1. שלגיה

קטע שאני רוצה לשלוח לתחרות, בבקשה תגיבו!

חייכי את החיוך המפורסם שלך, את מקסימה,״
ליסה מהנהנת בפנים רציניות. החוצץ היחיד בינה לבין אלפי האנשים הממתינים לה הוא וילון כבד, עשוי קטיפה אדומה.
היא שומעת את קולו של המנחה מציג, בזו אחר זו, את המתמודדות האחרות. היה ברור שהיא תנצח. הקהל שהצביע בעבורה הכיר אותה מהופעותיה בסרטים, ומהפעמים הרבות בהן זכתה בתחרויות יופי שונות.
שיערה השחור, עורה הצח כשלג ועיניה הגדולות תרמו לה רבות בהשגת התפקיד הראשי בסרט ״שלגיה״. היא זכתה, היא ולא אחרת, והיא צריכה להיות המאושרת באדם.
והם מחכים. מצפים ל״שלגיה״ המאושרת, שתצעד אל קדמת הבמה בחיוך קורן ועיניים בורקות. ליסה מחייכת על במות, ושטיחים אדומים. ליסה גורמת לעולם לבכות איתה כשהיא בוכה, ולצחוק איתה כשהיא צוחקת. ליסה אהודה על אלפי אנשים בעולם כולו. לפעמים, ליסה רק רוצה לנוח מכל ההמולה שסביבה.
היא עוצמת את עיניה, והמסך עולה באטיות. האור המסנוור חודר דרך עפעפיה, והיא מרגישה איך אלפי עיניים ננעצות בה. צווחות ושריקות מקדמות את פניה, וקול מחיאות הכפיים מחריש את אוזניה. במקום לחייך אל הצופים, ליסה מצמידה את כפות ידיה לאוזניה בחזקה, ומחכה שהרעש ישכח. כשכולם משתתקים, ומביטים בה בתמהון, היא מסירה את ידיה מאוזניה באטיות, ופוקחת את עיניה. היא מתקדמת בחינניות טבעית לעבר המיקרופון.
״אני רק בת שבע,״ היא אומרת, ורצה אל מחוץ לאולם.

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

2. לעולם

והוא ישב שם, חסר הבעה, הבד השחור מסתיר אחת מעיניו.
והוא יראה כל כך ריק, ודמעותיו ייבשו, ושיערו הזהוב יאבד את כל ברקו. ועינו האחת תבהה בעולם בתהייה אין סופית, במחשבה על העתיד, בחלומות בהקיץ.
וכל שירצה יהיה רק לישון. לעצום את עיניו, להשען על כר נוח, ולשקוע בהזיות וטירוף חושים בחלומותיו.
וגופו יעמוד איתן מול כל פגע וסערה, וכשתשכח, והוא ישאר לו לבדו, יקרוס על הרצפה, בעין בוהה, ופיו פעור קמעה.
וכשאיש לא ישמע, יילל ביבבה. וגרונו ישחק עד תום מתפילותיו אין קץ. וכשיגיע העת לומר מילה, לספר סיפור, רק קול דקיק יבקע מפיו, וליבו ישאר אטום.
אך התקווה לאדם שיעמידו על רגליו לא נגוזה או נעלמה. היא עוד נטועה אי שם בקרקעית, באדמה. וכשהוא פוגש בעיניה, זוהרות ביופיין, לוחשות לו מילים שאינן נאמרות, גדולות ומלאות שמחה ועצב, הוא יאזור אומץ ואת שארית כוחותיו, ומילה אחת יאמר לה, מילה שיאהב.
והיא תחייך בבושה, לחייה יסמיקו, והם לא יאמרו עוד מילה בעניין. ואיש לא יגיד, רק חרש חרש ילחשו, שזוהי האישה וזהו האיש, והם לעולם, לעולם יאהבו.

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

3. The crazy ginger one

בשמלה תכולה מקושטת תחרה, צמותיה הבהירות מונחות בקפידה בחזית גופה ופיה החיוור קפוץ היטב, צעדה אנג׳לה בשביל האבנים לעבר הנדנדה. היא התיישבה עליה בזהירות וטילטלה את רגליה בעדינות קדימה ואחורה. איש לא עבד בגינה באותו הרגע, ושקט גמור שרר במקום. לפתע נשמעו צעדי ריצה רמים, הולכים ומתקרבים, ואנג׳לה ראתה בעיניה התכולות דבר מה אדום ונרגש מתקדם לעברה. מולה הופיעה ילדה, בת גילה לערך, פניה העגולים מכוסים נמשים, אפה סולד, צבע שיערה כצבע האש הבוערת באח, ועיניה הזהובות מלאות התרגשות. ״בואי!״ קראה לעבר אנג׳לה בחיוך רחב, שחשף שן חסרה בקדמת הפה. הילדה שלחה את ידה השמנמנה לעבד ידה של אנג׳לה ומשכה אותה אחריה. הילדה רצה בטירוף חושים, רגליה היחפות נחבטות באדמה ברעש. אנג׳לה הרגישה שהאויר סביבה משתנה, נעשה דחוס יותר ויותר. סביבה נבנו אט אט מגדלים מתוך ערוגות הפרחים, מתרוממים אל על. הן רצו בסמטה מלוכלכת, עכברושים התרוצצו בין רגליהן, והן דרכו לא פעם בשלוליות גשם עכורות. אנג׳לה לא הבינה מה קורה סביבה. היא תהתה מי הילדה הזו, שהופיעה ככה פתאום בגינתה, ואיך הגיעה לפתע לסמטאות העיר הטמאות. היא ניסתה לשחרר את אחיזתה של הילדה בידה, אך זו לא הרפתה ולו מעט, והמשיכה לרוץ אל הלא נודע. היא פנתה מספר פעמים, ואז האטה לכדי הליכה מהירה.
״מי את?״ דרשה אנג׳לה לדעת, אך הילדה לא השיבה. ״מי את? מה את רוצה ממני? אני דורשת שתחזירי אותי הביתה תיכף ומייד!״ קראה אנג׳לה, קולה נעשה צייצני ונוזל חמים זלג על פניה. הילדה סובבה את ראשה.
״ששש!״ היא הצמידה את אצבעה המלוכלכת לשפתיה האדומות, עדיין מחייכת. היא פנתה שוב קדימה והחלה לרוץ לעבר קצה הסמטה. אנג׳לה התחככה בקירות החומים של הבניינים. רחש עלה מקצה הסמטה, ואט אט הפך לצלילים - הלמות פרסות הסוסים על הרצפות, חריקת גלגלי הכרכרות, קריאות הרוכלים אל העוברים ושבים. אנג׳לה הרגישה סוף סוף שמשהו נעשה הגיוני בין כל התוהו ובוהו. היא הופיעה באמצע עיר הומה, ביחד עם ילדה אדומת שיער ונמרצת שלא מוכנה לענות על אף אחת מהשאלות שלה. הכל סביב היה כה מלוכלך, ולא היה איש בסמטאות מלבדן, אבל היא ראתה מרחוק שלט גדול על אחת הכרכרות, בו נכתב במפורש: ״כרכרות לונדון״. היא לא הספיקה לתהות איך הגיעה מאחוזתה ביורקשייר ללונדון הבירה בריצה קלה, כיוון שרגלה נתקלה במרצפת סוררת, היא איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה ארצה בחבטה. ראשה כאב מהנפילה, ולאחר מכן כאבו גם ידיה ורגליה. קולות העיר נעלמו, וכשפקחה את עיניה ראתה אישה מכוסת ראש ניגשת אליה. האישה עזרה לה לקום, ואנג׳לה זיהתה אותה כאחת המשרתות באחוזה. הסחרחורת שהיתה לה נחלשה, והיא נוכחה לדעת שנפלה לתוך ערוגת פרחים בגן האחוזה, לא הרחק מן הנדנדה. שמלתה התכולה היתה מוכתמת בבוץ, וכמה משרתות עזרו לה ללכת לכיוון דלת הכניסה. הן נזפו בה שוב ושוב על חוסר האחריות שלה, על כך שתיענש בחומרה, והיא רק הביטה לאחור, וראתה כתם בוער במרחק. ילדה אדומת שיער נופפה אליה ביד מלוכלכת, ואנג׳לה חייכה.

נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים

4. האם אינך

הצורך לאהבה על ידי אדם מסויים, הידיעה שהוא אחר לגמרי ממה שהוא נראה, אבל המשיכה חסרת המעצורים, ללא שום סיבה - המחשבה המחרידה שלעולם לא תאהבו, הרגע של קרבה שכל כך נחשק, ההיסוס בנגיעה והרתיעה בהחזרתה, הרצון העז להתקרב לאדם הלא ידוע, הסקרנות הילדותית לדעת עליו עוד ועוד, ההכרה בכך שמחשבותיך מוגזמות וחולמניות, אך הן אינן מפסיקות. איך תדע לאן ללכת בשביל כדי להגיע אל היעד המיוחל? האם האדם הזה הוא סיבה טובה באמת להפוך לאחד העם? האם אינך שובר כל הסכמה שלך עם עצמך? האם אינך מתאהב? האם אינך אתה עוד? האם אינך מנסה להרשים אותו אדם? האם אינך חושב עליו בכל רגע שבו ראשך פנוי לו? האם אינך מתאים אותו לחלומותיך? האם אינך רחוק כל כך מלהיות קרוב?
האם אינך?
ומה הקול המרושע שאומר לך להניח לו? ומה הקול העדין המפציר בך לדבוק בו? האם אתה חייב לבחור, או שמא עליך לתת לזה לעבור?
והאם הקנאה אכן שיחקה את חלקה? האם היא פרצה בך אחרי שינה כה עמוקה?

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

5. הגן של קראוס

אין מקום נורא יותר מהגן של קראוס. בגן החיות של קראוס אין חיות, יש חיות אדם.
בגן של קראוס יש כבר מאות שנים דיירים קבועים –
כלורמנדרה, הנקבה הטורפת שמוחזקת בשלשלאות ברזל, האהובה הנצחית,
רוסינדרס, הנקרא גם "המדמם",
פלינולאו, המשרת השחור ביותר ביקום כולו, חוזה העתידות בספר של הנצח,
ונוסיאולדו, בנו היחיד של קראוס, היורש המובטח.
קראוס שולט בחיות שלו, גם בפראיות שבהן. החיות הורגות יצורים חיים בכל היקום כולו, ומביאות אותם לגן המת, שם קראוס מחזיק בהם. קראוס יכול להשמיד את העולם ברגעים ספורים, בזכות חיות ה"מחמד" שלו.
קראוס אינו מפחד מדבר, אך קיצו נקבע לפני מאות שנים כקץ השנים והימים. לפי אמונת פלינולאו, לאחר העלמות העולם כולו, כל היקום כולו – ישאר רק נוסיאולדו, והוא יעצב לו עולם חדש, וגן חדש יווצר – גן החיות של נוסיאולדו.
כשפלינולאו קרא בפני קראוס את סוף היקום, קראוס סירב להאמין. חזיונותיו של פלינולאו לעולם לא משקרים, וכך גם ספרו, ספר העתיד, הספר שלעולם אינו נגמר. בספר כתוב שקראוס יביא את הסוף לעולם הזה, לכל היקום כולו. האמונה אומרת שאחר יביא את קיצו של קראוס, אך איש אינו יודע מי יהיה הקץ של קראוס, ומתי יבוא הקץ אל העולם.
בספרו של פלינולאו כתוב,
"במלחמת הגן,
כשהשמיים יפלו,
המחזיק בכוח הגדול יושמד.
כשיגיע קיצו של היקום להתקיים,
ויום הדין יעמוד בפתח,
יתגלו כל קלפי המשחק."
"וביום מן הימים, אמר פלינולאו, ״ביום מן הימים נביא זאת על עצמנו."
אך קראוס סרב להאמין שיהיה סוף לעולמו, סוף למעשיו, שיום אחד יגיע סופו.
הוא המשיך לשסות את אהובתו הנצחית בכל אלו שעלו על דעתו, והמשיך לשלוח את המדמם למשימות טבח.
פלינולאו חלק את כל סודות הספר עם היורש, נוסיאולדו, אך הסתיר מפני אדונו את הכמוסים שבהם. פלינולאו ידע שאם אחד יוכל לגבור על קראוס, יהיה זה בנו, ואם יתמוך בו – אולי יקח אותו איתו, אל עתיד העולם החדש.
וביום הדין, יום הקץ, ברא קראוס את הנורא מכל –
הוא הביא את האפוקליפסה, את יומו האחרון, את יום הדין.
הוא הביא בכוחותיו,
את הסוף.
העולם רעד וכל היקום קרס.
קראוס חשב שהביא את הסוף לעולמנו, אך לא רצה להבחין בסופו הקרב.
כוכבי שביט הגשימו את תחילת הנבואה, נבואת פלינולאו, בעת בו כלורמנדרה ורוסינדרס טרפו זה את זו. דם ניתז לכל עבר בגן, הגן השחור משחור, הפך לאדום עכשיו.
פלינולאו ראה את הסוף קרב, וסיפר את הסוד האחרון לנוסיאולדו – הספר נגמר. פלינולאו קרא את העמוד האחרון בספר שלעולם אין לו סוף, בספר העתיד. היקום כולו קרס באפוקליפסה מושלמת, הכל קרה בעת ובעונה אחת, ממש לפי הנבואה.
"ובעמוד האחרון," כך סיפר פלינולאו, "לא כתוב דבר."
נוסיאולדו תקף את אביו בכוחות אדירים, וזה השיב לו במלחמת אש. קראוס יצר את הגיהנום, קראוס יצר את השדים והמוות עצמו. קראוס לא פחד מדבר, שכן הוא עצמו ברא את הפחד. הוא היה הפחד. קראוס הכל יכול נכלא באש רותחת, האש שהוא עצמו ברא, האש שגבתה חיים כה רבים. שלשלאות הברזל שהתקין בידי המוות, כבלו אותו כעת.
נוסיאלדו שלח את המכה האחרונה, שאחריה נשאר רק דבר אחד –
הכלום.
האפוקליפסה נגמרה.
אך מנגד מחשבותיו של פלינולאו, גם נוסיאולדו עצמו לא נשאר. ולא נברא עולם חדש.
ברגע בו הושמד השאול והמוות, ברגע בו הכל נדם, ברגע בו קראוס נתפס מת בשלשלאות הברזל שלו עצמו – אז הגיע קץ הימים.
אז הגיע הכלום הגדול, זה שאינו נגמר לעולם, כי אין לו שום התחלה.
הכלום, זה שאין ביכולתנו לתאר, זה שאין אנו יכולים לדמיין אפילו, הכלום, הריק, החלל האינסופי –
הוא הגיע.
הוא הגיע, ועמו - הסוף.


הסיפור התבסס על הקליפ הבא:
*אזהרה: דם וכאלה. לא לבעלי לב חלש*
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=joEAb_y7ZYA

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

6. הפסקה

לא ערכתי אותו או משהו, מלפני חודשיים. כמה זמן לא כתבתי סיפור קצר...



היא ואני, שוכבים על החוף ומביטים בשמיים כשהם משנים צבעם מכתום ורדרד לכחול כהה. אני עוטף את ידה הקרירה בידי, מביט בשערה הפזור על החוף, לח ומלוכלך ממי הים ומהחול הזהוב. אני מביט בה בעודה עוצמת את עיניה, משב רוח קליל עובר והיא מצטמררת. אני בוהה בפניה שעה ארוכה, עד שהיא פונה לכיווני ופוקחת את עיניה. עישוניה מתרחבים ברגע, ומבטה נראה שובב. על פניה נמתח חיוך עדין והיא מקרבת את פניה לפנייעד שאפינו מתחככים זה בזה. ריח עדין של בירה אופף אותה, מרוחק אך גם בנמצא בו בזמן. אני מניח את ידי על מותניה ומלטף קלות את גבה. היא מניחה את שפתיה על שפתיי, ואני מרגיש ברכותן ובחמימותן. השמיים כבר החשיכו לגמרי מעלינו, והיא מביטה אל הכוכבים. אור הירח משתקף בעיניים הירוקות, והיא מביטה בו בכמיהה. היא תמיד אהבה את הלילה, הקרירות, השלווה שבחושך, אך יותר מכל - את הירח, שמשרה על העולם את אורו הלבנבן, כרומז שהחושך יכול להיות נפלא, כל עוד ישנו אור שמשאיר את האפלה כצל הנח עלינו ולא יותר.

עיניה מרצדות על פני השמיים הרחבים. לפתע היא נעמדת, לוקחת איתה את בקבוק הבירה ומתקרבת אל אדוות הגלים. היא נעצרת במקום שבו המים מלחכים את בהונות רגליה, ומביטה היישר קדימה, אל הירח העגול והגדול שאורו יוצר שביל לבן על גבי המים. היא צועדת חצי צעד מהסס קדימה, ואני יודע שהיא חולמת לצעות בשביל הלבן הזה יום אחד, ולראות מה יש בסופו. אני צועד לעברה ועוטף את גופה הקר בידיי, משעין את ראשי על כתפה בעדינות. היא עוצמת את עיניה שוב, ומסתובבת אליי. מבטה נשלח מעלה, אל עיני, ואני לא מתאפק עוד ומנשק אותה ארוכות, ידיה כרוכות סביב צווארי ואני נושם את ריחה, חש את מגעה, גומע בזכרוני כל חלקיק קטן מהרגע הזה, שעוד רגע יגמר. אני מנסה למשוך את הזמן עוד ועוד, כדי שלא נאלץ לחזור אל העולם האמיתי, הלחוץ, המהיר, חסר המעצורים. או שמא העולם האמיתי הוא בעצם כאן, ברגע הזה ממש, בנשיקה הלוהטת הזו, על החוף, כשהאויר קריר אך בתוכי בוערת אש גדולה, ואנחנו שנינו כאחד?

אינני רוצה לעזוב את הנשיקה הזו, אך אני כמעט נחנק ממחסור באויר ולכן נאלץ לנתק את שפתיי משפתיה. אני מזדקף והיא מחבקת אותי בחזקה, תוחבת את ראשה בחזי. אני מלטף את שערה הבהיר ביד אחת, ובידי השנייה תומך בגבה. היא מתחילה לרעוד, ספק מקור ספק מבכי. אני מביט באורו הלבן של הירח.

רק

לקחת

הפסקה.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

7. ריקוד שקט

קטע שכתבתי לפני שנה.

גופה הדקיק מתנועע ברכות, היא מושכת את ידיה כלפי מעלה, כלפי מטה, הכל רגוע כל כך, שקט. טפיפות רגליה אינן נשמעות על רצפת העץ, ונגינת הפסנתר המלווה את תנועותיה מתערבבת עם היופי שבסחרוריה והנפות רגליה.
הוא יושב ומביט בה, מוקסם מיופיה הכובש ומפניה הרכות. היא מביטה בו ומחייכת חיוך קטן, בשעה שהיא רוקדת לעברה השני של הבמה. כל הקהל משתתק כשדמותה יורדת באיטיות אל הרצפה, ואז שוב פורצת אל על, מניפה את ידיה ומלטפת את האויר. מבטה מלווה אותו לכל אורך המופע, והשלווה שעל פניה מוקרנת לכל הצופים.
כל העולם כבר לא חשוב כשהיא רוקדת, וכשאצבעותיה הארוכות נוגעות קלות בפניו הוא רוכן כדי לנשקה. שפתיו נוגעות קלות בשפתיה, הוא כבר יכול להרגיש את חומן, ואז היא מתרחקת בתנועה קלילה וטפיפות רגליים שקטות. הקהל שהתקבץ סביבה כבר עוזב, אך הוא נשאר לצפות בסוף הריקוד שלה.
היא מושכת את ידיו, והוא קם ממושבו כדי לעלות אל הבמה. היא מתסחררת בין ידיו, ושערה האסוף גבוה כל כך נפרם אט אט. הוא מקרב אותה אליו והיא מתרחקת, הם רוקדים בשתיקה גמורה, וכשהיא רוקדת שערה הכהה מתעופף ומשרה אוירה רגועה. הוא מחייך אליה ומשתף פעולה עם תנועותיה, מלטף רכות את גופה כשהיא חולפת על ידו. הפסנתר נשמע חזק יותר, הנגן מביט בזוג המתנועע כשני ברבורים לבנים. שמלתה הלבנה נמתחת כשהיא מסתחררת שוב ושוב במקומה, כבלרינה מנוסה, עד שהוא עוצר את סיבובה בעדינות ומצמיד אותה אליו. היא בורחת ממנו בתנועה שובבית, והוא רוקד לכיוונה בקלילות. הוא מניף את גופה הקליל מעלה, והפסנתרן הצעיר מתפעל תוך כדי נגינה מריקודם הנהדר, היפהפה, השקט.
הם מסתחררים יחדיו סביב פסנתר הכנף השחור, כאשר אור סולו חיוור מלווה אותם. הם יורדים מהבמה ורוקדים בין הכיסאות, אך הריקוד מוביל אותם בחזרה אליה. עיניה הכחולות חודרות אל שלו, והיא מקיפה את גופו החסון בחיוך שובב. הוא מנסה לעצור אותה, אך ברגע שהוא נוגע בשמלתה היא מתרחקת. תנועות ידיה מותאמות כל כך לניגון הפסנתר, והיא ממשיכה בריקודה המקורי.
הפסנתר ממשיך לנגן, אך ריקודה נגמר בתנועה אצילית בה היא מושכת את רגלה וידה הימניות אחורה ואת השמאליות קדימה. הוא מלפף את זרועותיו סביב מותניה, אך היא אינה נעה כלל. רק כאשר הוא מניח את ראשו על שכמה היא מיישרת את גופה ומסתובבת באיטיות לכיוונו.
הפסנתר נדם, והוא מצמיד את שפתיו לשפתיה הדקות. הם מתחברים, תוך כדי ריקוד שקט, ללא ליווי מוסיקלי, והאהבה אופפת אותם.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים