלימים ובריונים. וזה, כולה רואה חשבון. הוא לא יירה בך.
תן לו מכה בראש עם צינור, תכניס אותו לשק ותגיע'
לא סתם הוא פונה לג'ק הידוע כצייד ראשים טוב המכיר כל טריק מלוכלך בעסק והיה בעברו שוטר מנוסה.
חפיף...(חושב ג'ק). נתפוס את הבנאדם, נביא אותו הביתה ונסגור עניין, 100,000 דולר ליום-יומיים עבודה. מה רע.
הוא גם רוצה לפרוש, לעשות את המכה ולעזוב את העסק המסריח הזה.
מה שג'ק לא מביא בחשבון, לאחר שאיתר את הדוכס הרחק מהבית....
שרואה החשבון ייתקף פאניקה במטוס ('הדברים האלה נופלים!') והם ייאלצו לעלות לרכבת.
ואז...הטירוף מתחיל באמת.
אדי הערמומי מפעיל את מרווין, עוד צייד ראשים.
ה'דוכס' עבד בשביל המאפיה ויש לו חומר לוהט עליהם, וזו כמובן לא מוותרת ורודפת אותם עד חורמה.
הבולשת הפדרלית תבחש גם היא בקדירה.
והכי גרוע- ג'ק וג'ון הם הכי שונים זה מזה,
מטריפים אחד את השני במה שהיה צריך להיות 'זבנג וגמרנו' והופך למרדף מטורף חוצה יבשת.
אבל הרפתקה משותפת יכולה גם ליצור חברויות לא צפויות ולקרב ניגודים.
ואיזו פרידה...
סרט נפלא, אחד הטובים בשנות השמונים.

https://www.youtube.com/watch?v=L1Ky4v322Ag&t=33s


https://www.youtube.com/watch?v=w19XRFnxQ-E


https://www.youtube.com/watch?v=soybHCLNx6Q

נכתב לפני שנתיים ו-7 חודשים

3. מחצית שנייה (היה אמור לעלות לפני חצי שנה...)

תחילת המחצית השנייה לעשור השביעי לחיי.
ויש הרהורים. בכל זאת הבנאדם מהלך על הפלנטה 65 שנה.
23,725 יום. 569,400 שעות. איך מסכמים את זה?
צבא, השכלה, טיולים בארץ ובעולם (כולל ספורט אתגרי), משפחה בארץ ובחו"ל, ספרים שנקראו וסרטים / סדרות שנצפו ומאיזה התרשמתי או התאכזבתי. מוזיקה מועדפת. מקומות בהם גרתי, למדתי ועבדתי בארץ וטרם הגיעי לישראל, ילד בן 7. אבל אלה פרטים.
זמנים טובים וקשים (כמו לכולנו).
חוויות שנחרתו וכאלה שהייתי מעדיף למחוק מזכרוני. הישגים ופאשלות.
זכרונות ארועים משמעותיים במדינה (ששת הימים היה הראשון).
מי האדם או יותר מאחד שאני מעריך (חוקר מדעי ואדם משכמו ומעלה) ומתעב (שכן ארור, מצידי שימות מחר). למי אני מתגעגע (דודה אהובה).
דברים שמזדהה איתם וכאלה שלא. פרות קדושות ששחטתי ויש כמה.
בגיל 28 עברתי סדרת בחינות לקביעת יכולות והתאמת מקצוע. בסופו של דבר שאלה הבוחנת 'איך אתה רואה את עצמך עוד 10 שנים?'.
'בן 38'. רבאק, מניין לי לדעת? מי באמת יודע מה יהיה עוד עשור. ובדיעבד חיי פנו למסלול שכלל לא דמיינתי כולל עבודה ומעבר לעיר אחרת.
ולפני תריסר שנים עוד מעבר משנה חיים.
ועכשיו? "בן 75 או בעולם הבא".
ולפעמים הרהור- כמה זמן נותר לי ומה לעשות בו? לא יודע לראשון; לקרוא, לכתוב ועוד לשני.
טיולים בעולם הפסיקו לרתק אותי. מה שאני יודע הוא שהמוות לא מזיז לי ולא מפחיד אותי. הפחד מהמוות נראה לי תמיד כל כך לא מובן ולא רציונלי. נמות, ודי.
החשש הוא האם וכמה אסבול לפני שאעוף מכאן ואצטרף לכמה וכמה בני משפחה, כמה מבני כיתתי ומכרים לעבודה שכבר התחפפו.
הייתי מנקז לשני מילים- אין חרטות.
לא על בחירותי. לא על מה שעשיתי ומה שלא.
לא מאמין בחרטות. מה שנעשה אי אפשר להחזיר לאחור.
מה שלא- עדיין יכול להיעשות, ואם לא- אז לא.
ועל מצבתי – אם תהיה, לא מאמין בטקסיות סביב המוות ועדיף לטעת עץ שזה גם סביבתי יותר ולא עוד חתיכת אבן – שייחרת (מתחת לשמי):
נולד, חי, מת.
Country roads, take me home.

וזהו. אה, ובהלווייתי- אם תהיה, באמת שלא מזיז לי- שינגנו את שירו המופלא של ג'ון דנוור , מתוכו השורה לעיל והאהוב עלי ביותר.
https://www.youtube.com/watch?v=1vrEljMfXYo

נכתב לפני 3 שנים ו-8 חודשים

4. ההלם (מבוסס על מקרה אמיתי, לא משנה מי ומתי)

התעורר במקום זר מרגיש במעומעם שכוב על מיטה.
האורות מעליו סינוורו, כאב הראש המפלח שהטריף אותו היה הכי גרוע.
הרגיש נורא. תלוש, מעורפל, לא ממוקד. לעזאזל...מי, מה, למה ואיפה...קיבינימט. איזה נאחס.
"איפה אני"? שאל את המדריך שעמד לידו ונראה מבולבל לא פחות כשאמר "במיון" ונקב בשם המקום.
היחידה בה שירת היתה במרחק לא גדול מבית חולים מרכזי.
"למה"? לימים לא זכר מה ענה אם בכלל.
'איפה הציוד שלי'? הרהר.
'למה אני כל כך לא מאופס'?
'מה, ל-ע-ז-א-ז-ל, קרה לי'???!!!
לא עישן או שתה. בריא חוץ מהצטננות ושפעת פה ושם. כעת בקורס קרבי ובכושר מעולה.
מאחוריו מסעות מאומצים של קילומטרים בחגור מלא.
אז ל-מ-ה הוא כאן מחוק לגמרי בלי מושג איך הגיע? שאל את עצמו בעד הערפל.
אחות או רופאה ניגשה למיטתו, מבטה מביעה הזדהות עד כמה שיכול היה לראות במצב בו היה.
"איך אתה מרגיש"?
"חלש מאד, מה קרה"?
לימים זכר דברים מסויימים מאותו יום בבירור ובהם שאלות ובדיקות שגרתיות
ופחות או יותר הסבר ראשוני שלא באמת נקלט אצל בן 20 במצב בו היה.
משפחתו וחבריו נדהמו כשהתקשר שמחים שלא פציעה קשה או משהו אבל בכל זאת....
באותו רגע רצה שהתרופה תעשה את שלה, מישהו יכבה את האורות הארורים ולישון שנה.
והמסע החל. בהצלחה, חבר.
ועם הזמן למד להשלים ולקבל את המציאות גם כשלעתים מצא עצמו במקום קשה ורע.
למד לחיות עם הטיפולים ומגבלות מסויימות לזמן מה כסוג של רע הכרחי.
לפעמים שאל את עצמו-למה אני? ואין תשובה.

נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים

5. אח, אחות וירושה-תסריט שונה משכתבתי בעבר.

מונולוג של האחות שירשה הכל-
"זה לא הוגן, הוא עשה כל כך הרבה למענם והיה שם כשהיו צריכים אותו.
בואי נודה, היה לי נוח. נכון, עובדת משרה מלאה ואם לשלוש והוא רווק ויחסית גר קרוב יותר אבל....מדובר בהורים. והם היו ההורים שלי באותה מידה שהיו של יניב. גם הוא עובד קשה ולא קל לו.
היה נוח לתת לו לעשות ולהקריב, הייתי צריכה להיות שם יותר עבורם ועבורו.
כמו בחג שהיינו יחד, הזדמנות עבורם לראות את הנכדים כשאבא הרגיש רע ויניב החיש אותו למיון וישב לידו שני לילות ואני ישבתי עם אמא בבית-לא רצינו לגרור אותה לבית החולים-ובאותו ערב חזרתי עם הילדים הביתה והוא התקשר אלי רותח...'לא מתאים לי, אחות גדולה'..(כך קורא לי מגיל צעיר כשהוא עצבני)...
וזה אחרי שהם מימנו לי חצי דירה...
בואי נודה -אם המצב היה הפוך הייתי רותחת ונוטרת לו, חושבת שהוא אגואיסט עלוב ובחר בדרך הקלה.
לא הייתי בסדר, אני מודה בפני עצמי ומכה על חטא, יניב כועס ובצדק, אני מבינה אותו. כבר שלושה חודשים לא שמעתי ממנו מילה ולא ראיתי אותו מאז השבעה והקראת הצוואה....שתי דירות בהרצליה הן לא עניין של מה בכך. נכון, כוונת ההורים היא שהן בסופו של דבר לילדים כדי שלא ייאלצו להשתעבד למשכנתא עשרות שנים לכשיתבגרו וקיבל סכום נאה של חצי מיליון שקל.
אני לא יודעת אם הוא כועס יותר על כך שירשתי את רכושם-הוא מבין שזה לילדים בסופו של דבר-או על כך שלא הייתי שם די הצורך בשבילם ובשבילו. שהוא נשחק, הקריב ושילם מחיר שאני לא. האם הוא כועס על ההורים שלמרות כל ההקרבה שלו הוא קיבל רבע ממני...לי יש 3 דירות ולו אין ולו אחת, תכלס. ברור לי שהוא כועס עלי כבר שנים והוא צודק, אני צריכה להיות ישרה עם עצמי. אני לא מאמינה שהוא כועס עלי בגלל הצוואה, אני לא אחראית לה....
אבל..מגיע לו, בואי נהיה הוגנים. וזה לא עניין של למרק את המצפון בלבד אלא הגינות. באמת מגיע לו.
אני לא בטוחה מה נכון לעשות. למכור דירה ולהתחלק בכסף או לתת לו כל הסכום?לא. לא מוכרים דירה אם לא ממש חייבים.
לתת לו דירה? אולי, ואז מה עם הילדים? לדאוג לדיור ל-3 ילדים בארץ הזו זו משימה כבדה.
להשכיר אותן –ממילא אעשה את זה-ולתת לו סכום יפה מההכנסה, הוא יוכל לקנות דירה בכסף שקיבל ולשלם משכנתא בכסף שאתן לו. הוא בדק ויש לו זכאות.
אולי אשכיר לו אותה במחיר ממש סמלי.
נמצא פתרון בסופו של דבר.
אבל קודם אני רוצה שיסלח, שאחזור להרגיש שיש לי אח. שיש לילדים דוד, הוא היחיד, משוגע עליהם והם מטורפים עליו. וכעת הנתק הזה קורע אותו מעליהם...הוא חסר בחייהם, במיוחד לגלי הקופצת עליו באושר כשהוא בא. רק בת ארבע ושואלת לפעמים בדמעות 'אמא, איפה דוד י-ניב'? ואני נקרעת...
וזה רק אנחנו נגד העולם...
אתקשר אליו מחר ואני יכולה רק לקוות...."

נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים

6. הטיסה שלא היתה והישרדות

(מבוסס על הסרט "קפריקורן 1" שאהבתי)
הוא שרד את הבלתי אפשרי ונגד כל הסיכויים.
כמה ימים במדבר לוהט ללא מזון ופחית מים,נרדף על נפשו בידי שני מסוקים.
סיכוייו להישאר בחיים היו אפסיים במיוחד לאחר שאיבד את אקדחו.
היה עליו לגייס את כל יכולותיו ואימוניו כטייס ואסטרונאוט למטרה אחת-לאלתר, להישאר בחיים.
הוא ושני חבריו למסע שתעו כמוהו במדבר נרדפים בידי אנשים עתירי כוח וממון שהיה להם הרבה מה להפסיד אם אחד מהם ישרוד את בריחתם מהבסיס הצבאי הנטוש ויספר לעולם את האמת-הטיסה המאויישת למאדים לא היתה ולא נבראה.
פייק ניוז.קשקוש.
לא נחיתה ולא בטיח.השידור שהועבר לעולם בזמן אמת היה שקר ענק ומבויים היטב כמו גם החללית שנשרפה באטמוספירה בחזרה לכדור הארץ בשל תקלה.
מבחינת העולם שלושתם מתים.
אבל...העיתונאי החוקר שנשאב לעניין- אחרי שחברו הטוב העובד בנאס"א מדווח לממונים עליו שמשהו לא נראה בנתונים הטלמטריים ונעלם כלא היה קיים מעולם לאחר שחלק עימו את חשדו- מחבר פיסות מידע לא הגיוניות ובלתי אפשריות ולאחר שמכוניתו שלו מחובלת, יריות מחטיאות אותו ובמזל הוא נותר בחיים ומופלל באחזקת סמים שנשתלו בדירתו-ברור לו דבר אחד-משהו מסריח לשמיים- ויוצא לחיפוש כמעט חסר סיכוי.
קולונל ברובייקר שורד את המרדף הקשה שחבריו לא שרדו וניצל בדרך מקורית ונגד כל הסיכויים לאחר שהעיתונאי שמתגלה כמלאך הגואל שלו מאתר אותו ברגע האחרון..
https://www.youtube.com/watch?v=uqL6rLktocA&t=125s

נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים

7. מכתבה של ישראלית בחו"ל לחברת ילדות בארץ-התחבטויות

" למה עשיתי את זה"
כך נפתח מכתבה של יעל .
"מצד אחד, נהדר כאן. זמן קצר לאחר הגעתי סומנתי ככוכבת הישראלית, ילדת הפלא החיפאית, מטאור. בית מדהים וענק במושגינו קרוב לעבודה-המילגה מממנת- טיפוסי לאזור מבוסס כזה בארה"ב. תנאים מעולים, המענק מאפשר לי חיי רווחה שבישראל לא יכולתי לחלום עליהם.
המחיה זולה, בעלי מקצוע לא מנסים לעבוד עליך, המוכרת בחנות תמיד תאחל בחיוך have a nice day
נהגים לא צופרים בעצבים אם את לא זזה ברמזור שנייה אחרי שהאור התחלף.
הרחובות נקיים, אין דבר כזה להשאיר את שקית האשפה ליד הפח.
תחילה הייתי מסוחררת, באופוריה. הילדה החיפאית בלב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מכל בחינה אני צריכה להיות בעננים. עוד שנה אוכל להישאר כאן בעמדה בכירה, משכורת ואופציות, תנאים מפליגים ולא יהיה לי קשה למצוא עבודה בארץ אם אשוב. בינתיים יכולה לחסוך הרבה.
אבל יקירתי...
הייתי צריכה להתרגל לאוכל התפל שונה כל כך משלנו. לקפה הדלוח.
חסרה לי הסחבקיות הישראלית. ה"אהלן, מה הענייניים".
האמריקאים קורקטיים, מנומסים, אדיבים. יחזיקו את הדלת פתוחה עבורך, ישאלו אם הם יכולים לעזור, מה אני יכול לעשות למענך, כשנכנסתי לבית באה אלי שכנה לברך אותי בתור the new kid in town....
ראיית העולם שלהם נאיבית-טובים ורעים, בוקרים ואינדיאנים. הם לא מסוגלים להבין את הסכסוך המקומי שלנו ו"פשוט תדברו". יש איזו אווירה אנטי ישראלית בקמפוס. אנחנו הכובש הרע ומכונת המלחמה והם האומללים המדוכאים. זה הציק לי,עכשיו מתעלמת, תנו לכלבים לנבוח...ממילא לא אשכנע אז לשם מה?
מדהים אותי כמה מקובל כאן ללכת ל"שרינק" כאילו שכל כך רע להם, במקום להתמודד. כולם באיזה משבר, רוצה לדבר על זה? ואולי באמת רע להם?
שומעים בחדשות הרבה על אלימות. לכל סוג אלימות יש שם, road rage למשל ומנסים להצדיק בילדות הקשה, גזענות, חוסר הזדמנויות. לפעמים נדמה שלעבריין יש יותר זכויות והבנה אליו מאשר לקורבן. כל כך קל להשיג נשק ומדי פעם מזעזע טבח המוני את האומה אבל שינוי לא קורה. ככה זה כשהתיקון השני לחוקה- זכות לשאת נשק- קדוש. בארץ זה לא קורה.
לא יזרקו רמזים "בקרוב אצלך" ו"מתי יהיו לי נכדים ממך"? לא נכנסים לך לעצמות.
כאן שנתיים ועדיין חשה זרות.
הנחמה האמיתית היא ג'פרי, שכן אלמן ללא ילדים מבוגר ממני במעט. ראש פתוח, גבר מושך, חביב, משכיל, הומור בריא. ראה עולם, לא משחק את האמריקאי התקין פוליטית-צרה בפני עצמה- אומר את מה שיש לו ישר ולעניין, בכמה מובנים מזכיר לי את עמי. אנו יוצאים מדי פעם, מבלים שעות וממש טוב לנו. קורא לי "הישראלית היפה שלי" בחיוך... מקסים.
אבל... הוא לא עמי, אין מה לעשות.
אני מתגעגעת אליו כל כך. עם ההבדלים בינינו הוא הגבר שאני עדיין אוהבת.
מתגעגעת לצבריות ולשורשיות שלו, לחיבוק החם והמעניק, להומור, אהבתו למשק למרות שאינני בטוחה כלל שזה אורח החיים שיתאים לי. מתגעגעת למהות שלו. למי שהוא. מרגישה שהוא משלים אותי, החצי השני שיוצר מאיתנו שלם. ממש עמי ותמי...מתגעגעת לשבתות במושב, לאוכל, לחום שלו, לדברים קטנים כמו ללכת יחפה בבוקר ללול לאסוף ביצים.
אמא שלו... נו...יאכנע מעצבנת וקרציה אבל אני מאמינה שאם היינו יחד הייתי מעמידה אותה במקום בסופו של דבר.
מדברת הרבה עם ההורים והאחים בסקייפ אבל זה לא כמו להיכנס לאמא הביתה, להכין לנו קפה, לפרוס עוגה ולשבת במטבח וסתם לקשקש, לרכל, אמא ובת.
לפעמים אני תמהה מה היה לולא קיבלתי את ההזדמנות הזו. התמחות באוניברסיטה אחרת, אולי חברה פרטית. יש לי מה להציע. אולי אירופה, משם הביתה זה כמה שעות טיסה.
אולי לימודים ועבודה בתל אביב.
אני חוששת. חוששת שהוא לא יחכה.
השנה תסתיים, אני יודעת ותמיד אוכל לשוב.
בינתיים הגעגועים מכרסמים. ושב ושוב אני שואלת את עצמי האם עשיתי נכון, מהרבה בחינות ברור לי שכן.
אבל יש לי חוסר ענק.
טוב לי כאן, אבל יש גם מועקה.
מקווה בקרוב להגיע לחופשת מולדת ולראות אותך, יקירתי."

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים

8. חייל בולדוזר (סצנה שנחרתה בזכרוני מ"טירונות")

"אתה תעבור את הקיר הזה" התעקש המ"פ של טירוני גבעתי.
"אבל אני לא יכול!!!"
החייל המסורבל וגדול המימדים היה מיואש.
שוב ושוב ניסה לעבור את הקיר במסלול המכשולים,הציוד מקשה עליו עוד יותר.
רץ ו...לא.פשוט לא.שוב ושוב.
מה שקצינת החינוך הגופני לא הבינה כי מבחינת ה-מ"פ שלכל הדעות הינו חייל מעולה-
מעבר הקיר אינו העניין.
כולה קיר מחורבן.
העניין הוא ביצוע המשימה ולא משנה איך.חייבים לבצע.זוהי חיילות אמיתית.
"אתה תגור פה,תאכל פה,תגדל את הנכדים שלך..."
מאוחר יותר באותו ערב חזר המ"פ לשטח האימונים והחייל שהחל מתמקם הצדיע לו.
"אבל המפקד, איך? איך אני עובר את הקיר"?
המ"פ המהורהר אמר..."אני רואה שלוש אפשרויות-מעליו, מתחתיו או דרכו".
והחייל המסורבל שכונה בפי כולם 'גוליבר' בעל כוח רצון של בולדוזר..
מצא איכשהו פטיש ענק והחל חובט בקיר.
מכה,עוד מכה..עוד אחת...שוב ושוב והקיר נכנע בהדרגה לעיקשותו של הבולדוזר האנושי.
כוח הרצון של החייל המתנשם והמזיע שהחליט ללכת עד הסוף היה חזק מהקיר...
מתפורר,נשבר,מתפרק...עד שנוצר חור ענק שהחייל עבר דרכו.
המשימה הוכתרה בהצלחה!
הקיר נוצח.כוח הרצון גבר על מכשול בטון.
(מדקה 6)
https://www.youtube.com/watch?v=rqTkw2XYfU8&t=387s

נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים

9. החגורה

הוא לא הצליח להגיע להחלטה שהיה שלם איתה, או לפחות הפחות גרועה.
אחרי שנות אימונים מפרכים זכה לחגורה החומה והדרגה הבאה היתה חלום, משאת נפש שלו ושל אמני לחימה בכלל.
חגורה שחורה. צירוף מילים שעורר בו התרגשות, תחושת ניצחון. הרגשה עילאית. אולי בעתיד דרגת דאן ואפשרות להדריך .
הדרך לא היתה קלה. הוא למד קרב מגע 8 שנים, אהב את הענף, התמיד והצטיין וכעת החגורה השחורה נראתה קרובה. אבל האימונים הארוכים גבו מחיר בצורת פציעות מתרגילים שביצע שוב ושוב, מכות שספג, שרירים מאומצים עד קצה גבול היכולת, גידים שעמדו במאמץ קשה, חבלות וכאבים כתוצאת כל אלה ושתי אצבעות שבורות שהתאחו בצורה סבירה.
ומעשה שטן, כחודש לפני הבחינה תאונת דרכים שהובילה לנזק קל בחוליות ואישפוז בן שבוע.
ההנחיות שקיבל מרופאו היו ברורות. לא להתאמץ מדי.
"אל תעמיס מדי על עצמך. מאמץ מוגזם עלול לגרום לנזק קבוע או כאבים לתקופה ארוכה"
"דוקטור, אני בפני המבחן לחגורה שחורה, אם אפסיק עכשיו..."
"אני לא יכול להחליט במקומך ומחוייב כרופאך לומר לך את ההשלכות. אני מניח שמדובר במאמץ לא קל והנזק יכול להיות חמור. הפגיעה בחוליות מסכנת אותך ומצבך הכללי אינו טוב. אתה סובל מנזקים שעלולים להחמיר "
פנה לרופא ספורט שאישר את האבחנה.
וידע היטב שאין שום ערובה שיעבור את הבחינה וייתכן שיצטרך לגשת שוב.
הוא נקרע בין האפשרויות. הדילמה היתה אכזרית.
החגורה השחורה, משאת נפש. פסגת ההישגים של אמני לחימה.
מול כאבים, נזק קבוע אפשרי. הוא היה בן 32 ולפניו שנות חיים רבות. הוא ניסה לחשוב קדימה-רואה את עצמו בן 50-60- אולי סובל כאבים ומגבלות עשרות שנים ולשם מה? כמה תהיה חשובה לו הדרגה אז? אז סבבה, זכיתי לזה אבל באיזה מחיר?
התהפך על משכבו לילות ושנתו נדדה.
הוא ניסה להתאמן מעט אך הכאבים היו קשים. נטל משככי כאבים אבל ידע שזה לא הפתרון אלא פלסטר. הוא גם לא רצה להתייעץ עם חברים וקרובים יודע שכל אחד ימשוך לכיוונו וההחלטה היא שלו.
המדריך הבכיר אמר לו כי הוא מוכן להתחשב במצבו ולהתאים את רמת הבחינה אליו במידת האפשר, ושיש גבול לגמישות וכמה הוא יכול להקל עליו ועדיין יהיה מאמץ לא קל.
לא היה אחד מאלה שאומרים "יאללה, מה שיהיה –יהיה" או "הכל מלמעלה" והבלים דומים אלא אדם רציונלי, מחושב ושקול.
הוא דחה את הבחינה, לא מסוגל להחליט עד שקיבל הודעה שעליו להגיש מועמדות עד תאריך מסויים או שלא יוכל לגשת לבחינות. הוא היה חייב לקבל החלטה.
ולבסוף החליט בלב כבד, מרירות ותחושת החמצה שקרעה אותו רגשית להפסיק את האימונים ולוותר על החגורה, חש שהמחיר כבד מדי.

נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים